בתי המשפט

 

 

 

 

 

החלטה

 

1.                  המערערים - המבקשים, מעלים שתי טענות מקדמיות כדלקמן:

א.                 המשיב מנוע מלהעלות במסגרת השומה בשלב שני נושאי שומה שלא הועלו על ידו במסגרת השומה בשלב ראשון.

ב.                  אין לאפשר למשיב לטעון כטענה חלופית את טענת העסקה המלאכותית בהיותה טענה מוטעית.

2.                  המערערים הם בעלים בחלקים שווים של חברת א.מ. התקנות בע"מ (להלן: חברה א') ושל חברת אלון החזקות א.ד. בע"מ (להלן: חברה ב'). ביום 6.4.98 מכרו המערערים את מניותיהם בחברה א' לחברה ב' אשר הוקמה כחודשיים קודם למועד שבו הועברו אליה מניות המערערים. המערערים דווחו על מכירת המניות ושילמו את מס רווח ההון המתחייב לגישתם בגינה.

3.                  בשלב ראשון ובהתאם לסעיף 145(א)(ב)(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961 (להלן- הפקודה), הוציא המשיב למערערים שומה בגידרה בחר שלא לראות בהעברת המניות עסקת רווח הון כפי שדווחו המערערים אלא סיווג את מכירת המניות כ "דיבידנד שחולק החייב במס 25%". בעקבות השגה שהוגשה על ידי המערערים, אשר בה שבו וטענו כי מדובר במכירת מניות המתחייבת במס רווחי הון,  קבע המשיב בצו על פי סעיף 152(ב) לפקודה את שומת המערערים, כהכנסה מרווח הון בגין מכירת מניות חברה א' בתמורה גבוהה מזו שדווחה. זאת משום שמדובר בעיסקה בין גופים קשורים, כשגובה התמורה בעיסקה מבטא לגישתו, את גובה הרווחים הראויים לחלוקה בחברה א' ששעור המס בגינם הינו 10% בלבד על פי סעיף 94ב(2) לפקודה.

לחלופין נקבע בצו כי "פעולת העברת המניות מבעלי המניות לחברת אלון החזקות בע"מ (חברה ב' – מ.א.), הינה פעולה שאחת ממטרותיה העיקריות הינה הפחתת מס בלתי נאותה שבמסגרתה נמשכו רווחי החברה על ידי בעלי המניות..."  ולכן חויבו הסכומים שנתקבלו בידי המערער כהכנסה מדיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה.

 

סמכות המשיב להעלות נושאי שומה בשלב ב' שלא הועלו בשלב א'

 

4.                  לגישת המערערים, כל שלבי ההליך השומתי, מה שמכונה שלב א' (קבלת הדו"ח, בדיקתו והוצאת שומה "ראשונה" על  פיו בין כלשונו ובין לפי "מיטב השפיטה", למשל מכוח סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה ושלב ב' (ההשגה וקביעת השומה בצו משלא הושג הסכם בעקבות ההשגה – סעיף 152(ב) לפקודה), הינן חוליות הקשורות זו בזו. לגישתם גם בשלב ההתדיינות בהשגה מושא ההתדיינות הינו השומה בשלב א', עליה השיג הנישום ותגובת המשיב לטענות המשיג בהשגה. ב"כ המערערים סבור כי אין בידי המשיב להוציא שומה אחרת ושונה על אף לשון סעיף 152(ב) הקובעת:

 

"(ב)  לא הושג הסכם, יקבע פקיד השומה את המס בצו שבכתב ורשאי הוא לקיים בו את השומה, להגדילה או להפחיתה".

 

            כלשון ב"כ המערערים המלומד:

 

"השומה בשלב ראשון היא זו אשר משמשת את הבסיס לדיון המשפטי בין הצדדים, באין הסכמה מוקדמת ביניהם".

 

5.                  עמדת המערערים הינה כי הואיל ובשלב א' לא הועלה על ידי המשיב נושא רווח ההון והתמורה, ממילא לא הוגשה השגה בגין סוגיה זו. משכך, מנוע המשיב מלהעלות סוגיה זו בשומה בשלב שני.         

א.                 המערערים למדים על הצורך בעריכת שומה ראשונית קודם להוצאת צו לפי ס' 152(ב) מהלכת בית המשפט העליות בענין חלאק, ע"א 3/89 בהגאת אמין חלאק נ. פ"ש נצרת, פד"א כ 74, 77:

 

"מלשון הסעיף (ס' 152 לפקודה – מ.א.), עולה כי תנאי הכרחי לשימוש המשיב בסמכותו לפי סעיף 152(ב) לפקודה קיומה של שומה, אשר עליה חולק הנישום"

 

ב.                  בעניין ע"א 3771/90 אעמר עומר נ. פ"ש נצרת, פד"א כא 288, מפנה בית המשפט את תשומת לב המשיב לכך, כי לא נערכה  שומה בשלב א' על פי הלכת חלאק.

ג.                   בענין ע"א  חברת מלון טבריה בע"נ נ. פ"ש טבריה, פד"א כא 113, נפסל הצו מכח סעיף 152(ב) הואיל והשומה בשלב א' – שם שומת ניכויים על פי ס' 167 לפקודה, נפל בה פגם משום שהתעורר ספק אם מי שחתם על השומה בשלב א' שם, היה בעל הסמכות לעשות כך מטעם פקיד השומה. ב"כ המערערים מקיש מכך כי גם באשר לשומה לגופה, כל עוד הנושא לא מועלה בשלב א', לא ניתן להעלותו בשלב ב', גם אם השומה בשלב א' הוצאה כדין.

ד.                  עוד הפנה ב"כ המערערים לעניין סורוקין (ע"א 1721/92 סורוקין אריה נ. פ"ש חיפה, פד"א כא 307), שם נפסלה השומה בשלב ב' משום שהיא הוצאה תוך "דילוג" על שלב ההשגה. שם נאמר:

"הצו על פי סעיף 152 אינו יצור בפני עצמו. הוא מבוסס ובנוי על השומה שהוצאה לפי סעיף 167. הסעיף מדבר על כך שהצו המוצא יהיה תוצאה של קיומה, הגדלתה או הפחתה של השומה (סעיף 152(ב))".

 

ה.                  עניין עמ"ה 277/69 וונשטוק נתן נ. פ"ש ת"א 1, פד"א ב' 475, זהה לגישת      המערערים לערעור זה. שם הועלה נושא רווח ההון ממכירת מכונות רק בעקבות הדיון בהשגה ועל כך אומר כב' השופט אשר:

"...לא יכול פקיד השומה לפסוח על השלבים הקבועים בחוק והם: שומה עפ"י סעיף 145, השגה ולאחר מכן צו על פי סעיף 152(ב)... הואיל ובערעור הנוכחי הסכסוך הייחודי הוא בקשר לרווחי הון, הרי מסתבר כי אין על מה לדון. הצו על פי 152ב אינו צו חוקי והוא בטל. "

 

ו.                    כן מפנה ב"כ המערערים לעניין מנשה לוי (עמ"ה 6/92 מנשה לוי נ.פ"ש ירושלים, פד"א כא 399). בית המשפט שם לא אפשר למשיב לשנות בצו בשלב ב' פריט שומה, כשהוא מבססו באופן גלובלי על פי תחשיב כאחוז מהפדיון, כאשר בשלב א' הוסיף המשיב תוספת בשל העלאת שני סכומים ספציפיים. בית המשפט ראה בכך שומה חדשה ומתוקנת:

"'נימוקי שומה' אינם אלא הנימוקים לשומה המקורית שהוצאה בשעתו. על הנימוקים הללו מוגשת השגה ולאחר מכן הערעור".

 

משמע, מקום שמדובר בנימוק חדש שלא הייתה לנישום הזדמנות להשיג עליו, הרי הוא נימוק בטל ופריט שומה בטל.

 

ז.  זכות הנישום להגיש השגה על "שומה חדשה" נלמדת גם מעניין ע"א 6209/92 נילי וינברג נ. מנהל מס שבח מקרקעין, מסים י/4, ה-59.

 

6.                  לגישת המערערים הוצאת שומה בשלב שני (צו), למרות שנשוא הצו לא שימש בשומה בשלב ראשון, מנוגדת לתכלית הוראות סעיפים 150 ו-150א לפקודה. בדרך זו נמנעת מהנישום הזכות הבסיסית להגיש השגה וכמו כן נמנעת ממנו הזכות כי טיעוניו יישמעו בפני נציג אחר של המשיב, תמיכה בעמדתם זו מוצאים המערערים בעניין חלאק (שם, עמ' 77):

 

"קביעת השומה בצו מכוח סעיף 152(ב) לפקודה, באופן בו בוצעה על ידי המשיב, הביאה לכך כי נשללה מהמערער, הלכה למעשה, זכות ההשגה על השומה שהוצאה על ידי המשיב. זכות ההשגה מאפשרת לנישום להגיש דו"חות ולטעון את טענותיו בפני נציג נוסף של פקיד השומה. לא מן הנמנע שהחלטת אותו נציג נוסף תהא שונה מהחלטתו של נציג פקיד השומה אשר ערך את שומתו הראשונית של הנישום.

הפגם שבענייננו אינו נכנס לקבוצת התקלות הניתנות לריפוי מכח סעיף 159 לפקודה שכן פעולת המשיב אינה תואמת בפועל את האמור בפקודה או את כוונתה ומשמעותה. כוונת הפקודה הייתה ליצור הליך אשר יכלול את הוצאת השומה,מתן אפשרות להשיג עליה ולאחר מכן, מתן אפשרות לערער על השומה שנקבעה לע ידי פקיד השומה בפני שתי ערכאות".

 

7.                  בתגובתו לתשובת המשיב, הטעים ב"כ המערערים, כי אמנם נתונה הסמכות למשיב בשלב ב' להגדיל את השומה כלשון סעיף 152, אך אין הוא יכול להעלות

נושא חדש. לגישתו, לו היה מועלה נושא רווח ההון בשלב א', יכולים היו המערערים לטעון טענותיהם בקשר לכך בשלב ב, הן באשר לעצם הנושא לגופו והן באשר לשווי החברה, קרי שווי התמורה שדווחה בגין מכירת המניות.

דיון

8.                  המערערים הם אלו שדווחו על העיסקה כעיסקת רווח הון בשווי מסויים. התמורה כללה בחובה בעיקר סכום המהווה רווח אינפלציוני לפי סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה, אשר שיעור המס לגביו, באשר למרבית התקופה, הינו של 10% בלבד. משמע, לא המשיב הוא שהעלה בשלב ב' נושא חדש, שהרי הוא למעשה קיבל בחלקה את השגת המערערים באשר להיות המכירה חייבת במס רווח הון. אם כך איזו זכות נפגמה לגישתם שעה שלא יכלו להשיג על הנושא שהם עצמם בקשו כי יוכר ככזה באשר לסיווג העיסקה לצרכי מס?

 

לא זאת אף זאת, ב"כ המערערים מבהיר כי לו היה מדובר בשומה בשלב ב' אשר מגדילה את השומה בשלב א' משום שהתחשיב שנערך בשלב א' נמצא שגוי ע"י הגורם האחר שבדק את טענות המערערים בהשגה, מוסמך היה המשיב להגדיל השומה. אם כך, מדוע אין הוא מוסמך להגדיל את שווי התמורה שבכאן? מדוע הגדלת השומה בשל תחשיב לקוי אינה מחייבת, כגישת המערערים, החזרת השומה לשלב הראשוני על מנת  לאפשר למערערים להשיג על התחשיב החדש? למעשה מקופלת בטענת המערערים ההבנה כי המחוקק איפשר לפקיד השומה להגדיל את השומה בשלב ב' בלא שיתאפשר לנישום לחזור ולהשיג על קביעה זו.

           

9.                  הגם שטענת המערערים מסברת את האוזן, עוגניה רופפים בבחינה יותר מעמיקה ואבהיר: הרציונאל שמעלים המערערים בצורך באפשרות להשיג על עמדתו החדשה של פקיד השומה העולה מתוך הצו, היא השומה בשלב ב' – צריך שיהא נכון הן באשר ל'נושא חדש' והן באשר ל'הגדלת' השומה. יחד עם זאת מחוקק  הפקודה מתיר למשיב להגדיל את השומה. הגדלת השומה מבלי להציג נושא חדש בשלב ב' יכול שיצור חבות מס כבדה ביותר שלא היתה קיימת בשלב א' ובכל זאת  לגירסת המערערים אין לנישום "זכות שימוע" נוספת בשלב זה אלא בפניה אל בית המשפט. הבדל זה בין  הגדלת השומה בשל תחשיב מספרי חדש לבין הגדלת השומה בשל נושא חדש כדוגמת סיווג אחר של עיסקה וכיוצא בזה, באשר לזכות ההשגה, אינו מתקבל על הדעת ובכך נשמטת הקרקע מתחת לרציונאל שמציגים המערערים.

 

10.              זכות ההשגה כזכות השימוע הינה זכות בסיסית המעוגנת בלשון הפקודה. תכלית ההשגה, בן השאר,  הינה לאפשר לנישום להשמיע את טענותיו, לספק מידע נוסף שאולי חסר בידי פקיד השומה וכיוצא בזה. אלא שזכות זו אינה עומדת בפני עצמה. היא נועדה להגיע אל התכלית וזו היא שומת האמת. הדרך אל שומת האמת תתאפשר בשיתוף פעולה ובהתנהלות בתום לב שבין המשיב לנישום. (ראה רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ואח' נ. מנהל מס ערך מוסף ירושלים, מיסים יח/3 עמ', ה 78, 84 פיסקה 13). זכות ההשגה הינה אבן דרך אחת בדרך אל שומת האמת, אך אין להפוך את זכות ההשגה למלכוד אשר מצריך דיון חוזר ונשנה בטענות הצדדים. מטרת שלב ההשגה היא לאפשר, כאמור, לנישום להשמיע את דברו ולאפשר לגורם אחר מתוך המשיב להפעיל שקול דעת מחודש. קביעת סד, שהיא השומה בשלב א', לשקול דעת חדש ונוסף זה, תחטא למטרת תכלית הפקודה ובלבד שבמהלך הדיון או הדיונים בהשגה, פרשו שני הצדדים באופן מלא את עמדותיהם זה בפני זה. הליך ההשגה אינו הליך של ערעור הנתון בסד של השומה בשלב א', אלא זהו המשכו של ההליך השומתי שבו מתקיים מפגש (דיון), לרוב פנים אל פנים, שבין הנישום למשיב, מעין "סיבוב שני" תוך מטרה להגיע אל שומת האמת. הליך זה צריך שיהא דינמי ו"נושם" ותתבצע בו העברת אינפורמציה עובדתית וסריקה משפטית וחשבונאית של עמדות הצדדים. בסופו של הליך זה, אם מושג הסדר, הרי שבכך נשלם ההליך השומתי. לא הושג הסדר – המשיב מוסמך להוציא צו "המקיים את השומה מגדילה או מפחיתה"  ובלבד שהנישום אינו מופתע מהצו. עליו לדעת מהי עמדת פקיד השומה בעקבות ההשגה, וניתנה לו הזדמנות סבירה להגיב לעמדה זו במסגרת הדיון בהשגה. כל עוד אלו הם פני הדברים, השומה בשלב ב' אינה צריכה בהכרח לשקף, לתמוך, או לשלול את השומה בשלב א'. שומה בשלב זה היא פועל יוצא של שיתוף הפעולה והעברת המידע ההדדי שבין הצדדים, כשהיא משקפת את עמדת פקיד השומה, קרי את שיקול דעתו בשלב זה של ההליך השומתי שהוא למעשה השלב הסופי. משאמרנו כך אין זה אומר כי יכול פקיד השומה שלא להתייחס בכובד ראש אל שלב א' שבשומה מתוך ידיעה כי תמיד יוכל "לשפר עמדתו" בשלב ב'. חזקה שפקיד השומה ער לזכות השימוע המגולמת בהשגה ומתוך כך מתייחס הוא אליה שלא כאמצעי לנגח את המשיג  ולהרחיב שלא בתום לב את גדר המחלוקת. שינוי קיצוני בעמדת המשיב בין שלב א, לבין שלב ב' או פתיחת נושאים שהנישום כלל לא השיג לגביהם וכיוצא בזה, מצריך הסבר כגון שבשלב א' נעלמו מעיני המשיב פרטים חיוניים או כי נציג המשיב טעה בפירושו לדין או לנתונים שהוצגו וכיוצא בזה. שהרי זו טיבה של חוות דעת שניה ועצמאית המתחייבת מהוראת סעיף 150א לפקודה . הליך ההשגה הוא הליך שימוע של הנישום אך הוא גם מהווה ביקורת פנימית נוספת של המשיב בקשר עם השומה, הן על השומה בשלב א' והן על מכלול הנתונים שהצטברו לרבות בעקבות ההשגה. משכך, אין לומר כי פקיד השומה נתון בסד הנושאים הנבחנים כפי שמבקשים המערערים שאקבע ומאידך כחלק מההליך השומתי כולו הרי שהחלטת פקיד השומה בשלב זה כפופה לדיני תום הלב. אין לעשות בהשגה קרדום לחפור בו בו המשיב מקשיח עמדותיו ופותח דיון בנושאים שאינם שנויים במחלוקת או מציג תזות  חדשות רק משום עצם הגשת ההשגה החולקת על עמדתו בנושאים מסוימים, ומתוך מטרה להביא את המשיג לקבל את עמדת המשיב. דיון עניני הוא זה שביסוד ההשגה ומטרתו שומת האמת.

 

11.              במקרה דנן, מבלי לקבוע אם אכן מדובר בשוני קיצוני אם לאו, הרי שההסבר לשינוי נעוץ בעמדתם של המערערים עצמם. הם ראו במכירה עיסקה המתחייבת ברווח הון. כך קבע גם המשיב בשלב ב' הוא הצו שבפני. בנסיבות אילולא ניתן לומר כי נשללה מאת המערערים זכות ההשגה. בהשגת המערערים חוזרים הם על עמדתם כי: " מר ורדי מכר את מניותיו במהלך רגיל של עסקים ובגין הרווח האינפלציוני משולם מס בשעור 10%" (ראה מכתב ההשגה מיום 19.12.01 שצורף לבקשה כנספח ב'). אין אם כך מדובר בנושא שכלל לא היה מוכר מערערים. המערערים אינם חולקים על זכות המשיב לקבוע שווי תמורה אחר ועל כן אין המדובר, לגישתם, בנושא חדש או אחר.

 

 

12.              הפסיקה שמביא המשיב, רובה ככולה עוסקת בשומות שלא קדמה להם שומה ראויה בשלב א', בין משום שכלל לא הוצאה שומה כאמור או בגין פסלותה ובין בשל טעמים אחרים:

 

א.                 בעניין חלאק ובעניין עומר השומה הראשונה שהוצאה, הוצאה מכח סעיף 152(ב). על רקע העדר השלב הראשוני ושלב ההשגה, ברורה עמדת בית המשפט שם. במקרה שבפניי, שלב ההשגה מוצה ולגישת המשיב, שלא נסתרה, נתבקשו המערערים להמציא מידע ו/או הערכות בקשר עם שווי החברה שמניותיה נמכרו. הן הוצגה למערערים הערכת השווי שערך המשיב ונתבקשה תגובה לכך.

 

ב.                  גם בעניין סורקין נקבע כי השומה הראשונית הוצאה שלא במסגרת המועדים הקבועים בפקודה ועל כן הצו מכוח סעיף 152, אינו יכול להכשיר את הליך השומה.

 

ג.                   בעניין חברת מלון טבריה בע"מ השומה הראשונית (שם שומת ניכויים לפי סעיף 167(א)), הוצאה בחוסר סמכות. משום כך נקבע, כי השומה לפי ס' 152 לפקודה אינו יכול להכשיר את השומה הראשונית ובהיותו "מבוסס ובנוי על השומה שהוצאה לפי ס' 167". במקרה דנן, הצו מבוסס על עמדת המערערים שראו במכירת המניות עיסקת רווח הון מבחינת נושא השומה.

 

ד.                  באשר לעניין וינשטוק, אשר לכאורה זהה למקרה דנן: שם הוצאה שומה בשלב א' מבלי שכללה שומה בנוגע לעסקת מכירת מכוניות ששמשו בעסקו של המערער. בשלב שני, לאחר שלכאורה הושג הסדר בין הצדדים, החליט המשיב שלא לקבל את הפרטים שנמסרו לו והוצאה שומה לפי מיטב שפיטה. בית המשפט שם סבר, כי הצו עפ"י 152(ב) אינו חוקי בשל היות שלב א' ושלב ב' שני שלבים קשורים (שם, עמ' 475). בית המשפט קובע שם כי:"פקיד השומה יצטרך לדון מחדש בכל הפרשה של רווחי ההון, ולהוציא שומה על פי סעיף 145, אחרי שיבדוק את כל החומר הנדרש". (שם, עמ' 475). לטעמי, כל עוד התקיים דיון ענייני בין הצדדים תוך שכל צד מציג את עמדתו ופקיד השומה שוקל את עמדת הנישום, גם בקשר לשומתו החדשה (שומת שלב ב'), אין צורך לחזור ולהוציא שומה בקשר ל"מקטע החדש" לכאורה של השומה בשלב ב', הואיל וזכות ההשגה מוצתה. כל שכן במקרה שבפנינו, שעה שהמערערים הם הם שדיווחו על עיסקת מכירת המניות כעסקה החייבת ברווח הון.

 

ה.                  בעניין מנשה לוי  דן בית המשפט בתיקון נימוקי שומה בשלב הודעת הערעור ובית המשפט שם התנגד לתיקון מהנימוקים שתוארו לעיל.  אין הדברים ישימים לעניין שבפני. בודאי שלאחר שלב ההשגה, העלאת נושא חדש כמו גם סכום חדש הוא עניין המצריך דיון נפרד ולא בנקל אפשר בית המשפט לתקן עובדתית את נימוקי השומה.

 

ו.                    תמים דעים אני עם ב"כ המשיב המלומדת, כי נוסח לשון סעיף הדן בהשגה בחוק מיסוי מקרקעין ( שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג – 1963, שונה מלשון סעיף 152 ודי בכך כדי להסביר את הכרעת בית המשפט בעניין נילי וינברג. אלא שגם בעניין נילי וינברג  דומה שהמניע את בית המשפט בהחלטתו הוא הצורך באותה הידברות שבדרך של השגה שבין הנישום ורשות המס. שם, משהוצאה , לגישת בית המשפט, שומה חדשה, יש לאפשר למערערת להשיג עליה. כאמור, במקרה שבפניי הנושאים הועלו ונדונו בשלב ההשגה:

 

"במסגרת הדיונים שהתקיימו אצל המשיב בשלב ההשגה, התבקש מייצג המבקשים, להמציא לפקיד השומה מסמכים להוכחת טענת המבקשים באשר לשווי החברה עובר למכירתה וכן נשאל האם נעשתה הערכת שווי קודם לביצוע עיסקת המכירה. בתשובה טען רו"ח דותן, כי מאחר ומדובר בחברה פרטית שאינה נסחרת בבורסה, אין משמעות ל"שווי חברה". המפקחת שטיפלה בתיק בשלב ב', אף שלחה בפקס לרו"ח דותן הערכת שווי ראשונית שנעשתה על ידה..."

"בהמשך נערכה על ידי המשיב ביקורת בחברה, במסגרתה נשאלו חשב החברה ומר דוד ורדי, האם קיימת הערכת שווי של החברה וכן התבקשו נציגי החברה להציג הסכמים שנחתמו בינה לבין החברה החדשה. הערכת שווי או הסכמים כאמור לא הוצגו מעולם בפני המשיב."

"לבקשת מייצג המבקשים, ולפנים משורת הדין, התקיימה פגישה נוספת לצורך העלאת טענות מייצג המבקשים במסגרת דיון נוסף בהשגה בפני סגן פקיד השומה. במסגרת דיון זה הובהר שוב, כי בכוונת המשיב להוציא שומה שתכלול אף את נושא שווי העיסקה וניתנה למייצג המבקשים הזדמנות נאותה להשמיע את כל טענות שולחיו".  (סעיפים 7. 8. ו-9 לתשובת המשיב).

 

דברים אילו לא נסתרו כאמור על ידי המערערים.

 

13.              על בסיס האמור לעיל, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, אין בידי לקבל את טענת המערערים כי המשיב מנוע מלעלות נושא שונה בצו מזה שנדון בשלב א של ההליך השומתי. טענה מקדמית זו נדחית.

 

14.              באשר לטענה כי המשיב מנוע מלהעלות את טענת המלאכותיות, הרי שטענה זו של המערערים, נטועה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט זילברטל בעניין עמ"ה 514/01 ועקנין ואח' נ. פ"ש ירושלים, מסים יז/6 ה 177. הואיל וב"כ המשיב מבשרת אותנו כי בעניין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר עתידה להתברר בימים אלו, תמים דעים אני עם עמדתה, כי ראוי להמתין להכרעת בית המשפט העליון בבקשה או בערעור לגופו. הצדדים ישמרו לעצמם הזכות לטעון כל טענה בקשר עם טענה מקדמית זו, אלא שהנושא ייבחן מייד לאחר הכרעת בית המשפט העליון בעניין ועקנין. ב"כ המערערים לא התייחס לעמדה זו בתגובתו ומכל מקום, אני מוצא לנכון לאמצה, כדי לא להשחית לריק את זמנם של הצדדים ובית המשפט . 

 

15.              אשר על כן, טענתם בעניין העסקה המלאכותית תידון במועד אחר, עם הכרעת בית המשפט העליון בעניין ועקנין.

 

המערערים ישאו בהוצאות המשיב בקשר עם בקשה זו, לרבות שכ"ט עו"ד ובכפוף לתוצאת הערעור לגופו, בסך כולל של 5,000 ₪.

 

 

התיק נקבע לתזכורת במעמד הצדדים ליום 8.2.05, שעה 09:20 לקביעת המשך טיפול בערעור.

 

ניתנה היום י"א בכסלו, תשס"ה (24 בנובמבר 2004) שלא במעמד הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

001055/03עמה052 אלטוביה מגן