בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

1.         בפני ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב מיום 21.5.02 שלא להכיר בהוצאות עבור תשלום משכורות לבני משפחתו (בנותיו, בנו וגיסו) ולא להתיר לו ניכוי הוצאות אחזקת רכב.

 

כללי

2.         המערער, בעל תואר ד"ר בהנדסת מכונות, הוא מרצה לפיסיקה מתמטיקה וניהול טכנולוגיות הלכתיות. בשנים 1997 – 2000, שנות המס הרלבנטיות לערעור, הרצה המערער  במוסדות שונים (המכון הטכנולוגי להלכה ומקור המעיינות), עבד כיועץ הכשרה חיצוני במשרד העבודה והרווחה  למקצוע CNC (הכנת פרקי מכונות באמצעות מחשב), כתב בחינות בנושאים טכנולוגים שונים, בדק בחינות וכתב ספר.

            המערער רשום כעוסק במס הכנסה החל משנת 1993.

3.         ביום 21.5.02 , קבע המשיב למערער שומות  על פי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה ולא הכיר בהוצאות עבור תשלום משכורות לבני משפחתו של המערער (בנותיו, בנו וגיסו) והוצאות  אחזקת רכב. ואלה הם נימוקי המשיב להחלטתו:

א.    "המשיב לא התיר ניכוי הוצאת משכורת לבני משפחתו של המערער (לבנות, לבנו ולגיסו), כי לדעת המשיב הן לא הוצאו ולא שולמו כולן לשם יצור הכנסות ולשם כך בלבד בהתאם ל-ס' 17 לפקודה.

 

ב.    המערער לא הוכיח למשיב את מועד תשלום המשכורת ואופן תשלומיהם. לטענת המשיב שילם לבנותיו באמצעות תשלומי הוצאות מחיה ולימודים.

 

ג.    בחשבונות הבנקים של הבנות לא הופקדו משכורות מהמערער ויש לציין שלביתו בתיה אין ברשותה ח-ן בנק על שמה.

 

ד.    סכומי המשכורת ששולמו על ידי המערער לבני המשפחה הרשומים לעיל אינם סבירים באופן מהותי, יש לציין שהמשכורת שולמה לקטינים והמערער לא הוכיח למשיב את הצורך העסקי לתשלום המשכורת.

 

ה.    המשיב לא התיר הוצאת אחזקת רכב מאחר והן לא הוצאו לשם יצור הכנסות בלבד וגם זאת עפ"י ס' 17 לפקודה.

יש לציין שהמערער לא ביסס אחזקת רכב על רשומיו בספרים ולא הגיש דו"ח תיאומי הוצאת רכב עפ"י תקנות מ"ה ולא ערך תיאומי אחזקת רכב בהתאם לתקנות" (נספח לערעור).

 

 

4.         המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב וטען כי מיום שהפך לעבוד כעצמאי, נעזר בעבודתו בעוזרים. לטענתו, ללא עבודתן הקשה והמסורה של בנותיו, לא היה מגיע להכנסה כה גבוהה באותן שנים ואילו היה שוכר את שירותם של עובדים "זרים" המשכורת שהיה משלם להם עבור העבודה לא היתה  מותירה בידו כל הכנסה. המערער טען כי המשיב כלל לא חלק על כך שבנותיו עבדו וסייעו לו בעבודתו. לטענתו, בנותיו קיבלו שכר עבור עבודתן ואם לא היו מקבלות שכר, הן לא היו יכולות להרשות לעצמן לחיות ברמת חיים כפי שחיו.

אשר לגיסו של המערער, יעקב קורגליאך (להלן – הגיס), המערער טען כי הגיס עבד עבורו והקים את חדר המחשבים. לטענתו, גישת המשיב, לפיה יש לראות במשכורת ששולמה לגיס כהוצאה "טרום עסקית," אינה נכונה ולו מן הטעם שתלויה ועומדת בבית המשפט תביעה  בסכום של 300,000 ש"ח על הפרת הסכם בעניין זה.

אשר להוצאות הרכב,  המערער טען כי ביקש מהמשיב להכיר בהוצאות הרכב בגין עבודתו כעצמאי. לטענתו, מאחר ואין חולק כי מדובר ברכב מסחרי ורוב השימוש ברכב היה לצורך עבודתו כעצמאי, על המשיב להכיר בניכוי חלק מהוצאות הרכב שהוציא.

 

5.         השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפני הינה האם התקיימו יחסי עובד - מעביד בין המערער לבנותיו והאם המערער שילם להן  "משכורת" המוכרת בניכוי הוצאות שזיקתן  המלאה לעסק הוכחה.

            להלן אבחן שאלה זו על בסיס הראיות שהוצגו ונשמעו בפני  והמצב המשפטי.

המסגרת הנורמטיבית

6.         הלכה היא כי כדי להכיר בהוצאות ששולמו כ"משכורת" יש להוכיח קיומם של יחסי עובד – מעביד. כאשר מדובר בבקשה להכיר בהוצאות, נטל ההוכחה להוכיחן מוטל על כתפי המערער כמי שמבקש  "להוציא מחברו".

            בתי המשפט חזרו וקבעו כי כאשר ההוצאות שולמו לקרובי משפחה של הנישום, הנטל הרובץ עליו כבד במיוחד. קל וחומר כאשר מדובר -  כמו בענייננו - בקרובי משפחה מדרגה ראשונה (ילדים).  במקרה כזה מוטל על הנישום להציג מערכת ראיות מבוססת, אוביקטיבית ומשכנעת במיוחד (עמ"ה 110/96 שליטנר נ. פקיד שומה תל אביב 2 מיסים יג/4 ה –149 מפי כב' השופטת ב. אופיר –תום).

            בבחינה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד לצורך דיני המס, נעזר בית המשפט במבחנים מהדין הכללי כגון מבחן השליטה, הקשר האישי וההשתלבות (ראה עא 5378/90 התאגדות לתרבות גופנית, הפועל טבריה נ. פקיד השומה, טבריה, פ"ד מח (2), 416, מפי כב' הנשיא בדימוס מ. שמגר).

 

7.         קרבה משפחתית, גם בדרגה ראשונה, אין בה – כשלעצמה - כדי למנוע אפשרות  להיווצרות יחסי עובד-מעביד. מה שקובע הוא מהות היחסים האמיתית שנוצרה בין הצדדים, הלכה למעשה. עם זאת נקבע כי כאשר מדובר בהעסקת קרוב משפחה, במיוחד בדרגת קירבה ראשונה, מן הראוי כי הנישום יציג הוכחה ברורה ומשכנעת לטענתו. עוד נקבע כי: "ברור כי תשלום סכומים מסוימים כניכוי במקור אין בו,

כשלעצמו, כדי להוכיח שהבנים עבדו בפועל" (עמ"ה 15/77 הכהן רחמים נ. פקיד השומה ת"א 2, פד"א ט', 116).

 

מן הכלל אל הפרט

8.         לאחר ששמעתי את עדויות המערער ובנותיו ועיינתי במסמכים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי התקיימו בינו לבין בנותיו יחסי עובד-ומעביד ולא הוכח כי המערער שילם "משכורת" שניתן לראות בה הוצאה ששימשה כולה בייצור ההכנסה. מהעדויות שנשמעו בפני, עולה כי בין העותר לבנותיו לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, על פי המבחנים המקובלים.

 

9.         המערער טען כי בנותיו עזרו לו בכל פעילויותיו המגוונות ובין השאר, הכנת החומר הנלמד לפי נושא ההרצאות ובעיקר עריכה גרפית של חומר הלימוד, הכנת דפי עבודה לכל שיעור בהתאם לרמות הנלמדות, במיוחד במתמטיקה, הכנת אביזרי הלימוד בבית, הדגמה לתלמידים, התקנת ציוד וחלוקת הדגמים לתלמידים, איסוף ופירוק הציוד והעמסתו על הרכב בתום ההרצאות וכן הכנת מצגות בנושאים שונים כגון חשמל בהולכה, מערכת ביתית של מים, מדע ויהדות ויישום המחשב בהוראה (סעיפים 5 ו – 16 לתצהיר המערער).

המערער טען כי בנותיו עבדו שעות רבות - בשעות היום ובערבים - וסייעו בידו בכל המטלות שקיבל על עצמו. לטענתו, המשכורות ששילם לבנותיו היו נמוכות וללא כל פרופורציה לשכר שהיה עליו לשלם לשני עובדים מיומנים שיעזרו לו בעבודתו,  כפי שעזרו לו בנותיו (סעיף 25 לתצהיר המערער). המערער טען  עוד כי בנותיו לא דיווחו לו על מספר השעות שעבדו שכן, לטענתו, לא היה לו כל צורך בדיווח כזה:

"הן עבדו ביחד. הן כתבו גם. אני יודע ביחד אנו עובדים כולנו. מה אני צריך דו"ח. אני רואה בדיוק מה קורה . יש לנו 100 מחברות וכולנו ביחד בודקים. איזה כאן יכול להיות דו"ח. בשביל מה אני צריך את זה."

(עמ' 11 לפרוטוקול מיום 27.11.04, להלן - הפרוטוקול).

 

10.       גירסה שונה מסרה בעניין זה בתו מרים, שהעידה  כי מסרה לאביה  "דו"ח" על העבודה שביצעה:

ש. "היו מצבים שלא היה לו כסף לתת בסוף החודש ונתן כשהיו לו.

ת. כן, אבל זה היה בצורה מסודרת. כתבתי לו את הדו"ח שעשיתי, על הדברים שהכנו, הרי הייתי מגישה דו"ח ולפי זה היה משלם לי.

ש. בא נבדוק את הדו"ח הזה? את היית מגישה בסוף כל חודש דו"ח שעות.

ת. כן. בסוף כל חודש או בסוף כל שבוע.

ש. ואין לך מושג למה לא תלושי השכר שלך ולא הדו"ח שעות שאנו שומעים עליו פעם ראשונה לא הוצגו למס הכנסה.

ת. אני לא יודעת מה הוצג ומה לא הוצג כי לא הייתי מעורבת בהליכים במס הכנסה.

(עמ' 6-7 לפרוטוקול).

גירסה שונה מסרה הבת בתיה, שהעידה כי לא הגישה דו"ח לאביה על השעות שעבדה: "זה לא  היה ממש רשום. פחות או יותר זכרתי". ובהמשך: פחות או יותר אמרתי לו מה עשיתי , מה עבדתי, לא זכור לי דבר כזה שהגשתי דו"ח (עמ' 9 לפרוטוקול).

11.       מהעדויות בפני, עולה כי הבנות עבדו בשעות לא סדירות ובימים לא קבועים. היו להן ימים של בחינות,  חופשות, לימודים, חוגים, חיי חברה ועוד. אך ברור שאין מדובר בתיאור מצב, כפי שהעיד עליו המערער, לפיו לא היה צורך בדו"ח כלשהו על השעות שבנותיו עבדו שכן, כלשונו, "כולנו בודקים יחד". אדרבה, מעדות  הבנות עולה  בבירור כי היה גם היה צורך לדווח, שכן מדובר בשעות משתנות ולא סדירות כלל ועיקר. אלא שגם בעניין זה התגלתה סתירה בין הבנות; בעוד שהבת (מרים) טענה כי הגישה לאביה (המערער) דו"ח בכתב על שעות עבודתה, הבת השניה (בתיה), טענה כי  אמרה לאביה כלשונה:  "פחות או יותר", מה עשתה.

 

12.       דוחו"ת על שעות עבודה של מי מהבנות לא הוצגו על ידי המערער. אדרבה, מהעדויות עולה כי לא נערך רישום כלשהו על שעות העבודה, למרות שמדובר, על פי גירסתם, בעבודה שאינה סדירה אלא שונה ומשתנה, נוכח אורח החיים העמוס והממצה שניהלו הבנות בשנות המס הרלבנטיות. לא זו בלבד שהתגלתה בעניין זה סתירה מהותית בין המערער לבנותיו ובינן לבין עצמן, אלא שברור כי מדובר בהערכה כללית בלבד "פחות או יותר", כלשון אחת מהבנות, שאין בצידה פיקוח מסודר ואפקטיבי של שעות עבודה, כמקובל ביחסים המתקיימים בין מעביד לעובדו.

יש לזכור כי מדובר בבנות, שהיו קטינות בחלק מהשנים הרלבנטיות.  הבת בתיה  בגיל 15 – 18 בשנים 1997 – 2000 והבת מרים  בגיל 17 – 20 בשנים 1997 – 2000 . התברר כי לבנות היו התחייבויות ומערך לימודים עמוס במיוחד, המעמיד בספק  אם אכן נותר להן זמן כה רב – עבודה במשרה מלאה של 6 - 8 שעות ביום, כל ימות השבוע - כפי שטענו.

 

13.       מהעדויות בפני, עולה כי הבת מרים למדה במכללת "בית יעקב", שם הסתיימו הלימודים ברוב ימות השבוע בשעה 14:00, ויום אחד בשבוע בשעה 17:00. בנוסף, למדה מרים נגינה בפסנתר ובנוסף היו לה חיי חברה, כמקובל אצל  בנות גילה. לפיכך, כך לטענתה,  עבדה "בעיקר בערב,  לפעמים בלילה" (עמ' 5 לפרוטוקול).

גם לבתיה היו לימודים, בחינות והתחייבויות רבות. בתיה למדה בבית ספר תיכון בית חנה עד השעה 14:00 – 15:00. בנוסף הדריכה בתנועת נוער וכן למדה בחוג לעריכה גרפית. בחקירה הנגדית אישרה: "רוב העבודה שעשיתי היתה בערב" (עמ' 8 לפרוטוקול).

 

14.       עדויות אלה תמוהות. קשה לתאר מצב שתלמידות תיכון, העסוקות בלימודים, בחינות, חוגים וחיי חברה, עובדות בנוסף משרה מלאה של 6 – 8, שעות בעיקר בערבים ובלילות. בתצהיר עדותו הראשית טען המערער כי בנותיו עובדות "שעות רבות בשעות היום ובערבים" (סעיף 25 לתצהיר). גם הבנות טענו בתצהיר עדותן הראשית כי הן עבדו בשעות היום ולטענתן אף נסעו עם המערער ללמד בבני ברק פעמיים בשבוע ופעם בשבוע בירושלים ובנוסף, טענו כי נכחו עימו בעת שהרצה בפני תלמידים (סעיפים ג' ו – ו' לתצהירים של בתיה ומרים). בחקירה הנגדית,  לשאלה כיצד היו מסוגלות לעבוד שעות כה רבות במשך היום, נוכח הלימודים וסדר היום העמוס שהיה להן, השיבה מרים: "בעיקר עבדתי בערב, לפעמים בלילה" (עמ' 4 לפרוטוקול).

גם בתיה השיבה:  "בעיקר בשעות הערב" ובהמשך: "רוב העבודה שעשיתי היתה בערב"

ובהמשך:

"בזמנים מאוד לחוצים לפעמים זה היה עד שתיים עשרה בלילה. היו ימים שהייתי מסיימת בשעה אחת בצהרים ולפעמים התחלתי לעבוד עבור אבי בשעה ארבע  

(עמ' 8 – 9 לפרוטוקול).

 

תמוה כי למרות העומס שתיארו הבנות בעזרה לאביהם, הדבר לא מנע ממרים לעבוד עבודה נוספת במקומות שונים, זאת בשנים הרלוונטיות לענייננו, 97 – 99 (עמ' 7 לפרוטוקול)

 

15.       עדויות אלה לא היו אמינות ומשכנעות  וקשה להבין כיצד ניתן היה  "לדחוס" לתוך סדר היום העמוס של הבנות, הכולל לימודים (לרבות בחינות בגרות), תחביבים, עבודה וחיי חברה, משרה מלאה של עבודה מחייבת.

 

16.       אשר לתשלום, גם בעניין זה העדויות לא היו אמינות והתגלו בהן תמיהות. העיקר,  לא הוכח כי מדובר בתשלום שכר הנובע מ"יצור הכנסה," אלא מדובר בתשלומים הקשורים למערכת יחסי קירבה משפחתית, הקיימת כרגיל בין הורים לילדיהם, הגרים עמם וסמוכים לשולחנם.

 

17.       בתצהיר עדותו הראשית לא  מסר המערער דבר כיצד ובאילו דרכים שילם לבנותיו. בחקירה הנגדית, לשאלת ב"כ המשיב בעניין זה, השיב המערער תשובה מעורפלת ולא ברורה:

"ש. ראיתי שבתצהיר שלך לא כתבת שום דבר על אופן  התשלום לבנות. איך היית משלם להם.

ת. אז אמרתי. אנחנו קבענו ככה. לי לא כל הזמן היה כסף לשלם. אמרנו נעשה תחשיב, זה יש תוכנית זה יש תוכנית ללימודים וכל היתר אני משלם, פעם שילמתי פעם בשבוע ופעם פעם בשבועיים. לבתיה לא היה חשבון והייתי צריך לתת לה במזומן. מרים גם רצתה במזומן".

 (עמ' 12 לפרוטוקול)

 

18.       מתצהיר המשיב עולה כי המערער טען בפניו כי אין בידיו תיעוד כלשהו בעניין צורת  התשלום לבנותיו. המערער הסביר כי המשכורות לבנותיו שולמו כל השנים באמצעות מימון הוצאות המחיה, מימון הלימודים והפקדות לחשבונות חסכון של הבנות.

בדיקת המשיב בעניין  זה העלתה:

"א. לביתו של המערער בתיה, אין כלל ח-ן בנק המתנהל על שמה.

ב. לביתו של המערער מרים, יש  ח-ן בבנק דיסקונט, אשר סך ההפקדות בו במהלך השנים 1997 – 1999 היה 23,512 ש"ח. כאמור המשכורת המדווחת על שמה של מרים בשנים אלו היתה 105,000 ש"ח.

11. במהלך הדיונים נשאל המערער האם יש בידו תיעוד לשעות העבודה של בני משפחתו, או לאופן אחר בו נקבעה המשכורת. המערער השיב, כי אין בידו תיעוד לשעות העבודה של בנותיו. לדבריו העריך את המשכורות באופן כללי".

(סעיפים 10 – 11 לתצהיר המשיב)

 

19.       גם בתצהירי העדויות הראשיות מטעם הבנות, לא הוצגה תשתית מסודרת כיצד ולאן שולמו להן הכספים. בחקירה הנגדית, בתשובה לשאלות ב"כ המשיב, סיפרה מרים כי את הכספים קיבלה במזומן או בשיקים.  לדבריה, קיבלה תלושי שכר, אך הם אינם בידה. מרים לא ידעה כלל מה שם תוכנית החסכון שבה הופקדו כספים על ידי אביה או מי הפקיד בבנק המנהל את תוכנית החיסכון שלה.  הבת מרים אישרה כי המערער (אביה) מימן את לימודי התיכון שלה עוד לפני שעבדה אצלו. נקודה זו חשובה, שכן הבת בתיה,  לגביה נטען כי עבדה עבור המערער בתקופת היותה תלמידת תיכון, ביקש המערער לראות בתשלום עבור לימודי התיכון שלה, כשכר עבור עבודתה (ראה עדות מרים  בעמ' 5 לפרוטוקול, ועדות בתיה בעמ' 8 לפרוטוקול) . יצויין כי גם בתיה לא ידעה מה שם תוכנית החיסכון שבה הפקיד המערער כספים עבורה או מיהו הפקיד בבנק  המטפל בתכנית (עמ' 10 לפרוטוקול). המערער העיד כי הוא זה שפתח את תוכנית החיסכון עבור בנותיו וכי העביר את הכספים לתוכניות החסכון, על פי הוראת קבע שנתן בחשבונו. (עמ' 13 לפרוטוקול).

בתיה טענה כי קיבלה תלושי שכר, אך לא טרחה לצרפם לתצהיר עדותה או להציגם בפני בית המשפט (עמ' 10 לפרוטוקול). המערער מצידו לא הציג את תלושי השכר בפני המשיב וטען כי לא ביקשו זאת ממנו, ואילו לתצהיר עדותו הראשית, צירף 6 תלושי שכר בלבד.

 

20.       המערער טען כי לולא עזרת בנותיו לא היה מגיע להכנסה  כה גבוהה וכי גם בשנים הקודמות העסיק עוזרים בעבודתו והמשיב הכיר בשכר ששילם להם. טיעון זה אינו מבוסס ודינו להידחות.

 

21        מהעדויות בפני, עולה כי החלטת המשיב, שלא להכיר בתשלום לבנותיו של המערער
כשכר המוכר כהוצאה, נכונה ומבוסססת היטב על הנתונים והמסמכים שהיו בפניו.  המערער לא העמיד תשתית מסודרת ומשכנעת, הנתמכת במסמכים, על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין בנותיו. אדרבה, העדויות שמסרו המערער ובנותיו, כולם עדים הנוגעים בדבר, לא תמכו בגירסה זו. מדובר בבנות שגרו בבית אביהן והן סמוכות על שולחנו. שתיהן תלמידות שהיה להן אורח חיים פעיל ומלא והתחייבויות רבות ומגוונות משל עצמן. ה"עבודה" שתיארו אינה מתיישבת עם אורח חיים זה. אין מדובר בעניין זמני או קצר אלא בעבודה מסודרת ומלאה, הנמשכת על פני מספר שנים, המחייבת התמסרות, מחויבות ומעקב, שלא התקיימו במקרה זה. הגירסאות שמסרו המערער ובנותיו בכל הנוגע למעקב ותיעוד שעות העבודה נמצאו סותרות ותמוהות ועולה בבירור כי אין מדובר בעבודה מסודרת, הנובעת מקשר אמיתי של עובד ומעביד, אלא לכל היותר עזרה של בנות לאביהן, על בסיס יכולת מזדמנת ואקראית. העובדה שהמערער שילם לבנותיו עבור הלימודים או פתח עבורן תוכניות חיסכון, על פי רצונו וללא שיתופן, גם היא אינה חורגת מתחום יחסי קירבה ועזרה הקיימים בין בני משפחה ובמיוחד בין הורים לילדיהם. כך גם  העובדה  כי המערער שילם לבנותיו במזומן, סכומים כאלה ואחרים – "דמי כיס" -  שאיפשרו להן לקנות בגדים או לנסוע לחו"ל, אינה מלמדת כי מדובר במשכורת ששולמה על בסיס יחסי עבודה מחייבים של עובד ומעביד. יצויין כי בשנות המס  94 – 96 המשיב לא בדק את הדו"חות שהגיש המערער והשומות התקבלו כפי שהצהיר המערער וזאת בשל התיישנות (עדות המשיב עמ' 5 לפרוטוקול מיום 21.9.04).

אשר לבנו  של המערער, טענת המערער  כי שולמה לו משכורת אחת בשנת 1997, לא  נתמכה במסמך כלשהו או בעדות. ב"כ המערער לא טען בסיכומיו בעניין זה דבר ולפיכך גם דין טענה זו להידחות.

 

התשלום לגיס

21.       המערער טען כי שילם לגיסו, עבור הפעלת חדר לימוד מחשבים. טענה זו לא הוכחה והמערער לא הציג תיעוד כלשהו בעניין צורת התשלום ומועדי העבודה של הגיס.

בספרי המערער לא נרשמה הכנסה כלשהי בגין הפעלת חדר המחשבים ולפיכך, קבע המשיב כי מדובר בהוצאה "טרום עיסקית", שלא ניתן להכיר בה, אם בכלל הוצאה (סעיף 17 לתצהיר המשיב). המערער טען כי הבטחות משרד החינוך בעניין זה לא קוימו ולכן הפרוייקט נכשל.  לדבריו, שילם לגיסו שכר בסכום של 43,000 ש"ח, כדי שינהל וילמד את קורסי המחשבים (סעיף 32 לתצהיר המערער).

בחקירה הנגדית טען המערער כי הגיש תביעה לבית המשפט בעניין זה על סך 300,000 ש"ח. לטענתו, אם יזכה בתביעה הוא יחוייב במס על ידי המשיב. טיעון זה יש לדחות. על דבר התביעה נזכר המערער להעיד לראשונה בחקירה הנגדית ואף לא טרח לתמוך את עדותו במסמך כלשהו. המערער אישר כי אין לו הסכם העסקה עם הגיס ולא  הציג ולו מסמך אחד התומך בטענתו. גירסתו בעניין זה היתה כללית ולראשונה בבית המשפט היתה בפיו גירסה חדשה, לפיה הגיס עשה עבורו "עבודות אחרות", שאינן קשורות לחדר המחשבים (עמ' 14 לפרוטוקול).

לסיכום,  החלטת המשיב, שלא להכיר בטענת המערער בדבר תשלום שכר לגיסו, מבוססת ונכונה ודין הערעור גם בעניין זה להדחות.

 

הוצאות אחזקת הרכב

22.       המערער טען כי המשיב החליט, סתם כך, שלא להכיר בכל הוצאות אחזקת הרכב שביקש, למרות שלטענתו, אין חולק כי היה עצמאי, בנוסף להיותו שכיר.  לטענתו, אין   חולק כי מדובר ברכב מסחרי וכי רוב השימוש שעשה ברכב היה לצורך עבודתו   כעצמאי.

טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו.

 

23.       המשיב הסביר כי החלטתו מבוססת על העובדה שהמערער הגיש בעניין זה דיווחים לקויים וביקש לנכות הוצאות רכב גבוהות מהרשום בספריו (סעיף 25 לתצהיר המשיב). זאת ועוד, בכל הנוגע לשנות המס 1999-2000 , המערער לא הגיש דיווח מפורט על הקילומטראג'  שנסע במסגרת עיסוקו כעצמאי, מתוך כלל נסיעותיו.

צודק המשיב בטיעונו כי אין הוא רשאי להכיר בהוצאות, הסותרות את הרישום בספרים שערך המערער עצמו, וכי דיווח כה חורג מהרשום בספרים אינו יכול להוות בסיס אמין להכיר בהוצאות אחזקת רכב למערער.

לפיכך, דין הערעור גם בעניין זה להדחות.

 

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות הערעור. המערער ישא בהוצאות ושכר טרחת המשיב בסכום של 3,000 ₪ בערכם היום.

המזכירות תשלח פסק דין זה בפקסימיליה אל הצדדים.

 

ניתן היום א' ב אדר א, תשס"ה (10 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

 

אתי חן