בתי המשפט

 

 

 

 

 

החלטה

 

בפני שתי בקשות מטעם הצדדים. המערער מבקש כי ערעורו יתקבל על הסף מהטעמים שיפורטו להלן,  בעוד המשיב מבקש לסלק על הסף את הערעור הואיל וחלף המועד החוקי להגשתו מבלי שניתנה ארכה למערער להגשתו באיחור.

 

לאחר שקראתי את הבקשות על הנספחים הנלוים להן, תצהירים ומסמכים  מצאתי כי אין צורך בקיום דיון נוסף בעל פה בבקשות וכי יש בידי להכריע בהן בהסתמך על הבקשות בכתב, על תגובותיהן שבפני ועל שכבר הוצג על ידי הצדדים בדיונים קודמים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי אותן מצאתי כי דין שתי הבקשות להדחות מהטעמים שיפורטו להלן.

 

 

 

בקשת המשיב לסלק העירעור על הסף

 

המערער יליד 1936. המערער צרף לתגובתו לבקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף אישורים שונים המעידים כי  במהלך 1998, 1999 ואף בתחילת  2000  לקה בבריאותו, עבר ניתוח מעקפים ברגלו והיה מאושפז תקופות קצרות. המערער היה במעקב רפואי במשך כל אותה תקופה כאשר הוא חוזר לבדיקות רפואיות בהן הוא שב ומתלונן על מצבו הרפואי. המערער המציא סכומי בדיקות המשקפים את מצבו הרפואי ותלונותיו שעיקרם  בעיות בכלי הדם ברגלו. בין אותם מסמכים קימים אישורים  לגבי ביקורים במרפאות במהלך שנת 2000 עובר להגשת הודעת הערעור ולאחר הגשתה. אישורים אילו מעידים כי   כל אותה עת היה נתון המערער  בטיפול תרופתי ובבירור עיקבי של תלונותיו. עוד מצהיר המערער בתצהירו כי נכדו נפטר במהלך שנת 1999 בבית חולים עקב מומים בלבו והדבר יצר אצלו טראומה קשה. 

מוסיף המערער וטוען בלשון רפה כי "לא זכור לי  כי חתמתי על קבלת השומה לפני יום 2.7.00". טענה אחרונה זו אינה מעלה או מורידה במסגרת בקשה זו ואחזור אליה שעה שאדון בבקשת המערער להלן.

 

המדובר באיחור של שמונה חודשים בהגשת הודעת הערעור שזהו פרק זמן לא מבוטל. ברגיל אין להעתר להארכת מועד על נקלה   והמבקש לערער על צווים שהוציא המשיב לפעול במסגרת המועד הקבוע בדין גם שעה שהוא טרוד בענינים אחרים שביום יום לרבות בעניני בריאות ומשפחה. אף על פי כן, בנסיבות המתוארות   לעיל  אני    מוצא טעם מיוחד כלשון תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 להאריך המועד להגשת הודעת הערעור הקבוע בתקנה 2 לתקנות בית המשפט (ערעורים בעניני מס הכנסה) התשל"ט 1978 (להלן- התקנות) עד למועד הגשת הודעת הערעור בפועל. מצבו הרפואי של המערער והטראומה שחווה לא יכולים שיהיו לו לרועץ בבירור טענותיו בקשר עם השומות לגופן משום חלוף המועד. על כן דין בקשת המשיב לסלק על  הסף את הערעור מהטעם שהוגש באיחור, נדחיית ואני מורה על הארכת המועד עד ליום הגשת הודעת הערעור קרי עד ליום 17.8.2000.

 

בקשת המערער לקבלת העירעור על  הסף

 

המערער מעלה בבקשתו מספר טענות כדלקמן:

 

1.      המערער הגיש השגה לגבי השומות לפי מיטב שפיטה שהוציא המשיב לשנים 1994,1993,1992 וזאת ביום 21.7.96. המערער טוען כי תשובה בהשגה לא התקבלה בידיו עד יום הגשת הבקשה, ועל כן חלף המועד להוצאת הצווים כמצוות סעיף 152 (ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א 1961 (להלן – הפקודה).

2.      לפי סעיף 145 (א)(2) לפקודה לפקיד השומה אין סמכות לשום עוד את המערער לשנים שבערעור וחלה עליהן התיישנות - כלשון המערער. הכוונה לטענה כי שומות לפי מיטב שפיטה שקדמו לצווים, נערכו ונחתמו על ידי המשיב לאחר חלוף המועד הקבוע בפקודה הכל כפי שיובהר  (להלן – טענת ההתיישנות).

3.      נימוקי השומה מטעם המשיב הינם לקוניים ובלתי ברורים ומשלא עמד המשיב בחובתו לנמק את שומתו במסגרת הצו ובמסגרת הערעור הרי שלא עמד זה בדרישת סעיף 5(ב) לתקנות ויש לראותו כמי שלא נימק את שומותיו.

 

על כך משיב המשיב:

 

1.      הערעור נשוא הבקשה הינו ערעור 1171/00 הדן בשנות המס 1993 ו 1994. לא ברור מדוע מעלה המערער טענות בנוגע לשנת 1992. עמ"ה 1227/00 שאוחד בו הדיון עם הערעור נשוא הבקשה דן בשנות המס 95-97.

2.      הואיל ואין מחלוקת כי ההשגה הוגשה ביום 21.7.96, הרי שנוסח סעיף 152(ג) לפקודה הישים במקרה זה הוא נוסחו לפני תיקון 114 לפקודה. הסעיף לפני תיקונו מאפשר למשיב ליתן החלטתו 5 שנים מתום השנה שבה הוגש הדו"ח. דו"חות המערער הוגשו ביום 4.5.94 לשנת 1993 וביום 31.5.95 לשנת 1994 בעוד הצווים הוצאו ביום 22.12.99, בתוך המועד האמור.

3.      באשר לטענת "ההתישנות" – מפנה המשיב ללשון סעיף 145(א)(2) לפקודה ולמצב העובדתי בו שומה לפי סעיף 145(א)(2) לפקודה יצאה ביום 28.4.96 בתוך המועד הקבוע בפקודה.

4.      באשר להעדר הנמקה – טוען המשיב כי מדובר בשומה המבוססת בעיקרה על הפרשי ההון הגדולים שנמצאו בין הצהרות ההון שהגיש המערער לתקופות 31.12.91 ול- 31.12.94 מבלי שהמערער המציא  הסברים נאותים לגביהם הכל כמפורט בנימוקי השומה וכפי שהובהר לא אחת עם מייצגיו השונים של המערער , תוך מתן הסברים מפורטים.

5.      באשר לטענת המערער כי לא קיבל לידיו את הצווים – מצהיר המשיב מפי המפקחת הראשית   בפקיד שומה נתניה הגב' שטרום, כי ביום 26.12.99 נשלחו הצוים לשנים שבערעור נשוא הבקשה וזאת בדואר רשום "עם אישור מסירה". אישורי מסירה מאת  רשות הדואר מעידים כי דבר  הדואר הרשום הממוספר האמור נמסר ליעדו ביום 31.12.99. די בחזקה  הקבועה בסעיף 238 לפקודה והיא  כי הודעה שנשלחה בדואר רשום יראוה כהודעה שהומצאה ביום הששי שלאחר יום המשלוח, כדי לאיין את טענת המערער בדבר אי קבלת הצווים קודם ל- 2.7.2000.

 

 

 

 

דיון

 

בתיקון 114 לפקודה נקבע כי סעיף 152(ג) בנוסחו החדש הוא בר תחולה לגבי השגות שהוגשו לאחר 17.7.97. משמא על ההשגות שהגיש המערער ביום 21.9.96 חל נוסח הסעיף שקדם לתיקון כדלקמן:

 

"(ג)   אם תוך חמש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח [עד שנת המס 1992: מסר אדם את הדו"ח] לפי סעיף 131 או תוך ששה חדשים מיום שהוגשה [עד שנת מס 1992: שמוסר הדו"ח הגיש] הודעת השגה, הכל לפי המאוחר יותר, לא הושג הסכם כאמור בסעיף קטן (א) ולא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לפי סעיף קטן (ב), יראו את ההשגה כאילו נתקבלה."

 

נוסח הסעיף מדבר בעד עצמו – המשיב פעל במסגרת המועדים שהיו קבועים בפקודה ככל שאילו היו רלוונטיים להשגות האמורות.

 

באשר לטענת "התיישנות" -  סעיף 145 (א)(2) לפקודה קובע:

 

"פקיד השומה רשאי, תוך שלוש שנים [עד תיקון 114 ולגבי דו"חות עד לשנת המס 1995 - תוך ארבע שנים] מתום שנת המס שבה נמסר לו הדו"ח, לבדוק אותו ולעשות אחת מאלה:

(א)   לאשר את השומה העצמית;

 

(ב)            לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של אדם, את הניכויים, הקיזוזים והפטורים המותרים ממנה על פי כל דין ואת המס שהוא חייב בו, אם יש לו טעמים סבירים להניח שהדו"ח אינו נכון; שומה לפי פסקת משנה זו יכול שתיעשה בהתאם להסכם שנערך עם הנישום. [תחולה לגבי הדו"חות שיש להגישם לשנת המס 1996 ואילך]

 

אף בקשר עם טענה זו הדין עם המשיב. שומות לפי מיטב שפיטה הוצאו בתוך מסגרת הזמן הנקובה בסעיף.

 

באשר לטענה כי נימוקי השומה אינם מפורטים דיים. קראתי את נימוקי השומה ומצאתי כי אין ממש בטענה זו. המשיב מנמק את שומותיו הן על בסיס פסילת ספרי המערער על ידי שלטונות מע"מ כשהמערער מקבל  פסילה זו והן על גידול הון בלתי מוסבר שבין הצהרות ההון שהגיש המערער למשיב תוך שהמשיב מציין בדיוק כיצד יחס את תוספת ההכנסה הנובעת מהפרש שבהצהרות ההון, לכל שנת מס.  החישוב הוא אריטמתי פשוט ואינו מצריך בשלב זה כל הנמקה נוספת.

 

לבסוף באשר לטענת המערער כאילו לא קיבל לידיו את הצווים נשוא הערעור אזי הצהרתו כאמור לעיל כי לא זכור לו שחתם על קבלתן אין בה כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 238 לפקודה. משכך הרי המערער קיבל 'החלטה בהשגה' הם הצווים נשוא הערעור. במובדל מחוק מסוי מקרקעין המטיל על רשות המס להשיב בהחלטה מנומקת להשגה (ראה סעיף 87 לחוק מסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה),התשכ"ג-1963) משלא הושג הסכם בעקבות השגת הנישום, על פקיד השומה לקבוע את המס בצו שבכתב (ראה   סעיף 152(ב) לפקודה). לצו זה מתלווית הנמקה, כראוי וכדין שעה שרשות   המדינה משיבה לאזרח.

 

בקשת המערער לקבל הערעור על הסף נדחית אף היא.

 

בנסיבות אילו אינני עושה צו להוצאות.

 

המועד הקבוע ליום 8.10.03 יוקדם לשעה 12:30 לשם קיום קדם משפט. המועד הקבוע להוכחות ליום 25.1.2004 ישאר על כנו. הצדדים יעשו כל מאמץ שלא לדחות מועדים אילו באשר עסקינן בעירעורים שהוגשו בחודשים אוגוסט ונובמבר שנת 2000 ויש לבררם מהר כלל הניתן לאחר הדחיות המרובות שהיו בתיק על אף שהיו הן מוסכמות על הצדדים.

 

ניתנה היום י"ט באלול, תשס"ג (16 בספטמבר 2003)

 

שלא  במעמד הצדדים

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

 

 

 

001171/00עמה052 אלטוביה מגן