בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

                                                 פ ס ק - ד י ן

 

 

כללי

1.        זהו ערעור על שומות מס הכנסה לשנים 94', 95', 96' ו-97', אשר נקבעו למערער לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסעיפים 145(א)(2)(ב) ו-152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. השומות הוצאו בשל גידול הון בלתי סביר, שנבע מהדיווח בהצהרות ההון של המערער, שבדיעבד התברר כי הוא אינו חתום עליהן.

 

2.        בתחילת שנת 94' הקים המערער עסק הובלות ומסעים כבדים. לגרסתו המדובר בעסק משפחתי קטן, אשר הוקם בשותפות עם אביו ודודו, שגם היו המשקיעים העיקריים במימון הפעילות השוטפת וברכישת הציוד הדרוש לו. עם זאת, הוא אינו חולק על-כך שהעסק נרשם על שמו בלבד, זאת "לצורכי נוחיות מבחינת רשויות המס" (סעיף 3 להודעה המפרשת את נימוקי הערעור).

 

3.        אלה היו דיווחיו של המערער בנוגע לשנות המס הרלוונטיות:

 

                   לשנת המס 94': הפסד בשיעור של 134,428 ש"ח;

                   לשנת המס 95': הפסד בשיעור של 209,398 ש"ח;

                   לשנת המס 96': רווח בשיעור של 9,485 ש"ח;

                   לשנת המס 97': הפסד בשיעור של 141,363 ש"ח.

 

 

השומות לפי מיטב השפיטה

4.        ספריו של המערער לא נפסלו. למרות זאת החליט פקיד השומה - המשיב, שלא לקבל את דו"חותיו השנתיים. מהשוואה שערך בין הצהרות ההון שהוגשו מטעם המערער, למועדים 31.12.93 ו-31.12.98, ולאחר שהתחשב בהכנסות ובהוצאות, מצא אצלו גידול הון בלתי מוסבר בשיעור של 1,479,664 ש"ח. את ההפרש האמור חילק באופן שווה בין חמש שנות המס הרלוונטיות. מכיוון ששנת המס 98' אינה מהווה חלק מהדיון על-פי השומות, התוספת לשנים הרלוונטיות בענייננו הסתכמה בשיעור של ארבע חמישיות מסכום גידול ההון שנמצא, חמישית לכל שנה.

          

5.        את חישוב גידול ההון ערך פקיד השומה כדלקמן: בהצהרת ההון המאוחרת יותר, ליום 31.12.98, אשר הוגשה ביום 19.1.00, נרשם כי ההון של המערער עומד על סך של 743,880 ש"ח (למעשה רשום שם 733,880 ש"ח, אולם בסיכום הסכומים נפלה טעות אריתמטית, ולכן הסכום המפורט הוא הנכון). על הון זה הוסיף פקיד השומה 30,000 ש"ח עבור רכב מרצדס, שבאותה העת היה רשום על שם אשתו של המערער. כמו-כן הוסיף להון תוספת נכסים בהתאם לדו"חות המע"מ, בסך של 171,401 ש"ח. סך כל ההון נטו של המערער למועד האמור עמד אפוא, על סך של 945,281 ש"ח. מתוך סכום זה הופחת ההון שהיה למערער בהתאם להצהרה הראשונה, ליום 31.12.93, אשר הוגשה ביום 29.6.94, בסך של 55,000 ש"ח. מנגד לכך הוספו שימושים שונים של המערער בתקופת ההשוואה הרלוונטית (מס הכנסה, מע"מ והפסדי הון מדווחים לשנים 95' ו-97'), בסך כולל של 248,326 ש"ח. עוד הוסף סך של 200,987 ש"ח הנובע מהסבריו של המערער, אשר באופן חריג הביאו דווקא להגדלת הפרש ההון ולא לצמצומו. הדבר נובע מהדיווח על הפסדים במשך 4 שנים, כולל שנת המס 98' וזולת שנת המס 96', רווחי הון, הכנסות מקצבת ילדים, חסכון הנובע מפחת וכיוצאים באלה. לבסוף הוסף להפרש סך של 140,070 ש"ח עבור הוצאות מחיה במשך התקופה הרלוונטית. החישוב נעשה בהתאם ללוחות המחיה המשמשים את פקיד השומה (נספחים 8-12 לתצהיר מטעם המשיב), לפי רמת החיים הנמוכה ביותר (לוח 5), בניכוי של 30% לאור מקום מגוריו של המערער. התוצאה הסופית הייתה אפוא גידול הון בסכום המפורט לעיל: 1,479,664 ש"ח.

 

6.        הפרשי ההון היוו את הבסיס לעריכת השומה והוצאת הצו, כפי שמשיב חזר ואישר בשומה עצמה, בסעיף 11 להודעה המפרשת את נימוקי השומה ובסעיף 29 לתצהיר מטעמו. לתמיכה בתוצאה האמורה ערך המשיב חישובים נוספים, כדי להצביע על תוצאה עסקית בלתי סבירה של המערער, בהתאם לדו"חות שאותם הגיש. התחשיב התייחס לציוד, אשר עמד לרשות הנישום בכל אחת ואחת משנות המס. באשר לשנת המס 94' קבע המשיב, כי בחישוב שנתי השתמש עסקו של המערער במשאית וחצי; בשנת המס 95' - בשתי משאיות; בשנת המס 96' - משאית אחת וגרור וחצי בחישוב שנתי; ובשנת המס 97' - במשאית ושני גרורים. בכדי לערוך את החישוב, נדרש היה לבודד את מרכיב רכישת הסולר מכלל הוצאות הרכב. בדיווחיו השנתיים היה על המערער לפרט בנפרד את שיעור ההוצאות עבור הסולר והשמנים, בהשוואה לכלל הוצאות הרכב, אולם הוא לא עשה כן. בדו"חות - זולת באשר לשנת המס 94' - הוא כלל את כל הוצאות הרכב יחדיו. בנסיבות אלו השתמש המשיב בדו"ח לשנת המס 94', כעוגן לחישוב ההכנסות גם ביתר שנות המס. מהנתונים אשר הוגשו על-ידי המערער לגבי שנת המס 94' עלה, כי הוצאות הסולר היוו מרכיב של 70% מכלל הוצאות הרכב. יחס זה אומץ גם לשנות המס האחרות, על-כן, לפי סכום הוצאות הרכב הכולל, חולץ מרכיב הוצאות הסולר לכל שנה ושנה, כדלקמן:

 

                   לשנת המס 94': 19,504 ש"ח;

                   לשנת המס 95': 42,786 ש"ח;

                   לשנת המס 96': 43,043 ש"ח;

                   לשנת המס 97': 104,456 ש"ח.

 

           לפי התדריך המשמש את פקיד השומה, צריכת הסולר במשאיות שמשקלן הוא מעל 27 טון נעה בין 13% ובין 19.4% מהפדיון הכולל. המשאיות ששימשו את עסקו של המערער היו של 34 טון, לכן המשיב ראה להתבסס על צריכת סולר ממוצעת של 16% מכלל הפדיון הכולל. על-פי הבסיס האמור, נערך חישוב של הפדיון השנתי בעסקו של המערער, כדלקמן:

 

                   שנת המס 94': 121,900 ש"ח;

                   שנת המס 95': 267,412 ש"ח;

                   שנת המס 96': 269,018 ש"ח;

                   שנת המס 97': 652,850 ש"ח.

 

           רובד בדיקה נוסף לבחינת חוסר סבירות התוצאה העסקית המדווחת על-ידי המערער, נבחן על-ידי המשיב לפי מספרי המשאיות והגרורים, אשר שימשו אותו בכל אחת ואחת מהשנים. תפוקתו של גרור לצורך החישוב הנ"ל הייתה כמחצית מתפוקתה של משאית רגילה. כמפורט בסעיף 5 להודעה המפרשת את נימוקי השומה, הסכומים אשר הובאו בחשבון התבססו על הנחיה של המחלקה הכלכלית (נספח 14 לתצהיר המשיב), אולם מבלי שזו נערכה כחוות-דעת פורמלית המותרת להגשה בבית המשפט. ככל הנראה הטעם לדבר הנו, שאין מדובר בתחשיב אשר מכוחו התכוון המשיב לקבוע את שיעור המס שאותו יהא על המערער לשלם, אלא רק חיזוק ותימוכין לביסוס העיקרי הנובע מהפרשי הצהרות ההון.

 

טענות המערער

7.        המערער טען מלכתחילה לחוסר סבירות חשבונותיו של פקיד השומה המשיב. לגרסתו, העסק היווה למעשה שותפות משולשת בינו ובין אביו ודודו, שהיו גם המשקיעים העיקריים והם אלה שנשאו במימון רכישת המשאיות הראשונות. המערער כפר גם בנכונות הפרטים הנובעים מהצהרות ההון עליהן התבסס המשיב, הגם שלא חלק במפורש על-כך, שאלו הצהרות הון אשר הוגשו מטעמו. העסק נפתח בשנת 94' ובחודש אפריל שנה זו רכש המערער שתי משאיות מרצדס חדשות, כל אחת בסכום של 390,000 ש"ח. לגרסתו, מימון הרכישה בא מההון הפרטי של אביו ודודו, כאשר מתוך הסכום הכולל (780,000 ש"ח) שולם במזומן סך של 300,000 ש"ח, והיתרה בתשלומים. דא-עקא, הפרטים באשר לביצוע התשלומים נמסרו על-ידי המערער באופן כללי בלבד. לטענתו, חלק מהשיקים ששולמו עבור תשלומים חזרו ונפרעו על-ידי האב ודודו מכספם הפרטי. נובע מכאן, שגם לדידו חלק מהתשלומים אשר נפרעו שולמו מתוך הכנסות העסק (סעיף 10 לתצהירו). המערער לא פירט כאמור את החלוקה בין המרכיבים השונים: הסכום שלטענתו שולם על-ידי האחרים ושיעור המימון מתוך הכספים השוטפים של העסק. לגרסתו, חלק מהתשלומים טרם נפרע אפילו עד לשנת 2000, דהיינו - שנתיים עד שלוש שנות מס לאחר התקופה הרלוונטית. עם זאת, המערער מאשר בתצהירו כי מלכתחילה הכוונה הייתה, שהתשלומים יכוסו מתוך הפעילות העסקית (סעיף 11 לתצהיר). בנסיבות אלו, העדר הפירוט הנ"ל מקבל משנה תוקף, ובאין הוכחה כאמור אודות המימון החיצוני, ניתן להניח כי כל התשלומים נפרעו מתוך כספי העסק.

 

           מוסיף המערער וטוען, כי בשנת המס 95' אירעה תאונה קשה לאחת המשאיות ובמשך תקופה ממושכת, של 6 חודשים, היא הייתה בתיקונים. בנסיבות אלו נאלץ המערער להפעיל בתקופה זו בעסק משאית אחת בלבד. המשאית הלקויה נמכרה לבסוף בסכום נמוך של 145,000 ש"ח לחברת אלאנור. המשאית השנייה, שהופעלה כרגיל, נמכרה ביום 1.7.95 בסך של 250,000 ש"ח. כזכור, המערער דיווח על הפסדים מהעסק, זולת רווח מינימלי בשנת המס 96'. אף-על-פי-כן, באותה תקופה בשנת 95', לאמור, בעיצומם של ההפסדים, הזמין שתי משאיות חדשות מסוג וולבו. בסופם של דברים נרכשה לטענתו רק משאית אחת, שכן השנייה נמכרה לצד שלישי, אחד בשם עבדאללאה מהאני, מייד לאחר הזמנתה ובטרם נתקבלה בפועל. הרוכש הנ"ל הגיש תצהיר חלף העדות הראשית, ובא-כוח המשיב לא ביקש לחקרו בחקירה נגדית. הלה נשא במחיר העלות, כדי לחסוך המתנה למשאית חדשה שאותה רצה ממילא לרכוש. בנסיבות אלו, הועברה לשימוש העסק משאית אחת בלבד, זאת החל מיום 18.12.95. המשאית הנ"ל נרכשה בסך של 431,017 ש"ח, לא כולל מע"מ והוצאות (כולל המרכיבים הנ"ל עמד מחיר הרכישה על סך של 506,309 ש"ח – נספח ה' לתצהיר המערער). לגרסת המערער, מקורות מימון המשאית החדשה היו התשלומים אשר התקבלו ממכירת המשאיות הקודמות ומהלוואות שאותן נטל מבנק הפועלים, לכסות את מימון יתרת מחיר הרכישה.

 

           בסמוך לכך המערער רכש ארגז למשאית בסך של 23,000 ש"ח (נספח ז' לתצהירו) וכחצי שנה לאחר מכן, ביום 24.6.96, רכש גם גרור בסכום של 100,000 ש"ח (נספח ח' לתצהירו). לגרסתו, רכישה זו בוצעה בתשלומים, כאשר גם עתה הוא מסתייע במימון של אביו ודודו. ואכן, בחשבונית נספח ח' נרשם חיוב מיוחד של ריבית עבור תשלומים, אולם לא פורטו שם שיעוריהם.

 

8.        משאית הוולבו נמכרה כשנתיים לאחר מכן, בחודש דצמבר 97', בסך של 300,000 ש"ח, כולל הארגז והגרור. למרות ההפסדים השנתיים הכבדים, אף אם חלקם נובע מהפחת, שב המערער ורכש בחודש דצמבר 97' הנ"ל משאית וולבו חדשה, שנת ייצור 98', אשר שימשה אותו למן השנה האמורה ואילך.

 

התשתית הראייתית לביסוס טענות המערער והסבריו

9.        למרות שעיקר טענות המערער מתבססות על מימון העלויות שנעשה באמצעות אביו ודודו, איש מהם לא זומן להעיד במהלך המשפט. כידוע, כל אימת שצד להליך המשפטי נמנע מלהציג ראיות, אשר סביר ומצופה ממנו להציגן, מניחים שאילו הן היו מוגשות היה בהן לפעול דווקא לחיזוק גרסת הצד שמנגד (י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי, תשס"ד) 1649 ואילך; ע"א 465/88 הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872 מול ה'-ו'). בנסיבות אלו, לא ניתן להתבסס על טענות המערער באשר לקשרים של אביו ודודו לעסק ולמימון מצדם, משאלה לא העידו ואף לא ניתן הסבר סביר כלשהו להימנעות מלזמנם לעדות במשפט. אכן, עדות של קרובי משפחה לטובת הנישום חשודה מטבעה, אולם היעדרה בנסיבות שבהן היא מתבקשת, מעלה חשד שבעתיים. יותר ממוזר הוא הדבר, שהמערער החליט להימנע מלהזמין את אביו ואת דודו לעדות כדי לאשש את גרסתו, ומכיוון שאין חולק כי כלפי רשויות מס הכנסה הוא לבדו הנישום, ממילא לא ניתן יהיה להתבסס על טענותיו בעלמא. המערער העריך בתצהירו את השקעות השניים הנ"ל בעסק בסך של כ-510,000 ש"ח (סעיף 57). מדובר בסכום נכבד, המחייב הוכחה ביתר שאת.

 

           יתר-על-כן, גם הטענות למימון הרכישה באמצעות הלוואות שניטלו מבנק הפועלים, סניף מזרח ירושלים, לא אומתו כלל וכלל במסמכי הבנק. גרסת המערער הייתה, שהסניף נסגר ולא ניתן היה לאתר את המסמכים. לכן ביקש זמן נוסף לאפשר לו לעשות כן. כך פורטה גרסתו בנושא זה, בסעיפים 38 ו-39 לתצהירו:

 

 

"38.  מסמכי הבנק טרם הגיעו לידי, לאחר שהסניף הנ"ל נסגר לאחרונה בעקבות אירוע הירי שהיה לפני כ-10 ימים, דבר שגרם להעברת הפקידים לסניף הגבעה הצרפתית בירושלים, ואולם כפי שנמסר לי כל התיקים והמסמכים השונים הושארו בכתובת הישנה.

 

39.  אני מבקש לקבל הארכה להצגת מסמכי הבנק, על-מנת לעמוד על הסכומים המדויקים שאינם זכורים לי בשלב זה".

 

 

           למרות האמור, דבר לא צורף מאז ואילך. יתר-על-כן, לאחר הגשת התצהירים ביקש בא-כוח המערער ארכה נוספת בנושא. לפנים משורת הדין וחרף דחיות חוזרות ונשנות בהגשת הראיות מטעמו, הותר לו הדבר בהחלטה מיום 16.12.01, ברם, גם בכך לא הייתה כל תועלת. אין צריך לומר כי מדובר בבנק גדול וידוע, שגם אם סניף מסוים שלו נסגר או עבר למקום אחר, אין פירושם של דברים שהמסמכים המעידים על ההלוואות ועל שיעורן, אינם ניתנים עוד לאיתור. כזאת אף לא נטען ומובן שגם לא הוכח.

 

10.      ממקבץ האמור לעיל נובע, כי המערער לא שכנע כלל וכלל בטענותיו באשר למימון חיצוני של הנכסים נשוא הפרשי ההון.

 

הצהרות ההון ונפקותן

11.      המערער אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, והוא הסתייע דרך קבע בשירותיו של יועץ מס בשם ואליד משארקה. משרדו של היועץ הנ"ל הגיש את דו"חות המס לשנים הרלוונטיות וכן את שתי הצהרות ההון, אשר שימשו בסיס לחישוב המשיב להוכחת גידול ההון הבלתי סביר. בטענותיו עמד המערער את חוסר סבירות חישובי המשיב מכוח הצהרות ההון, שלטענתו לא שיקפו את המצב לאשורו, לא הביאו בחשבון את המימון הראשוני בתחילתו של העסק והובילו לתוצאות שלדידו אינן מתקבלות על הדעת (סעיפים 49 ו-50 לתצהירו). טענותיו אלו נשמעו בתחילה בדוחק, שהרי מדובר בהצהרות הון המחייבות את המערער ולא בנקל יתאפשר לו לסותרן. לאחר מכן וכמובהר להלן התברר, כי הדברים אינם כה פשוטים.

 

12.      הצהרת הון מוגשת בהתאם לדרישת פקיד השומה, מכוח סעיף 135 לפקודת מס הכנסה, "כדי להגיע לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של האדם". השוואת ההון מתבססת על שתי הצהרות במועדים שונים ועל הפרשי צבירת ההון ביניהן, בהתאמה להכנסות המדווחות באותה תקופה. ההצהרות מהוות אפוא אמצעי בקרה באשר לדיווחים השנתיים של הכנסות הנישום ואימות נתוניהם. משנמצא פער בלתי סביר בין ההון שהצטבר בידי הנישום ובין ההכנסות, כפי שדווחו בדו"חות השנתיים, על האחרון ליתן הסבר לדבר (זאת מעבר לתוצאה הפלילית מכוח סעיפים 217 ו-223 לפקודת מס הכנסה: ג' עמיר עבירות מס (מהדורה רביעית, 2000) 324). ההסבר צריך להתייחס לשיעור הסכומים לאחר שמובאים בחשבון גם השימושים הרגילים והמיוחדים שהיו לנישום. נקודת המוצא היא, כי גידול הון אינו בא לאדם כמתת שמיים, אלא נצבר מהכנסה הנובעת מאחד מהמקורות חבי המס, זולת אם יהיה לנישום הסבר אחר המתקבל על הדעת (ע"א 23/88 לוי נ' פקיד השומה, ירושלים, פ"ד מה(1) 472, 475 מול ב'-ג', בעקבות הפסיקה בע"א 236/83 ליברמן נ' פקיד שומה, תל-אביב, פ"ד לט(2) 810, 812 מול ב'). באין הסבר מניחים אפוא, כי מדובר בהכנסה חייבת. לעניין האמור מבחינים גם בשאלת קבילות ספריו של הנישום. אם אלה נפסלו יחול עליו נטל הוכחה כבד יותר לשכנע בהסבריו, שכן רישומיו העסקיים אינם נאמנים עוד (ע"א 352/86 פקיד שומה פתח-תקווה נ' אורן, פ"ד מד(2) 554, 560 מול ב'-ג'). בנסיבות האמורות יהיה עליו להוכיח, כי השומות שערך לו פקיד השומה הן שרירותיות או מופרכות מעיקרן (ע"א 3654/96 גלם נ' פקיד שומה כפר-סבא, פ"ד נד(2) 673, 676 מול ג'-ד'). לא כן הם פני הדברים בענייננו, כאשר ספרי החשבונות של המערער לא נפסלו. או-אז נקודת המוצא אינה צריכה להיות חוסר אמינות הנתונים שסופקו על-ידו, שבעטיו נדרש הנישום להציג מערך ראייתי בעל משקל רב יותר. אמנם, גם אז על הנישום רובץ הנטל להוכיח כי השומה היא מופרזת (סעיף 155 לפקודת מס הכנסה), אולם קודם לכן נדרש פקיד השומה להצדיק את החלטתו המינהלית.

 

           כל אימת שהבסיס להצדקה של ההחלטה המינהלית נובע מפערי הון בלתי סבירים,  מוטל על הנישום להפריך הפרש זה, בין אם במתן הסברים לגידול ההון ובין אם בתקיפת עצם קיומו של גידול הון. מכאן, שקיימת חשיבות לשאלה האם לפנינו מקרה של גידול הון בלתי סביר.

 

מסמכים המוגשים על-ידי הנישום או מטעמו

13.      למסמכים המוגשים על-ידי נישום למס הכנסה יהיה משקל שונה אם הם חתומים על-ידו, אם לאו. סעיף 144(א) לפקודה מבחין בין טפסים ומסמכים הנחזים כמוגשים על-ידי הנישום או בשמו ובין טפסים ומסמכים כאמור, המוגשים חתומים על-ידו. זהו נוסח הסעיף:

 

"144(א). דו"ח, אימרה או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על-ידי אדם פלוני או בשמו, רואים אותם לכל ענין כאילו ניתנו על-ידי אותו אדם או בהרשאתו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החותם על כל דו"ח, אימרה או טופס כאלה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם".

 

 

           הסעיף הנ"ל יוצר, אם-כן, חזקות שונות הקשורות להגשת הדו"ח. האחת, חזקה לכאורה באשר להגשת המסמכים מטעמו של הנישום; והאחרת, חזקה חלוטה שלפיה רואים את החותם על המסמך כמי שיודע כל עניין הכלול בדו"ח, ללא נפקא מינה למידת ידיעתו הממשית (ע"פ 263/72 רענן נ' מ"י, פ"ד כח(1) 321, 324 מול א'-ג'; ע"פ 485/82 חברת ב' אידלסון בע"מ נ' מ"י, פ"ד לז(4) 823, 828 מול ו'-ז'). לפיכך: ההבדל מתמצה בין ידיעת עצם קיומו של הרישום במסמכים, אשר הסעיף הנ"ל מתייחס אליהם, ובין ידיעת אמיתות הרישום (ע"פ 6016/93 צרשניה נ' מ"י, פ"ד מח(4) 268, 275 מול ז').

 

הצהרות ההון כמסמך מחייב

14.      בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור ובתצהירו, לא חלק המערער על עצם הגשת הצהרות ההון מטעמו, אף אם העלה טענות באשר לתוכנן. יתר-על-כן, לנימוקי הערעור צרף עותק מהצהרת ההון של שנת המס 98', שבשוליה נרשם כי "מדובר בשותפות משפחתית אך העסק רשום על שמי לצרכי המשרדים והרשויות השונים". בכך המערער רצה לבטא את טענתו, שלפיה למעשה העסק אינו רק  שלו. טענה זו אינה יכולה להתקבל בענייננו, באשר אין תשתית עובדתית התומכת בה, שכן כאמור האב והדוד לא התייצבו לעדות. כפי שפורט קודם לכן, בעדות יחידה של המערער כבעל-דין לא סגי לעניין זה. עם זאת, ברשום בשולי הצהרת ההון יש כדי לבטא את הזיקה הישירה שבין המערער ובין הצהרת ההון. לא היינו אומרים כל זאת, אלמלא במהלך החקירה בבית המשפט התברר כי המערער איננו חתום כלל על הצהרות ההון, שלפי הנחזה מהן הוגשו על-ידו. משהוצגו לפניו מסמכי הצהרת ההון כפר בחתימתו עליהן (עמ' 11 ש' 8-11 וש' 25-26). כך גם באשר לדו"חות השנתיים. ואולם, כאשר בא-כוח המשיב הציג בפניו מסמכים אחרים החתומים על-ידו, אישר מייד את החתימה. ואכן, גרסתו בסוגיית החתימה נשמעה אמינה והרושם שהותיר אז תמך בנכונות דבריו, על-כך שבאמת ובתמים החתימות על הצהרות ההון אינן שלו.

 

           בנסיבות אלו זומן לעדות יועץ המס, אשר טיפל בעניינו של המערער. הלה העיד, כי הרשום בהצהרות ההון הוא בכתב ידו, אולם כפר בכך שהחתימות הן שלו. הוא הוסיף, כי על-פי שגרת העבודה שהייתה נהוגה במשרדו, הנישום היה חותם על הדו"חות בעצמו. לדבריו: "...לא קורה מצב שאני או אחד מעובדיי יחתום במקום נישום מסוים" (עמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 11.5.03). על רקע האמור מונה בהסכמת הצדדים מומחה לכתב-יד, מר א' בצלאלי. הלה הגיש את חוות דעתו במ/1, ממנה עולה באופן חד-משמעי, כי החתימות על שתי הצהרות ההון אינן חתימותיו של המערער. המומחה לא זומן לחקירה נגדית באשר למסקנתו, ולמעשה היא אינה שנויה עוד במחלוקת בין הצדדים,  שכן  גם המשיב אינו מוסיף וחולק עליה.

 

15.      לנוכח האמור המסקנה היא אפוא, כי בענייננו לא יכולה לחול החזקה החלוטה שבסעיף 144 סיפא לפקודת מס הכנסה, מכיוון שאין מדובר בדו"ח או במסמך החתום על-ידי הנישום. הקושי העיקרי הניצב בפני המשיב נוגע לעובדה, שבאופן מוחלט התבססו השומות על הפרשי ההון המוצהרים. אמנם פקיד השומה פרט שתי חלופות המלמדות על חוסר סבירות התוצאות העסקיות המדווחות של הנישום (הן לפי צריכת הסולר והן לפי מספר המשאיות והנלווים אליהן), אלא שחישובים כלליים אלה נועדו בבירור ובמפורש, אך ורק, בכדי לתמוך בשומה שהוצאה לפי מיטב השפיטה, על יסוד הפרשי ההון האמורים (ראו: עמ' 6 ש' 14-16 וש' 19-21 לחקירת המצהיר מטעם המשיב).

 

16.      למרות שבנסיבות אלו מתבקש היה להחזיר את הדיון אל המשיב, על-מנת שיערוך שומות חדשות על בסיס אחר מאשר הפרשי ההון, עמד בא-כוחו על-כך שניתן לקיים את השומה ואת הצו, על יסוד החומר הקיים בפני בית המשפט ולנוכח הראיה הלכאורית, הקבועה בסעיף 144(א) רישא לפקודת מס הכנסה. על רקע זה סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם. מסקנתי דלהלן תהיה, כי היה מקצת צדק בעמדת המשיב, אשר למרות המצב שנוצר התנגד להחזרה כוללת וגורפת של הדיון אל השלב המקדמי. ואכן, הוא זכאי לכך שייקבעו ממצאים, על-פי התשתית העובדתית המונחת לפני בית המשפט, באופן שבירור העניין והמחלוקות הקשורות בו לא יח מבראשית, אלא על מצע הראיות אשר הובא בהליך דנן.

 

טענות הצדדים

17.      בסיכומי טענות הצדדים עמד בא-כוח המערער על התערערות הבסיס המרכזי שעליו נבנתה השומה, שכן באין הצהרות הון מחייבות על פקיד השומה לבסס את השומה בטעמים אחרים, ויש לאפשר למערער להשמיע את טענותיו בקשר אליהם. לעניין זה יצוין שוב, כי ספריו של המערער לא נפסלו, על-כן אין להפעיל לגביו את אותם כללים ראיתיים המיושמים על נישומים אשר ספריהם נפסלו.

 

           מנגד לכך טען בא-כוח המשיב, כי הצהרות ההון נחזות להיות דו"ח של המערער, על-כן לפי סעיף 144(א) רישא ניתן לקבל את הנתונים הכלולים בהם, זולת אם יוכח היפוכו של דבר. לטענתו, החזקה הלכאורית הנ"ל לא נסתרה בענייננו. הצהרות ההון הוגשו על-פי דרישה שנשלחה למערער עצמו והן עולות בקנה אחד עם הדיווחים למע"מ. מכל מקום, לטענתו אין הבדל מהותי בין הראיות אשר הובאו בפועל מטעם המערער ובין הנושאים הכלולים בהצהרות ההון.

 

הצהרות ההון כמסמכים הנחזים להיות של המערער

18.      סעיף 144(א) לפקודת מס הכנסה מאפשר את פעילותו של מייצג עבור נישום ובשמו. מייצגים רשאים להיות רק בעלי המקצוע הבאים: עורכי-דין, רואי-חשבון ויועצי מס הרשומים בפנקס היועצים (סעיף 236 לפקודה). עם זאת, הם רשאים לפעול בשם הנישום ומטעמו, רק על-פי הרשאה ויפוי-כוח. בענייננו, לא הוצג ייפוי-כוח בכתב של יועץ המס, אולם ההרשאה שניתנה לו לייצג את המערער לא הייתה נתונה במחלוקת. כך העיד המערער בקשר לנושא הייצוג (עמ' 13-14 לפרטיכל):

 

 

"ש. ווליד היה המייצג שלך במס הכנסה?

 ת. כן

 ש. והיה לו יפוי כוח לפעול בשמך?

 ת. כן, הייתי הולך למשרד, [היה אומר לי]

     בוא תחתום והייתי חותם לו".

 

          

           המערער לא יכול היה לאשר אפוא מתן ייפוי-כוח קונקרטי למייצג, אולם הוא לא כפר בכך, שהלה ייצג אותו בכל ענייני מס הכנסה. אף אם בנסיבות אלו ניתן לראות את יועץ המס כמי שייצגו כדין, הרי בעדותו עמד הלה במפורש על-כך שהחתימה המופיעה בשולי הצהרות ההון איננה חתימתו (עמ' 3 ש' 1-2 לחקירתו מיום 11.5.03). בנסיבות אלו גם ביקש להסיק שזוהי החתימה של המערער, כפי שגרת העבודה שהייתה נהוגה במשרדו. אמנם, עדות יועץ המס לא נשמעה אמינה דיה - והיא גם הוזמה, ככל שהיא התיימרה לתמוך בעובדת חתימתו של המערער על טפסי הצהרות ההון - אולם, עדיין לא ניתן בנסיבות העניין לקבוע פוזיטיבית, שהחתימה על הצהרות ההון היא של יועץ המס הנ"ל. משאין לפנינו תשתית ראייתית מספיקה כדי לקבוע שבעל מקצוע זה היה מי שחתם על הצהרות ההון בשם המערער, נובע גם כי אין מתמלאים בענייננו התנאים לקיומה של החזקה הנקובה בסעיף 144(א) רישא לפקודה. ודוק: לא הוכח שמאן-דהוא אחר, בין אם במשרדו של יועץ המס ובין אם מחוצה לו, היה רשאי לחתום על הצהרות ההון בשם המערער. הייצוג בעניינו של המערער נמסר - ועל-פי פקודת מס הכנסה יכול היה להימסר - רק ליועץ המס, ולא לכל מנהל חשבונות או איזה פקיד במשרדו. ממילא מי שאינו יועץ מס (ואף אינו עורך-דין או רואה חשבון) אינו מוסמך לפעול בשם הלקוח הנישום. באין ראיה על טיבן של החתימות, המסקנה היא כי עלה בידי המערער להפריך את החזקה לכאורה, שלפיה הצהרות ההון הוגשו על-ידו או בהרשאתו.

 

           נכון הדבר, בענייננו קיימת התאמה ברורה בין נתוני המערער ובין הצהרת ההון משנת 98'. עובדה היא, שבשולי הצהרה זו נרשמה הערה על השותפות של אביו ודודו, כפי טענותיו החוזרות ונשנות במסגרת הערעור דנן. אף-על-פי-כן, אין בקיומה של זיקה הדוקה זו כדי להוביל גם לאימות כל הנתונים הכלולים בהצהרה, באין אחריות לגביהם של הנישום עצמו או של מיצגו על-פי הדין.

 

הייצוג על-ידי יועץ המס

19.      כאן המקום לייחד מילים אחדות באשר ליועץ-המס, אשר טיפל בעניינו של המערער. כפי שהובהר קודם לכן, בכל הנוגע למערכת היחסים בין נישום ובין פקיד השומה, משמש יועץ-המס תפקיד המקביל לזה השמור לעורכי-דין ולרואי-חשבון. ואכן, במסגרת הדיונים שהתקיימו לפני פקיד השומה הופיע יועץ המס, אלא שהוא כלל לא ניסה להביא נתונים במטרה להתמודד עם השומות. כל העת רק טען שיש צורך להגיע להסדר פשרה עם פקיד השומה. הא ותו לא. מר ח' אברמוף, מפקח ראשי במשרד פקיד שומה ירושלים והמצהיר מטעם המשיב, עמד על-כך בעדותו. משנשאל לגבי פעולותיו של יועץ המס בשלב הליך ההשגה, השיב: "המייצג לא התייחס קונקרטית לשאלותי והתעמק באפשרות של פשרה" (עמ' 4 ש' 13-14). על-כך הוא חזר בעדותו פעמים אחדות, כאשר היה צורך שיתייחס לפעולות שבהן נקט יועץ המס, כדי ליתן את הסברים לפערים הטעונים הסבר. דא-עקא, אף לכך יועץ המס לא היה מוסמך, שכן באין ראיה על הרשאה מפורשת כנדרש בסעיף 5(א) סיפא לחוק השליחות, תשכ"ה-1968, לא היה בכוחו להגיע לידי פשרה. בסעיף האמור נקבע: "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה". פשיטא, שהופעת יועץ המס בשלב הדיונים לפני פקיד השומה נעדרה כל תכלית או תועלת.

 

           גם אם ניתן לטעון כלפי המערער, כי הדבר נוגע למסכת היחסים בינו לבין מיצגו, כמדומני שנסיבות העניין דנן מחייבות הפעלת שיקול דעת מתון יותר. למרות שעל מפקח במס הכנסה לא חלה החובה להסב את תשומת לב הנישום לטיפול המפוקפק בעניינו - גם אם המערער לא נכח כלל במהלך הדיונים ולכן לא יכול היה להבחין בעצמו בנושא (עמ' 10 ש' 15-16) - עדיין יש להימנע מתוצאה העלולה לגרום לעיוות דין ממשי. ואכן, יועץ המס הנ"ל אינו מתפקד עוד בעיסוק זה: משרדו נסגר ואף הוגש כלפיו כתב אישום, שבעת עדותו היה תלוי ועומד כלפיו, גם אם הוא אינו נוגע ישירות לטיפול של העד בלקוחותיו. למרות זאת ראה העד להדגיש בפתח עדותו: "הוגש נגדי כתב אישום ע"י הפרקליטות והובהר לי שאין שום השלכה בין העדות כאן לבין התיק האמור".

 

           לנוכח כל האמור קשה לומר, כי המערער מיצה כראוי את טענותיו בהליך קביעת השומה וההשגה. זכותו למעשה לא מומשה כלל. ככל הנראה היה מיצגו טרוד בעניינים אחרים, ולא עשה מאום כדי להביא נתונים כנגד גידול ההון הנובע מהצהרות ההון שהוגשו על-ידי משרדו. כיום ידוע לנו, שהצהרות אלו אינן חתומות על-ידי הנישום או על-ידי מייצגו כדין. לא למותר יהא להביע פליאה, כיצד אין מקפידים שמסמך חשוב ועקרוני כמו הצהרות הון - המיועד לאפשר לאחר זמן את בדיקת סבירות השומות המוגשות במהלך השנים על-ידי הנישום - מתקבל ברשויות מס הכנסה, מבלי שנדרש אימות של חתימת הנישום על-ידי המייצג. לדידי, טוב אם ייקבע באשר למסמך מסוג זה, כי חובה היא שהנישום יחתום עליו באופן אישי, זולת בנסיבות מיוחדות עת הדבר נבצר ממנו כליל.

 

דיון    

20.      ניתן כמובן להשיב למערער, כי הייתה לו הזדמנות הוגנת לשטוח את טענותיו, אולם הוא לא עשה כן בהליכים שהתקיימו בפני פקיד השומה (שלבים א' ו-ב'), זאת הן באשר לטענות בדבר חוסר תקפות הצהרות ההון והן באשר להסברים לגבי רכישת הציוד, שעמד לרשותו בשלהי שנת 98'. הוא גם לא השכיל לעשות כן בפתח ההליכים בערעור דנן. מנגד לכך, המערער טען כל העת כי לא נצבר בידו הון בשיעור כה ניכר, כפי הנקוב בהצהרת ההון השנייה וכפי שפקיד השומה מייחס לו. את הרשום בהצהרת ההון הוא זקף לפעולה של יועץ המס, שנעשתה שלא על דעתו ובלי ידיעתו (סעיף 50 לתצהיר). ככל שניתן לקבל את הדברים באשר לייצוג המפוקפק במהלך הדיונים לפני פקיד השומה, קשה יותר מצבו של המערער לאור מחדלי הטיעון בהליך הערעור דנן. די מדהים הדבר, כי העובדה שהלה אינו חתום כלל על הצהרות ההון נתגלתה רק במהלך חקירתו הנגדית, וכי פרקליטו המלומד לא עמד על-כך קודם לכן, בעת הכנת החומר ועובר להגשתו אל בית המשפט.

 

           ואולם, גם הימנעות מלטעון טענות אינה יוצרת "יש מאין". במקום שהצהרות ההון אינן יכולות להיות תקפות, לפי כל אחד מהחלקים שבסעיף 144(א) לפקודת מס הכנסה, לא ניתן עוד לראותן כ"הצהרות הון". עם זאת, אין בכך כדי לשלול את סמכות המשיב לקבוע שומה לפי מיטב השפיטה על יסוד גידול הון בלתי סביר, המוכח באמצעים אחרים. בנסיבות אלו, משספרי המערער לא נפסלו, יהא עליו לעמוד בנטל ההוכחה המינהלי הקבוע בסעיף 155 לפקודה, וכפי שפורט קודם לכן (השוו: בע"א 23/88 לוי הנ"ל, פ"ד מה(1) בעמ' 175 מול ו'-ז').

 

21.      הראיות שהוצגו בהליך דנן מלמדות בבירור למדי על גידול הון בלתי סביר אצל המערער (זוהי בעצם התועלת למשיב מכך שמלכתחילה לא טען המערער כנגד תקפות הצהרות ההון). בשעה שעסקו סבל וספג הפסדים - הגם שחלקם הושפע מהפחת על כלי הרכב - היה בידו לרכוש משאיות חדשות ויקרות יותר. גם החישובים הנוספים שערך פקיד השומה, בעיקר באשר לצריכת הסולר, מעידים על דיווח בלתי סביר, זאת אף אם נקבל בהקשר לכך חלק מטענות המערער. יוצא מן האמור, כי פקיד שומה סביר לא היה מקבל את טענות המערער להפסדים קבועים במשך השנים, והוצאת השומות לפי מיטב השפיטה הייתה סבירה בהחלט. בכך עומד למעשה המשיב בדרישת הנטל המינהלי החל עליו. עתה, על המערער לבוא וליתן הסברים לתוצאה הנ"ל של גידול ההון. דא-עקא, טענותיו באשר למקורות המימון אינן יכולות להתקבל, משלא הניח תשתית עובדתית לקיומה של שותפות עם אביו ודודו, ואלה לא הובאו כלל לעדות בבית המשפט, להעיד כגרסת המערער. אין זאת אלא, שהמדובר בטענות בעלמא. עמדנו על-כך קודם לכן ואין צורך לשוב על הדברים כאן בשנית. אף אם אצא מתוך הנחה, לפיה חלק מעלות רכישת המשאיות בשנת 94' מומן בסיוע של קרובי משפחתו הנ"ל, עדיין לא ניתן לקבוע כי מדובר בהשקעה ולא בהלוואה, אשר הוחזרה תוך כדי מהלך הפעילות השוטפת של העסק, בהתאם לתכנון מלכתחילה. דומים הם פני הדברים גם באשר להלוואות מבנק הפועלים, שאף לגביהן לא הובאו תימוכין כלשהם, חרף הזדמנויות רבות שניתנו למערער ולבא-כוחו, ולמרות שבתצהירו של המערער נרשמה כאמור כוונתו להגיש מסמכים אלה בהקדם. אין אפוא כל הסבר למחדל האמור.

 

           מנגד לכך, לא ניתן לצאת מנקודת מוצא שלפיה שווי ההון של המערער, בשלהי שנת 98', עמד בדיוק על סך של 743,880 ש"ח, כפי הרשום בהצהרת ההון לאחר תיקון הטעות האריתמטית (ומבלי להתייחס לתוספות שהוכנסו לחישוב ההון הבסיסי). אלה היו פני הדברים, לו הצהרת ההון הייתה חתומה כדין על-ידי המערער או על-ידי מייצגו. משנמצא כי זו אינה חתומה על-ידי מי מהם, ממילא הנתונים הכספיים הכלולים בה אינם מבטאים את הערך המדויק של ההון, ויש לשוב ולשום אותו מחדש, בהתאם להיקף הנכסים שהצטברו אצל המערער במהלך התקופה האמורה. מסקנה דומה חלה גם באשר להצהרת ההון הראשונה משנת 93', אלא, שעל-פי הנתונים הקיימים ניתן לקבוע לגבי תקופה זו את שווי ההון הבסיסי שהיה למערער. הלה טען למעשה, כי לא היו בידו אמצעים כלכליים להקמת העסק (סעיף 52 לתצהירו), ולכן נזקק לסיוע של אביו ושל דודו. מכיוון שכך, ניתן לצאת מתוך הנחה לפיה נכון ליום 31.12.93 ההון שעמד לרשותו לא עלה על סכום של 55,000 ש"ח. ואכן, בטענותיו בהליך הנוכחי הוא גם לא טען אחרת. רוב טענותיו התמקדו בשיעור ההון שהצטבר אצלו בשלהי שנת 98', ולא באשר לקביעת שיעור ההון ההתחלתי.

 

           בכל הנוגע לנקודת הזמן הנ"ל, של סוף שנת 98', ניתן לקבוע כי בעסקו של המערער הייתה משאית אחת מסוג וולבו, שנת יצור 98', ששווייה לפני מע"מ עמד על סך של 451,777.84 ש"ח, כנקוב בחשבונית המס נספח י' לתצהירו של המערער. הלה לא חלק על עובדת רכישת המשאית, ובעלותו בה נובעת גם מפרטי הרישום בתדפיס הבעלויות ברכבים, מוצג מס' 13 לתצהיר מטעם המשיבה, שנתוניו לא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים (עמ' 10 ש' 21-24). בנוסף לכך המערער רכש באותה תקופה ארגז וגרור, בעלות כוללת של 135,000 ש"ח. גם בנוגע לטובין אלה, הוא טען כי הם נרכשו בתשלומים, אולם לא הביא לכך תימוכין מספיקים והביסוס של טענה זו נותר על כרעי תרנגולת. ודוק: בחשבונית המס נספח כ' לתצהירו, אשר שימשה כאסמכתא לביצוע הרכישה, לא נרשם דבר באשר לביצוע החיובים בתשלומים. אין צריך להוסיף שהמוכר לא זומן לעדות מטעם המערער, להעיד על שיעורי התשלום.

 

           בנסיבות אלו ניתן לומר בביטחון למדי, כי נכון ליום 31.12.98 לא נפל הונו של המערער משווי של 586,777.84 ש"ח. לסכום האמור יש להוסיף גם את שווי הרכב שהיה בבעלות אשתו של המערער, כפי הנקוב במוצג 13 לתצהיר המשיב. השאלה בנוגע לכך מתייחסת רק באשר לערכו של כלי רכב זה. המשיב קבע סכום שווי של 30,000 ש"ח, והמערער בתצהירו לא הסתייג מכך. עם זאת, בחקירה הנגדית לא יכול היה מר אברמוף לפרט מדוע נקבע סכום שווי הרכב בשיעור האמור, לכן מבחינתו היה מוכן לשוב ולבדוק את הנושא בשנית (עמ' 9 ש' 16-20). במכלול נסיבות אלו ניתן לקבוע, כי לערך ההון של המערער ליום 31.12.98, יש להוסיף גם את סכום שוויו של הרכב, שאותו יש לבדוק ולהעריך מחדש. מכיוון שהמערער לא טען כי מצבו של הרכב היה גרוע, ההנחה היא ששוויו הוא לפי מחיר השוק כפי שהיה מקובל באותה העת. אמנם מר אברמוף השיב לשאלה בחקירה נגדית, כי הוא לא בדק את מצבו הקונקרטי של הרכב, אולם גם בעניין זה היה על המערער לטעון לקיומו של מצב מיוחד, המצדיק הפחתה של שווי הרכב בהשוואה לרכב אחר מאותו הסוג. כזאת הוא לא טען.

 

סכום נוסף אשר אליו התייחס המשיב נגע לצבירת הון ונכסים של הנישום, לפי המפורט בדו"חות המע"מ. נושא זה לא לובן כראוי במהלך הראיות, ודו"חות המע"מ שעליהם התבסס לא הוצגו כראיה. לפיכך, יהא על המשיב לבדוק תוספת זו ולאפשר למערער למצות את טענותיו לגביה. יוטעם, כי בסיכומים טען בא-כוחו שהצהרות ההון עולות בקנה אחד עם הדיווחים למע"מ, אולם משאלה לא צורפו, לא ניתן להתייחס אליהם למעשה. בנסיבות אלו נבצר הדבר גם מהמערער.

 

מחלוקת נוספת נתגלעה בין הצדדים באשר לחישוב צורכי מחיית המערער ובני משפחתו. בנסיבות המפורטות פעל המשיב כראוי, כאשר מהלוחות המתייחסים לרמת חיים נמוכה ביותר הפחית שיעור של 30%, בהתחשב בתנאי מחייתו ובמקום מגוריו של המערער. זולת טענות כלליות לא עלה בידי המערער לקעקע את האומדנה של המשיב או להטיל בה פגם. בנסיבות אלו, הערכה זו תישאר על כנה לצורך עריכת החישוב החדש.

 

22.      המפורט לעיל מהווה אפוא את שלד החישוב לגידול ההון אצל המערער. עם זאת, הצדדים יהיו רשאים להתייחס קונקרטית לפרטים נוספים אשר השומות מתייחסות אליהם ואשר לא נדונו לעיל. באמור אין כמובן כדי לגרוע מזכות המשיב לבסס את השומות לשנות המס הרלוונטיות גם על אדנים אחר, אם ימצא לנכון לעשות כן. הטעם לכך הוא, שאין להגבילו בחלופות אחרות בשל הסתמכותו טפסי הצהרות ההון, לאחר שהמערער נמנע מלהסב את תשומת לבו, עוד בשלבים המקדמיים, לכך שבפועל הוא איננו חתום עליהן. לעומת זאת, אם יבחר מסלול גידול ההון הבלתי סביר, כביסוס לשומות החדשות, יהיו הצדדים כבולים לממצאים ולמסקנות אשר נקבעו בפסק דין זה, כל עוד לא יסכימו ביניהם אחרת.

 

23.      מכיוון שהמסקנה היא, כי בענייננו ניתן לבסס שומות על יסוד גידול הון בלתי סביר גם בלא הצהרת ההון, אלא על סמך הנתונים שהוצגו על-ידי המערער עצמו בהליך דנן - אין עוד צורך להיזקק לתימוכין הנוספים שהעלה המשיב ושהמערער חלק עליהם, באשר לסבירות התוצאות העסקיות הנלמדות מהנתונים האחרים של צריכת הסולר או היקף ההכנסה מכל משאית וגרור.

 

התוצאה וההוצאות

24.      על יסוד כל האמור לעיל הערעור מתקבל, במובן זה שהשומות מתבטלות והדיון מוחזר אל המשיב לקביעתן מחדש. כדי למנוע ספקות מובהר בזה, כי אם המשיב יחליט להוציא צווים על יסוד גידול ההון הבלתי סביר, אזי יחולו בין הצדדים הממצאים והנתונים הבאים:

          

           (א) נקבע בזה, כי נכון ליום 31.12.98 חל אצל המערער גידול הון בלתי סביר, בהשוואה להונו ביום 31.12.93. את הפרשי ההון ניתן לזקוף כהכנסות, חמישית לכל שנת מס.

 

           (ב) טענות המערער באשר למקורות המימון החיצוניים, שלא מן העסק, נדחו. בלא הסכמה הוא לא אפוא יהיה רשאי לשוב ולהעלותן.

 

           (ג) בחישוב שווי ההון של המערער ליום 31.12.98 יובאו הנתונים הבאים:

 

                   (1) משאית, ארגז וגרור בסך כולל של 586,777.84;

                   (2) שווי מכונית המרצדס של אשת המערער, בהתאם לשווי שוק של

                          מכונית רגילה מאותו סוג.

 

           (ד) לגבי עניינים נוספים, אשר פורטו בהסברי השומות או יועלו עתה על-ידי המשיב, ואשר לטענת מי מהצדדים הם רלוונטיים לשם קביעת השומות - יתאפשר למערער לטעון את טענותיו, לרבות ובעיקר באשר לצבירת הון ונכסים הנלמדים מהדיווחים לרשויות מע"מ.

 

           (ה) הוצאות צורכי המחייה שיובאו בחשבון, יהיו בהתאם לקבוע בשומות הנוכחיות. 

 

25.      למרות שהערעור מתקבל, על המערער יהיה לשאת בהוצאות המשיב, שכן הטענה המרכזית בעטייה נמצא הפגם בשומות לא הועלתה על-ידו כלל בהליך שלפנינו, והדבר התלבן רק בשלב החקירה הנגדית מטעם המשיב. מנגד לכך, רוב טענותיו שהועלו בערעור – נדחו.

 

           המערער הוסיף וטען, כי בכל מקרה יהיה על המשיב לשאת בהוצאות המומחה לכתב-יד, שכן הלה כפר בטענה לפיה אין מדובר בחתימה של המערער, אף שלבסוף המומחה קבע כטענות המערער. נושא זה יובא על-ידי בחשבון בקביעת שיעור ההוצאות, אולם אין בו כדי לשנות את המאזן שלפיו בסיכומם של דברים צריך המערער לשאת בעלויות ההליך.

 

           התוצאה היא, שעל המערער לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דינו, בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

 

ניתן היום, ו' באלול תשס"ד (23.8.04).

 

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מפסק-דין זה.

 

                                                         

 

מ' גל, שופט