6

בתי המשפט

עש 001011/02	בית המשפט המחוזי בירושלים
16/10/02

	חנן מור	בעניין:
המערער	על-ידי ב"כ עו"ד מרדכי גרין
	נ ג ד
	ועדת ערר (לפי תקנה 12 לתקנות) מס רכוש וקרן פיצויים
המשיבה	באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים על-ידי ב"כ עו"ד אסף שטרן

פסק דין

ועדת ערר דחתה את עררו של המערער על החלטת מנהל מס רכוש וקרן פיצויים שלא להכיר בנזק שנגרם למיקשת אבטיחים כנזק שנגרם כתוצאה מפעולת איבה, כמשמעותה בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"). מכאן הערעור.

העובדות הצריכות לעניין

1. המערער, חקלאי במקצועו, חכר בינואר 2000 חלקת אדמה מן הכפר השיתופי חמרה, הנמצאת בתחומה של מועצה מקומית בנימין, בסמוך לכביש אלון שבבקעת הירדן - במטרה לגדל בה אבטיחים.

בתחילת מאי 2000 גילה המערער כי הגידולים אינם עולים יפה, ומאמציו לטפל בבעיה עלו בתוהו, ולגידול נגרם נזק חמור ובלתי הפיך. בעקבות כך, פנה המערער למשטרה בתלונה על כי הנזק שנגרם לגידולו נעשה על ידי מאן דהוא במזיד (תלונה מיום 11.5.00).

המשטרה פתחה בחקירה כדי לעמוד על הגורמים לנזקים שנגרמו למערער. בין יתר פעולותיה, פנתה המשטרה לשלפ – מעבדה חקלאית (להלן: "שלפ"), על מנת שהאחרונה תאבחן את הסיבות לנזק שנגרם לגידוליו של המערער. עם זאת, ובטרם התקבלה חוות הדעת מטעם שלפ (15.6.00), הודיעה המשטרה למערער ביום 31.5.00 כי החליטה שלא להוסיף ולחקור בעניינו, וזאת מן הטעם שזהות העבריין לא נודעה.

בתגובה לבקשת הבהרה מטעם המערער, הודיע נציגו של מפקד משטרת שומרון (במכתבו מיום 13.11.00) כי "קבלנו כי מדובר בעבירה אך אין כיוון חקירה פוטנציאלי לגילוי המבצעים". המערער הגיש בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לפתיחת תיק החקירה, ולהשלמתה, אך לא נענה.

המערער הגיש תביעת פיצויים על נזק מלחמה ביום 9.11.00. לאחר פניית מס רכוש למשרד הבטחון, הוצאה על ידי האחרון בתאריך 25.1.01 תעודה לפי תקנה 6 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973 (להלן: "תקנות מס רכוש"), הקובעת כדלקמן:

"1. על פי עמדת מ"י (רפ"ק רפי נוריאל ע' קצין אח"ק שומרון), אין בידי משטרת ישראל ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולת איבה.

2. לאור האמור לעיל, לא ניתן לאשר כי האירוע הנ"ל הינו בגדר נזק מלחמה כמשמעותו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961."

2. שלטונות מס רכוש אף פנו לרוזלי ישראל, כלכלן, (להלן: "החוקר רוזלי"), אשר ערך דו"ח בעניין תביעת המערער.

3. תביעת המערער נדחתה ועל כך הגיש המערער ערר.

ועדת הערר דחתה את הערר שכן סברה כי המערער לא הוכיח ברמת הסתברות העולה על חמישים אחוזים כי הנזק נגרם עקב פעולות איבה.

במסקנתה זו אכן צדקה הוועדה הנכבדה, ודין הערר להדחות. יחד עם זאת, לאחר עיון בחומר שעמד לרשות הוועדה הנכבדה, מצאתי לנכון לומר מספר דברים.

4. הוועדה הסתמכה על דברי החוקר רוזלי, שלא נחקר בפניה, ומצאה לנכון לצטט ממסקנותיו, כי סביר להניח שהקרקע היתה מורעלת לפני שנשתלו שתילי האבטיח – עקב שאריות רעל מגידולים קודמים; או שהחומר שימש כמדביר לעשביית בור במהלך הכנת השטח לשתילה.

דברים אלה של החוקר רוזלי נשללו מכל וכל על ידי מנהל מעבדת שלפ, כאשר נחקר בפני וועדת הערר. העד הסביר כי אם אכן היה פגם כלשהו בקרקע, הרי שגידולי האבטיחים כלל לא היו מגיעים לגובה אליהם הגיעו.

5. מן הראוי היה שלא לסמוך על דברי כלכלן – כאשר מנגד עומדות עובדות אשר נקבעו על ידי מנהל מעבדה לאבחון מחלות ופגעי שדה. המדובר בדו"ח מומחים בלתי תלוי, אשר הוזמן על ידי משטרת ישראל במטרה לקבוע מהי הסיבה לפגמים שנתגלו במיקשת האבטיחים. דברים הנאמרים על ידי כלכלן, כאשר אין להם כל בסיס בדו"ח מדעי כלשהו, אינם צריכים להוות בסיס למסקנה בהתייחס לנושאים שאינם בתחום מומחיותו.

6. כאמור, נתנה ועדת הערר משקל רב לתעודת משרד הבטחון, אשר קבעה כי לא ניתן לאשר כי האירוע שבנדון הינו בגדר נזק מלחמה. אמנם, קיימת נטיה בפסיקה המועטה בתחום, לראות בתעודת משרד הביטחון ראיה-לכאורה טובה לאמור בה (ע"ש 6/96 א.ד. בתי עץ (שבדיה) בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, מיסים י/3 (יוני 1996), ה-320). יחד עם זאת, מסקנות משרד הביטחון בהקשר זה הינן ניטראליות, ונשענות על חקירה לא ממצה מצד משטרת ישראל, ובניגוד לאמור במכתבו של רפ"ק נוריאל למערער מיום 7.12.00, לפיו סגירת התיק הינה אך ורק על רקע חוסר יכולת המשטרה לעמוד על זהות המבצעים.

אציין, כי העובדה שהאינפורמציה שבידי משרד הביטחון אינה מגעת כדי מסקנה פוזיטיבית בדבר נסיבות הרעלת המיקשה, איננה מחייבת ערכאה שיפוטית או מעין-שיפוטית, שצריכה בנסיבות מעין אלה להשתית מסקנותיה גם על מידע נסיבתי, חיצוני.

7. כאמור, דברי מנהל מעבדת שלפ קובעים את הסיבות לפגיעה בגידולי האבטיח (הרעלה); אך אין ביכולתו לתאר את הנסיבות שהובילו לאותה הרעלה. הנטל להוכחת הנסיבות מוטל על המערער, והלה לא הרימו.

8. על הקושי שבהוכחת המניע לנזק, בנסיבות בהן קיים חשש כי המדובר בפעולת איבה, עמד כבר בית המשפט העליון ברע"א 4904/97 ס' ת' ו' בקעות בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4)1:

"הוכחת המניע שביסוד פעולה הגורמת נזק לרכוש אינה דבר קל. ברוב הגדול של המקרים, מבצעי המעשים אינם ידועים כלל. הם אינם נתפסים אינם מובאים לדין. לא ניתן לקבל את גירסתם לאשר התרחש. לא ניתן לברר באופן בלתי אמצעי מה הייתה הכוונה מאחורי המעשה. התוצאה היא, כי פעמים רבות אין בפני בית המשפט ראיות ישירות על כוונתם של מי שגרמו לנזק לרכוש, במעשים של גניבת רכוש, חבלה בו או השחתתו. בכך אין כדי להביא שינוי בדין הרגיל, שלפיו נטל השכנוע בתביעה לפי חוק הפיצויים מוטל על התובע, אשר עליו להוכיח את תביעתו, כמקובל בהליכים אזרחיים, במאזן הסתברויות...

עם זאת, מביא הקושי הראייתי הטבוע במקרים אלה לכך שבית המשפט נזקק לראיות נסיבתיות, שמהן עולה כוונת המבצעים. על יסוד ראיות אלה ניתן לקבוע, אם המסקנה המסתברת יותר היא כי מדובר בכוונה פלילית "רגילה", אשר במרכזה, בדרך-כלל, מוטיבציה להשיג טובת הנאה רכושית; או שמא מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים כישראלים, ואשר יש לה אופי של "איבה נגד ישראל", במובן הנזכר לעיל." (שם, ע' 14-15).

במקרה שלפני, ברור כי לא עמדה טובת הנאה מבחינת השגת רכוש (כבגניבה) – כפי שאירע בע"ש (ירושלים) 9080/01 שוחה דוד נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תק-מח 2002(1)811; וכן בע"ש (ירושלים) 381/97 תבליני גלעד בע"מ נ' מנהל מס רכוש ירושלים, תק-מח 98(1), 1873.

עם זאת, המערער לא הביא כל ראיות נסיבתיות מהן ניתן יהיה להסיק מסקנה כלשהי אודות המניע. המערער לא הוכיח קיומם של מקרים דומים בעבר, ולא הצביע על כפרים עוינים הסמוכים למיקשת האבטיחים, מהם יכלו מבצעי ההרעלה לצאת. אמנם, בסעיף 23 לכתב הערעור טוען המערער כי

"סוג החבלה שאירעה למיקשת האבטיחים אף אירע באיזור זה בעבר בכמה וכמה מקומות – כדוגמת מושב חמרה עצמו, מושב נתיב הגדוד וכן מושב מגן שאול, נתון שהוא ידוע ומוסכם על הכל ומהווה ידיעה שיפוטית ולפיכך ברור כי זהו מקרה אופייני לפעולת איבה...".

אולם, אין די בהפרכת מילים בעלמא. אירועים של הרעלת שדות על רקע של פעילות חבלנית עויינת אינם נמצאים כלל וכלל בידיעה שיפוטית, לא כל שכן, ככל שהדברים נוגעים לאיזור בו נמצאת מיקשת האבטיחים (שאף מיקומה איננו בידיעה שיפוטית).

9. אין ספק כי אירוע של השמדת יבול אבטיחים הינו אירוע מצער ביותר, הפוגע קשות במי שעיסוקו בכך. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מן הנטל, הרובץ לפתחו של המערער, לספק את המינימום הנדרש כדי לאשש את טענותיו.

כאמור, המערער לא הרים נטל זה. די בכך שאציין, כי קיימת אפשרות, לא בלתי מתקבלת על הדעת, שהנזק למיקשתו של המערער נעשה במזיד על ידי פועל אותו פיטר המערער, ואשר בקש לפגוע בו כלכלית, בתגובה. בנסיבות בהן עומד כנגד מניע האיבה, הנטען על ידי המערער, מניע אחר, שאינו מזכה בפיצוי בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, והמערער אינו מספק הסבר ממצה מדוע יש להעדיף את מניע האיבה – הרי שדין תביעתו להידחות (ר' בהקשר זה גם ע"ש (ירושלים) 9080/01 שוחה דוד נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, (לעיל); ע"ש (תל אביב-יפו) 1209/99 פטריות עמק איילון בע"מ נ' מס רכוש – אזור ת"א, תק-מח 2000(2), 14243; ע"ש (ירושלים) 381/97 תבליני גלעד בע"מ נ' מנהל מס רכוש ירושלים, (לעיל); ע"ש (ירושלים) 9014/01 גוזל מישל נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ירושלים, תק-מח 2001(2), 14020).

14. אשר על כן, הערעור נדחה.

15. עם זאת, ועל רקע הפגיעה הקשה במטה לחמו של המערער, הנמצאת ביסודו של ערעור זה, אינני רואה מקום לפסוק הוצאות בהליך זה.

ניתן היום, י' בחשון תשס"ג (16 באוקטובר 2002), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת

001011/02עש 053