בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         המערער בעל חנות מכולת בשכונת רוממה בירושלים. בין הצהרות ההון שלו לתאריכים 31/12/92 ו- 31/12/98 קיים הפרש הון של 1,382,837 ש"ח, שלא נמצא לו הסבר בספרים. בביקורת כלכלית שערך המשיב בעסקו של המערער נמצא, כי אחוז הרווח הגולמי המוצהר נמוך מהמקובל. הסבריו של המערער נדחו על ידי המשיב. במצב דברים זה והואיל ושנות המס 92'-94' כבר הפכו ל"סגורות", ערך המשיב למערער שומה לפי מיטב השפיטה, שבה ייחס את גידול ההון הבלתי מוסבר להכנסותיו החייבות של המערער לשנים 95'-98', שנותרו "פתוחות", ואילו לשנת המס 99' נקבעה שומה לפי 18% רווח גולמי.  על שומות אלה הוגש הערעור שלפני.

 

2.         באי כוחם המלומדים של הצדדים הגיעו להסדר דיוני, שלפיו יוותר המשיב בערעור זה על השומה לשנת 99' על פי הנתונים מעסקו של המערער, תוך שמירת זכותו להוציא צווים לשנים 98'-99' כפי שימצא לנכון ובהתחשב בתוצאות הערעור (הודעת בא כוח המשיב מיום 9/4/02). בישיבת קדם משפט מיום 24/3/03 שבו באי כוח הצדדים ואשרו, כי "קיימת בתיק פלוגתא אחת: גידול ההון...במהלך השנים 92'-98'".

 

3.         לפי סעיף 155 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], רשאי פקיד השומה להגדיל שומה של נישום גם ללא פסילת ספריו. במקרה כזה, על פקיד השומה החובה "להצדיק" את החלטתו שלא לראות בהכנסה העולה מן הספרים סוף פסוק ולשום את הנישום על פי מיטב השפיטה, אך הוא יוצא כדי חובתו משהראה, כי הכנסות הנישום אינן מסבירות את גידול ההון. מכאן ואילך, עובר נטל השכנוע אל הנישום להמציא הסבר מניח את הדעת לגידול בהונו. בהעדרו של הסבר כזה, ייוחס גידול ההון לרוח העסקי שהיה אמור לקבל ביטויו בהכנסתו המוצהרת. ראו: ע"א 23/88 יעקב לוי נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד מה(1) 472, 475; ע"א 2/81 שפירא נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד לח(2) 414, 418; ע"א 236/83 ליברמן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד לט (2) 810, 812.

 

4.         המערער אינו חולק על כך, שנטל השכנוע להסביר את גידול ההון מוטל על כתפיו, אך לטענתו, עלה בידו להרימו. לדבריו, מקור הגידול בהונו אינו אלא בשתי דירות, שאותן רכש במאי 96' וביולי 97', אשר עליהן דווח בהצהרת ההון האחרונה, ואשר המקורות למימון רכישתן היו כדלהלן:

א.         הלוואות בסך כולל של 95,000$ ארה"ב, שלקח מבנו רפי ומביתו שרית.

ב.         סך של כ-170,000$ ארה"ב, שאותו העביר לו מכר מאיראן: מר יוסף ריבאני (להלן - ריבאני), מתוך נכסים של אביו המנוח של המערער, אשר מומשו על ידי  ריבאני באיראן.

ג.          הלוואה בסך כולל של 450,000 ¤, שלקח מדודו: מר נוריאל בן-עזרא. 

 

 נפנה ונבחן  את הסבריו של המערער, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

 

ההלוואות מהילדים

 

5.         המערער סיפר בתצהירו, כי מאז שבגר, עובד בנו רפי בכל שעות היום במכולת ביחד עם המערער. רפי התגורר ביחד עם המערער עד לנישואיו בשנת 00', וכלכלתו וצרכיו סופקו במלואם על-ידי המערער. לאורך כל השנים שילם המערער לרפי משכורת עבור עבודתו במכולת, והשניים התייחסו למשכורת זו כאל "תוכנית חסכון". כאשר המערער ביקש מרפי להשתתף עמו ברכישת הדירות, נענה ברצון. סך הסכומים שקיבל מרפי מגיע, לדברי המערער, לכ-80,000 $.

גרסה דומה לזו מסר רפי בתצהירו. לדבריו, הוא עובד במכולת ברציפות מאז שנת 92'. הוא הצליח לחסוך את כל המשכורות שקיבל. לפי עצתו של המערער, נהג להמיר את הכספים שקיבל לדולרים, ושמרם תחת ידו ולא בחשבון בנק. עד היום אינו מנהל חשבון בנק. באותה דרך שמר סכומי כסף, שחסך עוד קודם לשנת 92', שמקורם במתנות בר-המצווה שלו ובעבודות שבצע בתקופת התיכון. כאשר רכש אביו את הדירה הראשונה, העביר לו רפי מכספי חסכונותיו כ-50,000 $, וכאשר נרכשה הדירה השניה העביר סך נוסף של כ-30,000 $.

 

6.         המערער הוסיף וסיפר, כי בה בעת נעזר בהלוואה שנטל מבתו שרית, בסך של                כ-15,000$. שרית מצדה מסרה בתצהירה, כי היא עבדה במכולת כעובדת שכירה המקבלת משכורת כל חודש מאז שנת 94' ועד סוף שנת 96'. בדומה לאחיה רפי, גם היא הצליחה לחסוך את כל המשכורות שקיבלה. בשנת 97' החלה לעבוד בחברת "יוניק תעשיות תוכנה". כאשר אביה רכש את הדירה השניה הלוותה לו, על פי בקשתו, סך 15,000$ מתוך הכספים שהיו לה בבנק.         

 

7.         קודם שנבחן את הסבריו הנדונים של המערער ראוי לציין, כי הפסיקה התייחסה בהרחבה לשאלה: מהו "הסבר מניח את הדעת", בהקשר לכספים שהנישום טוען כי קיבלם מבני משפחה. כך, למשל, בעמ"ה 36/95 קמפל נ' פקיד שומה רחובות (דו ירחון למיסים כרך י'5 עמ' ה'-205) נפסק (מפי כב' השופטת ב' אופיר-תום) כדלקמן:

 

הסבר מניח את הדעת, מהו?

בעניין זה קבעה הפסיקה חד משמעית, כי רק הסבר של ממש, המגובה בתיעוד בכתב, די בו כדי לשכנע שאין הפרש הון שנתגלה בעסק, מהווה תולדה של רווח עסקי. הפסיקה חזרה והתייחסה לאותם מקרים – שרבים הם מאד – בהם מבקש הנישום להסביר את הגידול בהונו בהלוואות או מענקים שקבל מקרובים וידידים אשר נחלצו, לדבריו, להושיעו ממצוקתו הכספית. טענה כזו, כך קבעו בתי המשפט, "היא תמיד טענה חשודה" ובחינתה צריכה זהירות מירבית...בין היתר נקבע, כי טענת הלוואה או מענק מקרובים, תקום או תיפול על בסיס התיעוד והמיסמוך שהוגשו לגביה על ידי הנישום בין אלה, מסמכי הבנק ממנו נמשכו הכספים הנטענים; מסמכי העברת הכספים לחשבונו, או כל מסמך אובייקטיבי אחר שיש בו כדי לבסס טענה מסוג זה, מעבר לדבריו של בעל העניין עצמו.

 

וראו גם: עמ"ה 24/94 פלוריאן נ' פקיד שומה תל-אביב (מיסים י' 5 עמ' ה' – 22); עמ"ה  19/96 יונה נ' פקיד שומה ירושלים (מיסים ג' 6 עמ' ה'-143)

 

8.         בענייננו, לא זו בלבד שלא הוצג ולו מסמך אחד, המתעד העברות כספים כלשהם מהילדים למערער, אלא שהגרסה בכללותה ניצבת על כרעי תרנגולת ונראית בלתי אמינה.

אפתח בבחינת עדותה של שרית: בחקירתה הנגדית התחוור, כי היא למעשה אינה יודעת אם שולמה לה משכורת בעת שעבדה במכולת. נביא את דבריה כלשונם (עמ' 37):

 

ש. הכסף שחסכת זה מהעבודה הנוכחית שלך?

ת. לא.

ש. זה הכל מהכספים שאביך שילם לך?

ת. כן.

ש. ואת הכספים שאביך היה משלם לך לא היית מפקידה בבנק?

ת. לא יודעת מה אבא עשה, צריך לשאול את אבא ואת רואה החשבון שלו.

ש. בפועל את לא קבלת את הכספים שאביך שילם לך כמשכורת?

ת. אני לא זוכרת.

 

הנה כי כן, שרית למעשה מודה בחקירתה הנגדית, שלא קבלה כספים כלשהם מאביה. כיצד יכלה, אפוא, לספר בתצהירה, כי הלוותה למערער סך של 15,000$ מתוך חסכונותיה, אשר נצברו ממשכורות שקבלה מאביה, שהיו שמורים בבנק בחשבונה???

לאחר הגשת תצהירה של שרית, הוגש כראיה תדפיס חשבונה בבנק לתקופה 9/4/97- 24/8/97 (ת/4). בתדפיס אכן אין זכר להעברת סך של 15,000$. לעומת זאת, בתדפיס מופיעות פעולות שונות אחרות וביניהן: הפקדתו בחשבון של שיק ע"ס 33,580 ¤ וחיוב נגדי בסכום זה. שרית הסבירה, כי מדובר בשיק שהוחזר למערער על ידי מוכר הדירה עם ביטול העסקה, אשר הועבר למוכר בשנית לאחר שהעסקה נערכה מחדש. לדבריה, השיק שהוחזר כאמור למערער הופקד לחשבונה דווקא, משום שמקורו בכספי חסכונותיה, שהיו "במזומן אצלי בצד" (עמ' 35). דא עקא, זוהי גרסה כבושה, השונה בתכלית מה שמסרה קודם לכן בתצהירה. ואמנם בהמשך דבריה ספרה שרית כי למעשה אינה יודעת היכן היו חסכונותיה (ראו את דבריה שצוטטו לעיל). מהסבריה של שרית לא נותר, אפוא, מאום. 

 

9.         גרסתו של רפי לא הותירה אף היא רושם חיובי במיוחד. רפי ספר, כי הלווה לאביו באמצע שנת 96' סך של 50,000 $, שהוו אז כ-160,000 ¤. דא עקא, הכנסותיו המדווחות של רפי עד סוף שנת 96' מסתכמות בסך של 150,945 ¤ בלבד, היינו, הסכום שהלווה עולה כל הכנסותיו עד לסוף אותה שנה.

בשנת 97' הלווה רפי למערער, לדבריו, סך נוסף של 30,000 $, אולם סכום זה כפול ממה שהרוויח באותה שנה.

ההסברים שנתנו רפי והמערער, כאילו הפקיד רפי מדי חודש בחודשו את מלוא משכורתו במגירה שבחדרו (לאחר שהמירה לדולרים), וכי באותה מגירה היו שמורים סכומים גדולים נוספים, שהופקו מחגיגת בר המצווה של רפי ומעבודות מזדמנות בזמן לימודיו בתיכון, קשים בעיני: ראשית, גם נער הנסמך על שולחן הוריו, ולא כל שכן בחור שהגיע לפרקו, מוציא כספים על בילויים, מתנות והוצאות שונות אחרות. אין סיבה להניח שרפי נהג בצורה שונה מזו, ואמנם המערער בעצמו לימדנו, כי רפי הזמין אותו ואת אשתו לנסיעה לחוץ לארץ על חשבונו (עמ' 17). שנית, הטענה, שלפיה כבר כנער הרוויח רפי עשרות אלפי שקלים חדשים, נטענה בעלמא מבלי שהובאה כל ראיה אובייקטיבית לאישושה. אף אין כל הגיון כלכלי בטענתו של רפי, כי מקורן של חלק מהכנסותיו במשכורות לא מדווחות, שאותן קבל במכולת כנער, שהרי אי דווח על המשכורות ששולמו לא אפשר למערער לנכותן כהוצאה. שלישית, ההסבר, כי הכספים נשמרו במגרה במשך יותר מ-7 שנים, נראה מלאכותי ומאולץ. ולסיום יצוין, כי באשור שמסר לפקיד השומה בתאריך 30/11/00 כתב רפי, כי "הלוויתי לאבי ...סך של שמונים אלף דולאר משנת 1991 עד 15.6.97" (ההדגשה שלי - י.ע). דברים אלה לא עולים בקנה אחד עם הגרסה שהושמעה במשפט, שלפיה נתנה ההלוואה רק עם רכישת הדירות בשנים 96'-97'.

 

10.       לכל זאת יש להוסיף את חוסר מהימנותה הכללי של עדות המתלונן. הוא התקשה לחזור על מה שפרט בתצהירו והרבה שלא לזכור פרטים שאינם נוחים לו. בעדותו התגלו סתירות ופרכות. המערער לא דק פורתא בתצהירו גם כאשר טען, כי בתקופת גידול ההון לא נסע לחוץ לארץ, שכן בחקירתו הנגדית התחוור, כי יצא את הארץ לא פחות מארבע פעמים (עמ' 17).

 

11.       לאור כל המקובץ לעיל אין בידי לקבל את הסברו של המערער, כי לצורך רכישת הדירות קבל סך כולל של 95,000 $ מילדיו רפי ומשרית.

 

הכספים שהתקבלו  מאיראן

 

12.       המערער סיפר בתצהירו, כי לאביו המנוח היה רכוש רב באיראן, שמקורו במשפחתה של אם המערער שנפטרה. האב עלה ארצה בשנת 67', כ-10 שנים אחרי המערער, והלך לעולמו בשנת 73'. עיקר רכושו נותר באיראן. טרם עלייתו ארצה מסר ייפוי כוח למקורבו מר יוסף ריבאני (אשר לימים נישא המערער לאחותו), על מנת שינהל את הנכסים שנותרו באיראן ויממשם. במשך זמן רב לא ניתן היה לממש את הרכוש. לאחר סיום מלחמת איראן-עירק מומש חלק מהרכוש ותמורתו הוברחה ארצה באמצעות בלדרים. בשנת 91' הועברו 20,000 $ ובהמשך עוד סכום מצטבר של 150,000 $, וזאת עד לשנת 94' שבה עלה ריבאני לישראל.

ריבאני הגיש תצהיר ובו ספר, כי החל במימוש הנכסים באיראן במהלך השנים 74' - 78', אך לא הספיק להעביר כספים לישראל. בשנת 79' עם עליית חומייני לשלטון הורע המצב הכלכלי והוא נאלץ להשתמש בכספיו של המערער שהיו בידו. בסוף שנות ה-80' במקביל לסיום מלחמת איראן-עירק השתפר המצב הכלכלי, ריבאני הצליח לממש מפעם לפעם עוד נכסים וכך, בין השנים 89' ועד עלייתו לישראל בשנת 94' העביר למערער מעת לעת, בעצמו או באמצעות בלדרים, סך כולל של 170,000 $.

יצוין, כי ריבאני מסר לשלטונות מס הכנסה תצהיר עוד בשנת 95'. מתצהירו זה עולה, כי חלק מהכספים למעשה הועברו ארצה עוד במהלך השנים 74' - 78' (שם, סעיף 3). הדברים לא עולים בקנה אחד עם מה שמסר בתצהירו האחרון. בשנת 91' העביר למערער סכום נוסף של 20,000 $. לדבריו, "בשנים 89' - 94' עם שיפור המצב הכלכלי באיראן עקב הפסקת המלחמה עם עירק מימשתי עוד נכסים שהיו ע"ש יהודה נבריאן והברחתי מאיראן עוד 150,000 $" (שם, סעיף 7).

 

13.       שקלתי את הסבריהם הנדונים של המערער ושל ריבאני בכובד ראש, אך הגעתי למסקנה כי לכל היותר ניתן לקבוע לפיהם, ואף זאת בדוחק רב, כי בתקופת גידול ההון העביר ריבאני למערער סך של 25,000 $ ארה"ב. להלן אסביר את עמדתי.

כאשר הנישום מסביר את גידול ההון בכספים שהגיעו מארץ אויב ניתן שלא לייחס משקל מכריע לעובדה שאין מסמכים בידי הנישום. ראו: עמ"ה 49/94 מירון נ' פקיד שומה רחובות ("דינים ועוד"); עמ"ה 1063/99 אלעזרי נ' פקיד שומה תל-אביב (מיסים טו' 3 עמ' ה'-17). עם זאת, "קשה גם לקבל כי עולם העסקים באירן לא ידע מיסמוך ותיעוד מה הם" (פס"ד אלעזרי הנ"ל). והנה, המערער או ריבאני לא הציגו לפני פקיד השומה או בית המשפט כל ראיה אובייקטיבית לעצם קיום נכסים באיראן או למימושם. בשים לב לכך שבשנים שעד לעליית חומייני לשלטון בשנת 79' לא הייתה איראן ארץ אויב, ושבשנים 74'-78' מומש חלק מהנכסים ללא הפרעה (שובו ועיינו בסעיפים 1-3 לתצהירו של ריבאני מיום 16/2/95), קשה שלא לזקוף לחובתו של המערער, שלא הציג בעניין זה מסמכים כלשהם.

המערער וריבאני העידו, כי העברות הכספים מאיראן לישראל נעשו במהלך השנים על ידי בלדרים שונים, חלקם יהודים שעלו מאיראן לישראל (עמ' 20). דא עקא, אף לא אחד מבלדרים אלה זומן על ידי המערער לעדות. הימנעותו של המערער לזמן עדים אלה פועלת לחובתו. ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהד' תשנ"ט, בעמ' 1391.

ריבאני העיד, כי ניהל רישום מדוקדק על כל הסכומים ששלח ארצה, אך גם רישום כזה לא הוגש כראיה.

בעדותו של ריבאני התגלו סתירות ותמיהות: בתצהירו ספר כי הוא ודודו ממשו את נכסי משפחת המערער בין השנים 74'-78'. בעדותו ציין את השנים 72'-73' (עמ' 27). בתצהירו הראשון ספר, כי העביר כספים ארצה כבר בשנים 74'-78', אך בתצהירו השני, כמו גם  בתצהירו של המערער, נאמר, כי הכספים הראשונים הועברו בשנת 91'. בחקירתו הנגדית ספר, כי בשנת 89' הגיע בעצמו ארצה והביא עמו למערער 20,000$ (עמ' 25), אך לא ברור מה היחס בין סכום זה לבין הסך 20,000$ אשר בתצהיר סופר לגביו, כי הועבר למערער בשנת 91'. אם מדובר באותו סכום שאלה היא, כיצד ומדוע נוצר לפתע פער של שנתיים באשר למועד העברתו למערער. אם לא מדובר באותו סכום שאלה היא, מדוע לא פורט דבר העברת הסכום הנוסף משנת 89' כבר בתצהיר. לכל זאת יש להוסיף, כי לא ניתן על ידי המערער וריבאני הסבר מניח את הדעת, מדוע לא מומשו הנכסים עוד בסוף שנות ה-60', כאשר אביו של המערער החליט להשתקע בארץ. זאת ועוד אחרת: בחינת עדותו של ריבאני מלמדת, כי חלק מהכספים שנטען לגביהם, כי הועברו על ידו למערער, למעשה הועברו מחוץ לתקופת גידול ההון (93'-98'): הסך 20,000$ שהועבר בשנת 89', והסך הנוסף של 20,000$ שהועבר בשנת 91' (בהנחה שמדובר בשני סכומים נפרדים), קדמו לתקופת גידול ההון ואמורים היו לבוא לכלל ביטוי בהצהרת ההון הראשונה של המערער מיום 31/12/92. על פי תצהירו של ריבאני, הועברו יתר הכספים בין השנים 89' -94', אולם רק הסכומים שהועברו בין השנים 93' -94' רלבנטיים לגידול ההון. והנה, ריבאני לא פירט בתצהירו איזה סכומים הועברו בתקופה זו. בחקירתו הנגדית אמר, כי החל "משנת 89', 90', 91',

92', 93' ואולי 94', במשך השנים האלה כשהאנשים היו יוצאים והיה לי כסף מוכן הייתי שולח אותם דרכם. לא זוכר כמה פעמים היו..." (עמ' 26). רואים אנו, כי אף אם היינו מקבלים את עדותו כלשונה, עדיין אי אפשר היה לקבוע, כמה כסף הועבר למערער בתקופת גידול ההון.

 

14.       לאור כל השיקולים שמנינו ראוי היה לדחות  את הסבריו דנן של המערער. יחד עם זאת, לאור העובדה שהמערער ציין בהצהרת ההון הראשונה משנת 92' שיש לו נכסים באיראן (אם כי ללא פירוטם), נראה לי, כי בכל זאת קיים בגרסתו גרעין של אמת. במצב דברים זה וכדי שלא לקפחו ראיתי לנכון לקבוע, כי בתקופת גידול ההון קבל המערער בגין מימושם של אותם נכסים סך של 25,000 $. ממצא זה עולה בקנה אחד עם עדותו של ריבאני, כי עם בריחתו שלו מאיראן בשנת 94', הביא עמו למערער סכום בסדר גודל זה (עמ' 25).

 

ההלוואה מהדוד נוריאל בן-עזרא

 

15.       מר נוריאל בן-עזרא (להלן - בן-עזרא) הנו דודו של המערער. המערער ובן-עזרא העידו,  כי החל מעלייתו של המערער ארצה בשנת 55' שימש לו בן-עזרא כאח בוגר כבן משפחה קרוב, זאת על רקע העובדה שהמערער עלה ארצה לבדו ללא הוריו בהיותו בן שבע שנים בלבד. לאורך כל השנים תמך בן-עזרא במערער וסייע לו כמיטב יכולתו. בן-עזרא עודד את המערער לרכוש את הדירות על רקע הגאות בשוק הנדל"ן באמצע שנות ה-90'. בן-עזרא הנו בעליה של חברת אוטומט בע"מ, המפעילה בירושלים בית עסק גדול לשיווק ומוצרי חשמל. הואיל וידע שלמערער יש נכסים בעלי ערך באיראן, אשר המערער מצפה לממשם בעתיד, אמר למערער שככל שיזדקק לעזרה ישמח לסייע לו בהלוואת גישור. לפיכך, מפעם לפעם, בעת שניתן היה משך כספים מחברת אוטומט והעביר אותם למערער. לאור יחסי הקרבה שקיימים בינו לבין המערער לא נערך ביניהם הסכם מסודר, לא הוגדרו תנאים ואף לא סכום הלוואה מסוים והיה ברור למר בן-עזרא, שאם המערער ישיב לו את הכספים בערכם הנומינלי יסתפק בכך. סמוך לרכישת הדירה הראשונה על-ידי המערער בשנת 96' העביר לו סכומי כסף שונים. סכומים נוספים הועברו בשנת 97'. בסה"כ העביר למערער כסיוע ברכישת שתי הדירות סך כולל של כ-450,000 ¤. הסכומים נמשכו בשיקים שמשכה חברת אוטומט לפקודת מר בן-עזרא כ"משיכת בעלים", הומרו למזומן והועברו לידיו של המערער.

גרסה דומה מסר בתצהירו גם המערער תוך שהוסיף, כי למיטב זכרונו נעזר בבן-עזרא לביצוע התשלום האחרון של רכישת הדירה הראשונה ואחר-כך, לרכישת הדירה השניה.

 

16.       לאחר הגשת תצהירו של בן-עזרא הגיש בא כוחו המלומד של המערער צילומים של 4 שיקים, משוכים על ידי חברת אוטומט לפקודת בן-עזרא, כמפורט להלן: 35,000 ¤ זמן פירעון 18/7/96; 50,000 ¤ זמן פירעון 23/7/96; 100,000 ¤ זמן פירעון 21/1/97; 250,000 ¤ זמן פירעון 12/2/97. סכומם הכולל של 4 השיקים מגיע ל- 435,000 ¤.  לטענת בן-עזרא, אלה הם השיקים אשר באמצעותם משך מחברת אוטומט את הסכומים, שהועברו על ידו למערער.

 

17.       הסבריהם של המערער ושל בן-עזרא מעוררים שורת שאלות: בן-עזרא העיד, כי פרע את השיקים, שייר לעצמו חלק קטן מתמורתם והעביר את היתרה למערער. אם כך, כיצד העביר למערער סכום של 450,000 ¤, בשים לב לכך שסכומם הכולל של השיקים, לפני מה ששייר לעצמו בן-עזרא, אינו אלא 435,000 ¤? מדוע לא נמשכו השיקים ישירות לפקודתו של המערער? אף אין התאמה בין זמני הפירעון של השיקים, לבין מועדי התשלומים הנקובים בחוזי המכר, שלפיהם רכש המערער את דירותיו.

אלא שמצד שני, קיימים שיקולים כבדי משקל, המטים את הכף לעבר קבלת הסבריו של המערער: ראשית, עדותו של בן-עזרא הותירה רושם חיובי ביותר. שנית, לבן-עזרא היו את האמצעים להלוות למערער את הסכומים הנדונים. לאור מסכת היחסים המיוחדת בין בן-עזרא לבין המערער, אין רבותא בכך שהלווה למערער את הכסף ללא שנערך חוזה פורמאלי ובלי שנקבעו מראש התנאים להשבתו. משיכת השיקים לפקודתו של בן-עזרא דווקא נבעה, מן הסתם, מכך שנרשמו בחברתו כ"הלוואת בעלים". ההפרש בין סכום השיקים הכולל לבין סכום ההלוואה קטן יחסית ולאור התמונה הכוללת, אין בו כדי לקעקע את הגרסה מן היסוד. יתכן, למשל, שהפרש קטן זה ניתן למערער על ידי בן-עזרא שלא מתוך תמורת שיקים שמשך לעצמו. שלישית, דברי בן-עזרא, כי בצע את ההלוואה מתוך תמורת שיקים שמשך מחברתו לפקודתו כהלוואת בעלים, נתמכים בארבעת השיקים ת/3. מדובר בשיקים בסכומים חריגים וגבוהים מהמקובל. בן-עזרא הגיש את תצהירו עוד קודם לאיתורם. העובדה, שלאחר הגשת התצהיר אותרו שיקים בסכומים חריגים, המשתלבים בגרסה שפורטה בתצהיר ותומכים בה, מחזקת את אמינותה של הגרסה. רביעית, שני השיקים הראשונים, שזמני פירעונם ביולי 96', משתלבים בלוח התשלומים של חוזה רכישת הדירה הראשונה. בין זמני פירעונם של שני השיקים הנותרים לבין מועדי התשלום הנקובים בחוזה רכישת הדירה השניה אמנם מפרידים מספר חודשים, אך נראה כי הפתרון לקושיה נעוץ בכך, שלחוזה זה קדם חוזה אחר שבוטל (סעיף 20 לתצהירו של המערער; עדות שרית בעמ' 35).  השיקים שמשו, אפוא, את המערער לביצוע התשלומים על פי החוזה הראשון שבוטל.

לאור כוחם המצטבר של השיקולים שמניתי אני מקבל את הסבריו של המערער בנקודה זו וקובע, כי אכן קיבל מבן-עזרא הלוואה בסך 450,000 ¤.

 

סוף דבר

 

18.       אני מקבל את הסברו של המערער כי בשנת 94' קיבל מריבאני סך 25,000$ בגין מימוש נכסים באיראן. כמו-כן מתקבלים הסבריו אודות קבלת הלוואה בסך 450,000 ¤ מבן-עזרא. לא ניתן לקבל את יתר ההסברים שנתן המערער לגידול ההון והם נדחים בזה.

בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.

 

ניתן היום כ' בתמוז, תשס"ג (20 ביולי 2003) בהעדר הצדדים

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

 

מותר לפרסום מיום 20/7/03