בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק - דין

רקע ועובדות

1.         ערעור מס הכנסה זה, הוא עובדתי בעיקרו. בבסיסו עומדת שאלת קיומן של הלוואות שקיבל המערער, כטענתו, בשנים נשוא הערעור, בהן ביקש לראות הסבר  לגידול ההון שנתגלה אצלו על ידי המשיב, במסגרת השוואת הון שנערכה לו בין הצהרות ההון נשוא הערעור דנא. 

עסקינן, כפי שעולה מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים, בשתי הצהרות הון שהגיש המערער 

למשיב, האחת ליום 31.12.94 (מש/7) (להלן – הצהרת ההון הראשונה); והשניה, ליום 31.12.96 (מש/8) (להלן – הצהרת ההון השניה).

ההשוואה בין זו לזו, הצביעה אליבא דכל הדעות, על גידול הון שהתרחש אצל המערער בפרק הזמן שחלף בין הצהרתו הראשונה ובין זו השניה (להלן – השנים שבערעור) ואשר הגיע לסך 842,928  ₪.

 

בנימוקי הערעור, ובמהלך הדיון בבית המשפט, כמו גם בסיכומים שהוגשו על ידו, טען המערער באמצעות סניגורו, להסבר אחד בלבד שעמד בבסיס גידול הון זה, הן ההלוואות  שקיבל באותן שנים, בסכומים שהגיעו למאות ועשרות אלפי שקלים, שטרם הוחזרו על ידו למלווים, בתקופת השנים שבערעור.

בהצהרות ההון שהגיש המערער, ואשר עומדות במרכזו של ערעור זה, ציין שמותיהם של אנשים, אשר מהם קיבל, לדבריו, הלוואות שהתגבשו יחדיו לכדי סכום גידול ההון נשוא הערעור. כך, בהצהרת ההון מש/7, ציין במשבצת התחיבויות וזכאים, את השמות מוטהדה דניאל שממנו קיבל, על פי הרשום בהצהרת ההון, באוקטובר 87', סכום של 10,000 ₪; וכן, את שמו של דני דוד שממנו קיבל באוגוסט 90', לפי הרשום, סכום של 58,000 ₪.

בהצהרת ההון השניה, מש/8, חזר המערער וציין שוב שמות של מלווים הם: מוטהדה דניאל שממנו קיבל סך 22,000 ₪; ראובן ירון שממנו קיבל סך 24,000 ₪; אהל סעיד שממנו קיבל סכום של 30,000 ש"ח; דני דוד, ממנו קיבל סך של 58,000 ₪; וחסידים שממנו קיבל סכום של 747,600 ₪.

 

לטענת המשיב, אין מקום לקבל גירסת המערער בענין ההלוואות הנ"ל, ואין לראות בהן הסבר המבטל את המסר העולה מגידול ההון, שכן, הנטל להוכחת קיומן של ההלוואות, שמונח היה על כתפיו של המערער על פי דין, לא הורם על ידו.

 

2.         בטרם אתיחס לנושא ההלוואות לגופן, אביא תחילה את תמצית העובדות הרלוונטיות לדיון זה.

המדובר הוא, בנישום שבבעלותו עסק לייצור ושיווק בגדים, בשם "אופנת דליה", הפועל ברחוב לוינסקי בתל-אביב.

בשתי הצהרות ההון שהגיש, מנה המערער כאמור שורה של מלווים, שמהם נבע הגידול בהונו, שניים מתוכם בהצהרת ההון הראשונה, וחמישה בהצהרת ההון השניה.

 

בהצהרת הונו השניה, הצהיר המערער עוד, על השקעה כספית שביצע באותה תקופה, בסכום של 747,600 ₪, אשר ערכם הדולרי עמד אז על סך 250,000$ (סעיף 43 להצהרת ההון השניה).

סכום זה, כך הוברר בהמשך, הושקע על ידי המערער, בדצמבר 1994, בחברת "עין הים מלונות בע"מ", כנגד 25% ממניותיה של חברה זו. 

לגבי המלווים בהצהרת ההון השניה, אשר הלוואותיהם הסתכמו על פי המוצהר לסכום כולל בסך 881,000 ₪, אלה פורטו בנספחים שצרף המערער להצהרת ההון, ואשר היוו אישורים מטעם המלווים להלוואות שהעניקו לו. 

 

3.         הצהרותיו אלה של המערער, לא נתקבלו על דעתו של המשיב, שסבר, כי אין כל היגיון בהן, ואין גם הגיון בטענה כי השקעתו בחברה האמורה בוצעה על בסיס הלוואות שקיבל, כמו כלאחר יד, מאנשים שיכולותיהם הכספיות לא הוכחו על ידו.

על רקע גישתו זו של המשיב להצהרות ההון של המערער, סירב לראות באותן הלוואות, הסבר לגידול בהונו, מבלי הצגת ראיות בעלות משקל בפניו להוכחת כל אחת מן ההלוואות האמורות.

משלא עמד המערער בדרישתו זו של המשיב, החליט זה לראות בכספי גידול ההון, חלק מהכנסתו העסקית של המערער, טעונת המס.

מכאן הערעור, ומכאן, ניסיונו של המערער לשכנעני, כי הסבריו, שאינם מופרכים לשיטתו, מבטלים את גידול ההון שנמצא אצלו, ואשר התגבש אך ורק מכספי הלוואות חבריו, מחוץ לעסק.

 

ראיות המערער

כללי

4.  בצדק, טען בא כחו המלומד של המשיב, עו"ד סמרה, כי הנטל להוכחת הנטען על ידי המערער, בנושא ההסברים לגידול בהונו, עליו הוא. על מהותו של נטל זה, ועל מיהותו של מי שנושא בו בערעור מס שעניינו הפרשי הון, עמדה הפסיקה לא מעט, ואין להוסיף (ראו,  ע"א 236/83 אריה ליברמן נ' פקיד שומה ת"א 4, פ"ד לט (2) 810, וכן ר', וכך בע"א 2/81 יהושע שפירא נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד לח (2) 414,  419, וע"א 23/88 יעקב לוי נ' פ"ש חיפה, מיסים ה/2 עמ' ה-47).

לטענת בא כחו המלומד של המערער, עמד הוא בנטל זה, על ידי מסמכים שהציג למשיב ולבית המשפט, ועל ידי עדים שזימן מטעמו על מנת שיעידו על קבלתן של אותן הלוואות למערער, כנטען על ידיו.

 

לכאורה, די היה אכן באלה, לצורך הרמת הנטל, שמשמעותו, העמדת הסבר סביר לטענת היסמכותו של המערער על הלוואות, המהוות למעשה, מתנות שקיבל מחבריו בסביבתו.

 

דא עקא, שבטענה בעלמא זו די בעניננו, כאשר המדובר הוא בגירסה שעל פניה, צריכה היא ביסוס של ממש בהיגיון ובמציאות העסקית. והרי, טענה כאמור, המבוססת על הלוואות או מתנות כסף מקרובים ומידידים, שעליה מבוססים דרך קבע הסברי נישומים אשר בהונם חל גידול בלתי מוסבר, היא טענה קשה, אשר אין לקבלה כדרך שיגרה. במיוחד כך, כאשר עסקינן בנותני הלוואות שאינם גורמים פורמליים העוסקים בתחום, אלא, קרובי משפחה וידידים הזקוקים לעתים, הם עצמם, להלוואות ולמתנות כספיות לצורך הישרדותם. 

על טענות כגון אלה,  אומר בית המשפט בעמ"ה 69/1018 מרכז הקרח בע"מ נ' פ"ש ת"א 1, פד"א כרך ד' - עמ' 15:

"... אינני מאמין לסיפור הנ"ל. המערער, אשתו וגיסו - כולם צדדים מעונינים ובמקרה כגון זה קשה לסמוך על דבריו של הצד המעונין ללא תמיכה אוביקטיבית כל שהיא...".

 

בעניננו, יש לומר, לא זו בלבד שהמערער לא ניסה לבסס כל טעוניו על ראיות של ממש - שהרי, הוא עצמו לא עלה לדוכן, ומספר עדים מהותיים מבחינתו לא זומנו כלל - אלא, שגם הראיות שכן הביא, נזקקו מאד לתמיכה אוביקטיבית. כך המסמכים שהגיש מבלי שהיה בהם כדי להוכיח דבר בענין ביצועה של ההלוואה, וכך העדים שדבריהם לא מוקדו בעובדות קונקרטיות.

אעמוד להלן, על הטענות שהעלה המערער בנימוקי הערעור מטעמו ועל הראיות שהביא לצורך אישושן של אלה, במהלך הדיון, וזאת, תוך התייחסות אל כל אחת מן ההלוואות הנטענות, ואל משקלן בהסברת גידול ההון. 

 

ההלוואה מרמי חסידים

5.  בסעיף 83 להצהרת ההון השניה, במשבצת התחייבויות וזכאים, רשם המערער כאמור בין יתר שמות הזכאים שציין במשבצת זו, "חסידים - 12/94 - 747,600 ₪".

סכום זה הושקע על ידי המערער כמוזכר לעיל, בחברת "עין הים", שבה רכש כאמור 25% ממניותיה.

המערער עצמו לא עלה לדוכן העדים, וקולו לא נשמע באולם. כפועל יוצא מכך, לא תרם דבר לאישוש טיעונו בענין ההלוואות להן טען, לא זו, ולא האחרות. 

מפי בנו, רפאל שריפיאן, שהעיד כעד ראשון מטעמו, התברר, כי נותן ההלוואה העיקרית, היה "בנו של חבר טוב מאוד של אבא שלו שהוא אזרח ארה"ב", כלשונו (עמ' 1 לפרוט').

לדברי הבן, קיבל מידי רמי חסידים השיק הבנקאי מע/1, על הסכום הנ"ל, משוך מחשבונו של זה, בבנק הפועלים בתל אביב סניף בלפור.

הוא עצמו, כך העיד, קיבל מחסידים זכות חתימה בחשבון, "לצורך זה שאם תהיה עסקה טובה, אודיע לו ואוכל לקחת בשמו ולקנות לו נכס עד שיגיע", כך כלשונו.

 

לשאלה, מנין היה לחסידים – בחור צעיר בשנות העשרים כדבריו -  כסף רב כל כך שאותו יכול היה לתת כהלוואה לתקופה של שנים, הסביר, כי הוא שוהה כבר חמש-עשרה שנה בארה"ב ועשה כסף. את ההלוואה קיבל אביו, עם זאת, בארץ. אשר להסכם ההלוואה, הסביר, כי רק חסידים והוריו חתומים עליו, וכי הוא לא נכח בחתימתו.

יודגש, כי בצדק העיר ב"כ המשיב, שאיש מחותמי ההסכם לא העיד בפני, על ההסכם, כך שנסיבות כריתתו לא באו אלא מכלי שני.

 

6.         אין צריך לומר, כי עדותו זו של הבן, שהוא היחיד אשר התיחס להלוואה האמורה אותה קיבל המערער לדבריו מן הבן של חברו, צריכה היתה אישוש של ממש, בראיות אוביקטיביות. שהרי, לא זו בלבד שענין לנו במי שהוא בעל נגיעה לדבר, אלא, שדבריו שלו, היה בהם כדי לעורר תהיות בלתי מבוטלות.

אין זה ברור כלל מדבריו, מדוע הוא, ולא אביו אשר חתם על ההסכם מש/12, התיצב לעדות בבית המשפט במקום אביו. במיוחד, כאשר גם לפי דבריו הוא, לא נטל כל חלק בכריתת ההסכם, כך שעדותו היתה בעיקרה עדות מפי השמועה.

אין זה ברור גם, מדוע קיבל העד, רפאל שריפיאן, זכות חתימה בחשבון על שם בנו של חברו של אביו, אשר שהה בארה"ב, ומעוד ניתנה לו למעשה הזכות לעשות בחשבון הנ"ל כעולה על דעתו.

אף פחות מכך, ניתן להבין, מדוע לא זומן נותן ההלוואה עצמו - אותה דמות נדיבה ועלומה בשם רמי חסידים - להעיד בבית המשפט, ולאשש את העובדה שאכן נתן, כלאחר יד, אותה הלוואה בת מאות אלפי שקלים, לחבר של אביו, ומנין עושרו הרב שאיפשר לו נדיבות חריגה זו.

על אי זימונו של עד מרכזי, החיוני לאישוש טענתו של צד לדיון, אומר בית המשפט בע"א 89/55, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חב' בע"מ, פ"ד מ"ד 4, 598, :599

   "... כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו".

 

7.         מעבר לכל שנאמר עד כאן, יש להזכיר גם זאת כי המדובר הוא, בהלוואה שלא הוחזרה במשך שנים, כאשר שום תנאי מן התנאים המהותיים שנקבעו בהסכם, לגביה ואשר התייחסו אל הלווה, לא מולאו על ידו, ולו, כעבור שנים, כאשר נכנס המשיב לתמונה, והחל להקשות בשאלותיו (ר', עדותו של הבן, בעמ' 4 סיפא לפרוט').

יצויין גם זאת, כי מן העדויות עולה, שלכאורה היה אדם נוסף, עלום גם הוא, שהיה קשור לחשבון הזה, אם משום שהחשבון נפתח על שמו, ואם משום שהיה בעליו בפועל. שאלה זו נותרה בלתי פתורה, לפי דברי המפקחת, שעשתה מאמצים לברר מהותו של החשבון, ומיהותו של בעליו, ללא הצלחה.

על כך העיד בין היתר גם יועץ ההשקעות של סניף הבנק, אשר זומן על ידי ב"כ המשיב להסביר את ענין החשבון. בעמ' 22, 23 לפרוט', העיד איש הבנק דני נורני, כך:

"החשבון של רמי חסידים הוא חשבון של תושב חוץ אני לא מכיר את רמי חסידים.

אתה שואל למה כתוב על דפי החשבון שלו שם החשבון יעקב נילי, למה לא כתוב רמי חסידים - בזמן פתיחת החשבון, שנת 93' אם אינני טועה, אז היה מקובל ששם החשבון אינו חייב להיות בשמו של בעל החשבון, מי שרצה שלא יהיה על שמו יכול לקרוא בשם אחר, לא שם של מישהו אחר, אלא בשם אחר...".

בנסיבות אלה, מה לי העתק השיק הבנקאי המשוך לפקודת המערער (מע/1) מיום 13.12.94שהוצג לי על ידי המערער כהוכחה לקבלת ההלוואה מידי חסידים; ומה לי העתק אישור הבנק על רכישת השיק (מע/2) וחיובו באותו חשבון שאין לדעת כאמור מי למעשה עמד מאחוריו.

המסמכים הללו, שהגיש לי המערער מבלי שעלה לדוכן העדים על מנת להסבירם, ומבלי שהביא לעדות, לא את נותן ההלוואה, ולא את מי שמחשבונו נרכש השיק הבנקאי נשוא ההלוואה, אין בהם כל מאומה כדי לאשש טענתו בענין זה.

הסברו של המערער, על ידי בא כחו, בדבר קבלת הלוואה חריגה זו מידי בן של חבר השוהה בחו"ל - ששום עדות לא הובאה בפני על מנת לתאר את  עושרו, או, את רוחב ליבו, או כל מניע אחר שהביאו לפזר כספו בדרך המתוארת - לא יוכל לעמוד.

 

בנקודה זו, חשובה גם עדותה של המפקחת מטעם המשיב, הגב' אירה מנש, שהעידה על המידע המודיעיני אשר נתקבל אודות כניסות כספים לאותו חשבון בנק, ממפקיד מחו"ל,  ומשיכתם  מיד לאחר מכן על ידי איש חו"ל, הכל, בסמוך למועד ההלוואה הנטענת, כאשר מסקנתה היא, כי בנסיבות שנתבררו, לא באו הכספים מרמי חסידים אלא ממקור עלום אחר. בעדותה בפני (עמ' 20לפרוט') הסבירה:

"פנינו שוב למודיעין כדי לדעת מה קורה בחשבון בתקופה הסמוכה. ראינו שהופקד שיק ב-18.5.00 ומיד לאחר מכן, חמישה ימים לאחר מכן היו משיכות של 244,000 ₪ במזומן ו-420,000 ₪ שיק בנקאי שנפרע באותו יום, מש/16.

היה מאוד מוזר שאזרח ארה"ב בא לפה לפי הסברי הנישום, רמי חסידים היה מבקר פה הרבה אך לא טרח להגיע לפה"ש, הוא הגיע לישראל משך כמעט את כל הסכומים, קשה מאוד לתת לזה אמון...".

אכן, אין ספק שהסיפור נראה תמוה, במיוחד כאשר יש להזכיר שוב, כי אותו רמי חסידים שסביבו סובב הענין כולו, לא הגיע לא רק אל פה"ש אלא גם לא אל בית המשפט.

באין הסברים מפיו של עד זה מה בדיוק התרחש עם אותה הלוואה נדיבה שנתן ברוחב לב לחברו לאורך זמן, לא אוכל לקבל הסבר זה.

 

8.         דוק, צודק ב"כ המשיב בעיני, בהלינו על כך, שאיש מחותמי הסכם ההלוואה לא עלה לדוכן להעיד עליו ולהסבירו. יתרה מזו, צודק הוא בטענו, כי איש לא הסביר מדוע וכיצד החזיק הסכם זה מעמד לאורך השנים שחלפו מאז חתימתו, מבלי שנעשה דבר להבטיח ולו קיומה של בטוחה אחת שנקבעה בו, כמו שטר החוב שאמור היה להחתם על ידי המערער; כמו, שעבוד שתי דירות בבעלותו; כמו, רישום הערת הזהרה בטאבו, ועוד (ור', עדותה של המפקחת, הגב' מנש על התעלמות המערער מתנאים אלה עליהם התחייב בהסכם, בעדותה בפני, עמ' 19 לפרוט'). 

 

בנסיבות שתוארו עד כאן, איני רואה לבוא בטרוניה עם המשיב על שסירב לקבל הסברו זה של המערער לענין הגידול בהונו. 

 

התוצאה היא, שאותו סכום של גידול הון, המתיחס להלוואה מאותו רמי חסידים, שאיני יודעת מיהו ומדוע העניק מחסדו למערער, ייחשב כהכנסה חייבת שנצמחה למערער מעסקו, ואשר עליה יישום על פי דין.   

 

הלוואה ע"ס 58,000 ₪, מדני דוד

9.         גם מלווה זה, שהלוואתו היתה קטנה הרבה מזו של חסידים, ועמדה על סכום "טריויאלי" של 58,000 ₪ בלבד, היה לפי דברי בנו של המערער חבר קרוב של אביו. חבר זה, כך לפי דברי הבן, הסכים משום מה, על אף עוניו עליו הצביעה המפקחת (עמ' 18 לפרוט') להעניק למערער הלוואה זו, באוגוסט  1990, לשנה אחת. דא עקא, שהזמן נקף, ושום רמז על החזרת ההלוואה לא הובא בפני מטעם המערער. לדברי הבן, החזיר הוא את ההלוואה לחברו של אביו, בשנת  1993, במזומנים, לאחר שלדבריו מכר, נכס של אשתו.

לשאלת ב"כ המשיב, כיצד יסביר את דברי המערער למפקח בשלב הדיונים בשומה, כי דני דוד הוא דווקא אותו קבלן שסיבכו בעסקה של עין הים, וכי אין בדעתו להחזיר לו את הלוואתו, אישר כי אכן אמר כן. בענין זה ראוי להביא את הפרוטוקול כלשונו:

"דני דוד חבר של אבי מזה 20 שנה.

הוא נתן לנו את ההלוואה בשנת 93', החזרנו אותה במהלך 99', זה רשום בהצהרת ההון של 99'.

החזרתי לו כסף במזומן כפי שלקחתי אחרי שמכרתי נכס שלי אישי.

אתה מציג לי מסמך שדני דוד כתב בשנת 90', מש/1.

אתה אומר שבפברואר 99' כשישבתי עם תשובה בשלב א' הסברתי שדני דוד הוא הקבלן שסיבך אותנו בכניסה לעסקה של עין הים והסכום של 58 אלף ₪ בהצהרת ההון כהלוואה איננו מתכוונים להחזיר לו – זה נכון....

אין לי אישור שהחזרתי את ההלוואה....".

עינינו הרואות, בלא כל עכבות, אומר העד דבר והיפוכו, כמעט באותה נשימה בענין שהוא מהותי ביותר לגיבוש ההסבר מטעמו. מחד גיסא הוא טוען באופן נחרץ, ובלא היסוס, כי סכום החוב הזה הוחזר למלווה, דני דוד, ומאידך גיסא הוא מסכים בהמשך עם ב"כ המשיב כי החליט לא להחזיר חוב זה לאותו מלווה, על רקע כעסו עליו.

וכיצד אוכל להאמין ולאמץ הסברו בנסיבות כאמור?

 

כאשר נשאל, לשם מה נטל אביו את ההלוואה הזו ואת יתר ההלוואות להן טען בערעורו, הסביר, כי אלה נועדו לצורך רכישת רכב מסחרי. אלא, שהרכב נרכש על ידי המערער בשנת 1994. אם כן, מה לה להלוואה זו, משנת 1990 ולרכישת רכב ב-1994?

תשובת העד, כי בדברו על הלוואות לצורך מימון רכישת רכב, לא התכוון להלוואה זו, מותירה את השאלה בדבר יעוד ההלוואה ללא מענה.

 

המלווה, דני דוד עצמו, לא זומן לבית המשפט, והסברו לגבי מקור הכסף שהילווה למערער, כמו הרקע להלוואה,  לא נמסר לנו מפיו. יוצא, ששאלת המפקחת, כיצד ניתן לקבל שאדם, שהכנסתו הכספית השנתית מגעת לסכום דל של כ-43,000 ₪, ילווה לחברו סכום של 58,000 ₪, סתם כך, מבלי לפרש אף את הצורך הדוחק של הלווה לקבל כסף זה, נותרה תלויה באויר ללא תשובה.

ושוב, יש להזכיר אותה הלכה, לפיה, חזקה על מי שלא דאג להביא לבית המשפט ראיה הנראית חיונית על פניה, כי אין בה כדי להיטיב עימו. בלשון בית המשפט:

"כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ר', ע"א 78/548 שרון ואח' נ' לוי, פד"י לה (1) 736; וראה גם, ע"א 90/2275 פד"י מז (2) 615) על נפקותה של הימנעות מהבאת עדות חיונית לבית המשפט).

 

משמע, גם דינו של הסבר זה, דחייה בשתי ידים.

 

10.       לגבי יתר ההלוואות דאג המערער לזמן את המלווים לבית המשפט, ואלה אכן העידו על הענקתן לו.

השאלה שהציג עם זאת ב"כ המשיב לנוכח עדויות אלה, היא, האם נאמנו הן, והאם עמד הגיון כלשהו מאחורי ההלוואות הנדונות. במיוחד כך, אליבא דעו"ד סמרה, כאשר ענין לנו בנותני הלוואות שהיו בעצמם אנשים קשי יום, שלא בקלות היו יכולים לפי הערכת המפקחת, לגייס סכומים כנטען, ולהעניקם למערער לתקופות בלתי מוגבלות.

אתיחס אל אלה ואל העדויות שעמדו בבסיס הנטען לגביהן, להלן.

 

ההלוואה מחברו של המערער,  אהל סעיד ז"ל,

11.       הלוואה זו שקיבל המערער לטענתו, בגובה  30,000 ₪, מחברו הנוסף, אהל סעיד ז"ל, נועדה לפי עדות בנו של המערער בפנינו, לצורך רכישת רכב מסחרי על ידי המערער. לדברי הבן, הוחזרה ההלוואה לאשתו, בשנת 1993.

אשתו של הנ"ל, אכן זומנה לבית המשפט, אך ידעה לספר מעט מאד על ההלוואה. לפי דבריה, שמעה מבעלה, לפני שנפטר, כי נתן למערער הלוואה בגובה 10,000 $, אלא שלאחר פטירתו ולאחר ש"נדנדה" למערער, כלשונה, הרבה זמן, החזיר לה בסופו של דבר, סך 10,000 ₪  בלבד.  

אין בפני כל עדות אחרת היכולה לעמוד כנגד עדותה של עדה זו, אשר דיברה אמת על פי התרשמותי.

משהכריז בנו של המערער בפני, כי כל ההלוואה שנטל אביו מן המנוח, הוחזרה, ומשנמנע המערער מלהבהיר נקודה זו מעבר לכך, לא נותר לי אלא לקבל עדותה של עדה זו מטעם  המערער, אלמנתו של החבר, לפיה, המדובר הוא בסכם של 10,000 ₪, לא יותר, ולהורות למשיב לקזז, על סמכה, סך 10,000 ₪, מן השומה  נשוא הערעור דנא. 

 

ההלוואה מן החבר ראובן ירון

12.       את טענתו בדבר הלוואה זו, על סך 22,000 ₪, שקיבל המערער לדבריו מחברו, ראובן ירון, ביסס המערער על המכתב מש/6, שהגיש לי, חתום על ידי הנ"ל, בו אישר זה כי אכן נתן למערער הלוואה כאמור, ביום 3.5.94, וזו לא הוחזרה לו על ידו עד סוף אותה שנה.

לדברי בנו של המערער, בעדותו בפני, הוחזרה ההלוואה למלווה, "לפני כשנה שנה ומשהו", הגם, שלא היה בידיו כל אישור לכך.

העד זומן לאשר מכתבו זה, והסביר כי המכתב אכן נחתם על ידו, אך לא הוא כתבו. לדבריו, "הוא אמר לי שלמס הכנסה הוא צריך לצורך הצהרת הון שאחתום לו. אז חתמתי" (עמ' 11 לפרוט').

 

השאלה היא אם די בו במכתב זה, לצד עדותו של המלווה  בבית המשפט, ולצד עדות בנו של המערער בענין זה, כדי להקים בסיס  לגיבושו של ההסבר הסביר לו נדרש המערער בהתיחס לחלק זה של גידול ההון? בעומדו על הדוכן, הסביר העד: 

"כל פעם אני הייתי צריך כסף והוא היה צריך הייתי נותן לו. הוא בא יום אחד וביקש ממני שהבן שלו צריך לעבוד ואין לו כסף אם אני יכול לעזור לו.

מדובר היה בסכום של 7,300 דולר. זה היה בשנת 94. אחר כך הייתי צריך הכסף. הלכתי כמה פעמים אליו ובקשתי הכסף. הוא אמר שאין לו. יום אחד התקשר ואמר שהכסף מוכן. האבא התקשר. זה לקח בערך 5 שנים עד שהחזיר הכסף. אותו סכום בלי רבית וכלום" (עמ' 10 לפרוט').

לשאלה, מנין לקח סכום כסף בלתי מבוטל זה על מנת להלוותו ללא רבית וללא נקיבת מועד להחזרתו, השיב: "היו לי אז סכומים. מה זה 7,300 דולר. זה היה אז בערך 20 וכמה אלף ₪". באותה עת, כך הסביר, היתה לו חנות ביפו לדברים עתיקים.

דא עקא, שמעדותה של המפקחת, הגב' מנש, עלה כי לאיש לא היה כלל תיק במס הכנסה באותם ימים, לא כשכיר ולא כעצמאי, ומשמע, אליבא דב"כ המשיב, שלא היתה לו הכנסה כלל.

 

על רקע זה ביקש, עו"ד סמרה, לדחות גם הסבר זה של המערער, כחסר בסיס בראיות.

 

13.       שקלתי טיעון זה של ב"כ המשיב, ולא ראיתי לאמצו. העובדה שלמלווה לא היה תיק במס הכנסה, היא בעיני, עובדה עגומה מאד, אלא שאין בה כדי להודיע כי לא היו בידיו כספים להלוותם לחברו. עדותו בבית המשפט, אודות הלוואה זו שהעניק למערער על בסיס רווחיו מן החנות שהחזיק ביפו, לא הופרכה בשום ראיה מטעם המשיב, ואיני רואה סיבה לדחותה.

ענין התיק במס הכנסה, לא כאן מקומו, ולא במסגרת הדיון בעניינו של המערער, הקשור אל העד רק בנושאן ההלוואה.

 

יוצא, גם סכום הלוואה זה שהובא על ידי המערער כהסבר לאותו חלק של גידול הון המתיחס אל המלווה הנ"ל, בסך 22,000 ₪, דינו להתקזז מסכום השומה שבנה המשיב למערער, תוך דחיית הסברו זה. 

 

ההלוואה מחברו של המערער, דניאל מוטהדה

14.       ככל שיגעתי לא עלה בידי להבין טיעוניו של המערער בהקשר להלוואה נשוא הסבר זה. מצד אחד, כפי שטען ב"כ המשיב, דיווח המערער בשתי הצהרות ההון שלו, בסעיף "התחייבויות וזכאים" על "זכאי" בשם דניאל מוטהדה שלגביו רשם התחייבות כוללת, על סך 22,000 ₪, הכל כמוזכר לעיל. מצד שני, הציג לי המשיב מכתב שמסר לו המערער, להוכחת התחיבות זו, הוא, המכתב מש/5, בו דובר על הלוואה שקיבל המערער לא מאותו מוטהדה אלא מגורם שלישי, אחד, חביב לויזדה, בססכום של 24,000 ₪.

ומה ענין שמיטה להר סיני? – סתם המערער ולא פירש.

 

בנימוקי הערעור, מנה המערער ארבעה אנשים שמהם קיבל הלוואות לדבריו, בתקופה הרלוונטית (סעיף 6). בין אלה לא הזכיר כלל את דניאל מוטהדה.

 

מפי בנו של המערער, הוברר, בעומדו על הדוכן, כי שוב מדובר בחבר של אביו, שממנו נתבקשה ההלואה ע"ס 24,000 ₪, בשנת 1994, שהוחזרה לו בינתים. לדבריו, "הוא אדם מבוגר מאוד" שאין לדעת אם עבד.

מר לויזאדה, שזומן לבית המשפט על ידי המערער, סיפר כי הילווה לחברו זה סכום של 8,000 דולר, בשקלים, "בשביל לקנות לילדים אוטו". בינתים הוחזרה ההלוואה לדבריו. בחקירתו הנגדית הסביר העד, כי בעת מתן ההלוואה למערער, לא עבד, אלא "מכר דולרים", כלשונו. 

בידי העד לא היה "נייר" לאישוש טענת ההלוואה, ובלשונו: "זה משפחה שלי. למה שהוא יקבל נייר. היה איזה חתיכה נייר שקיבל ממני ואחר כך היה חתיכת נייר שקבלתי ממנו וקרענו את זה" (עמ' 9 לפרוט').

בכל זאת דיבר העד על "נייר לבן" שעבר בינו ובין המערער בעת מתן ההלוואה. משהוצג לו על ידי ב"כ המשיב, המוצג מש/5, שהוא דווקא "נייר צהוב" כטענת עו"ד סמרה, טען שהוא אכן חתום עליו, אך לא כתב אותו.

לדבריו, אם כתוב במסמך זה שלא קיבל החזר כספי ההלוואה שנתן למערער, עד 31.12.96, לא זכור לו הדבר. 

בעדותו, עמד העד על כך, שהיה לו, בעת מתן ההלוואה למערער, כסף רב, וגם היום יש לו כסף, כך שלא היתה לו כל בעיה להעניק ההלוואה הנטענת, למערער.

 

15.       שקלתי אם דינו של עד זה, כדין העד הקודם שאת דבריו בענין ההלוואה שהעניק למערער, כנטען על ידו, ראיתי לאמץ באין סתירת הנאמר,  בראיות האחרות שבאו בפני.

דא עקא, שבחינת העובדות מנעה ממני הליכה בדרך זו. שהרי, כפי שהסברתי בפתח הדיון בהלוואה קא עסקינן, אין לה, להלוואה זו כל זכר בהצהרות ההון, שם דובר בהלוואה ממורטדה, שכלל לא  זומן לעדות ואשר גם בנו של המערער לא הזכירו בעדותו.

מנין צצה פתאום ההלוואה  ממר לויזאדה? – קשה לדעת.

מכל מקום, הבלבול הזה בעדויות, מנע ממני קבלתן כהסבר לגבי חלק זה של גידול ההון, במיוחד, כאשר לא מצאתי בסיכומי המערער כל התיחסות להלוואה הזו, לבד מהכללתה בתוך כל היתר.

הסבר זה של המערער, דינו איפוא דחיה.

 

סוף דבר

16.       ניתוח העדויות עד כאן, הבהיר לי היטב, כי ענין לנו במסכת הסברים שביקש המערער להגיש לענין הגידול בהונו, מבלי שהשכיל לבססם על ראיות של ממש, ומבלי שהציב בסיס של סבירות והיגיון לנטען על ידו.

בראש מחדליו הראייתיים, עומדת כאמור העובדה שהוא עצמו נמנע משום מה, לעלות לדוכן העדים ולמסור הסבריו לגבי התהיות הרבות שעלו כנגדו. שליחת בנו להעיד במקומו, לא יכלה להושיעו, שהרי, הבן לא היה עד ישיר למתרחש, וחלק ניכר מעדותו בוסס על שמועות בלבד.

 

אשר ליתר הראיות שהביא בפני, הובהר מניתוח הדברים לעיל, כי בחלק מן ההסברים, מנע המערער הצבת תשתית ראייתית כדין, על ידי הימנעות מזימון העדים הרלוונטיים לבית המשפט, בהם בעיקר,  מר רמי חסידים; ובחלק  זימן עדים שלא יכלו לתרום דבר לאישוש טענותיו.

 

צודק ב"כ המשיב, גם בהלינו כנגד המערער, על אי העקביות בטענות שהביא בפני, על אמירת דברים והיפוכם, ועל שינויי גרסה שלא היה בהם אלא כדי להזיק לו בהצגת גירסתו.

 

17.       בנסיבות אלה, איני רואה להקדיש דיון מעמיק לטענתו המשפטית של עו"ד  מדר, בא כחו של המערער, אותה תלה במסר שביקש להפיק מפסק הדין בעמ"ה 1046/00, אליהו רום נ' פ"ש ת-א 3, מסים טז/6, ה-19.

באותו ענין, באתי בטרוניות אל המשיב על שלא  איפשר למערער דשם, לזמן לבית המשפט עד מרכזי מטעמו, לצורך הוכחת טענתו בענין הלוואה לה טען.

בענייננו, כפי שהבהרתי לאורך כל הדיון דנא, חזרו ודרשו המשיב ובא כחו, מן המערער, להביא את נותני ההלוואות בפניהם, לשווא.

במיוחד, נכון הדבר לגבי אותו רמי חסידים שאת זימונו בפני המשיב ובפני בית המשפט חזר והבטיח המערער, ולא קיים הבטחתו זו.

לא הוסבר לי עד תום הדיון מדוע לא התיצב עד זה לצורך אישוש טענת ההלוואה שהעניק לחברו, המערער דנא, על מנת לחלצו מן המבוך אליו נקלע. שאם היה אכן חבר קרוב כדי כך, עד שהסכים להעניק לחברו הלוואה בסכום של מאות אלפי שקלים בלא כל בטוחות ובלא כל הגבלת זמן, כיצד לא הניעה אותו ידידותו זו אל המערער, להגיע לבית המשפט, ולהושיעו? במיוחד כך, כאשר לא הוכחש כלל שהאיש ביקר בארץ, ויכול היה, במאמץ קל, להסביר את הרקע לנטען לגבי הענקת הכסף למערער, בהלוואה.

18.       על רקע האמור, אין לי גם צורך להכנס לטענת ב"כ המערער, לפיה, דין הוא שהפרשי ההון שנתגלו אצל המערער כמתואר, ייוחסו כולם לשנת 1994, בה נתקבלו לשיטתו ההלוואות הנטענות  על ידו.

משדחיתי את טענת ההלוואות, ומשקבעתי כי המדובר הוא בכספים שהפיק המערער מעסקיו, שוב אין בפני כל אינדיקציה לגבי השאלה, מתי ובאיזו נקודת זמן, התרחש הגידול בפועל.

חלוקת ההפרשים בין השנים שבערעור, סבירה היא בעיני, על רקע התשתית הראייתית שהעמיד המשיב בפני בתיק זה, בכל הנוגע לגידול ההון שנמצא אצל המערער, ולא הוכחש.

 

פועל יוצא מן האמור, הוא, דחיית הערעור על כל חלקיו, להוציא הסכום ע"ס 10,000 ₪, שקיבל המערער לדבריו, מן המנוח אהל סעיד, ואשר אושרו בעדות רעייתו של המנוח, שנאמנה עלי; ולהוציא, סכום של 22,000 ₪, שקיבל המערער לדבריו מן העד ראובן ירון, אשר העיד גם הוא בפני, ודבריו לא הופרכו. 

 

המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪, שישולמו בתוך חודש מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

 

ניתנה היום כ"ח באב, תשס"ד (15 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.