בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

 

עיקרו של ערעור מס זה הינו בהשלכות יישום פסק דינה של כב' השופטת אופיר תום בעמ"ה 17/97 (מאוחד) על שנות המס שבערעור, קרי על שנות המס 1997,1996,1995  ו 1998.

 

פסק דינה הנ"ל של כב' השופטת אופיר תום נהיר וברור. אבהיר את עמדתי לגביו בקצרה הואיל ואני סבור כי אין מקום להכביר במקום שניתן לצמצם , שהמעט מחזיק את המרובה ושלא נימצא שוב בשנות המס הבאות עלינו לטובה צריכים לפרש גם את פסק דין זה.

 

להלן עמדתי בכל אחת מהסוגיות שנותרו תלויות ובלתי פתורות בין הצדדים:

 

1.      שנות מס "סגורות" שלא ניתן לפתוח אותן ולתקנן – לא תותר בהן הוצאת הריבית בגין ההללוואות שנטלה המערערת מאת בעליה. המדובר בשנות המס 85 עד 89.

2.      שנות מס שניתן היה להגיש בהן דו"חות מתקנים, התיר בית המשפט בעמ"ה 17/91 את שאלת התרת הוצאות הריבית בכפוף להגשת דוח"ות מתוקנים. דו"חות הנישום הן בבחינת הודאתו בעובדות וכיוון שהמערערת בחרה בעבר שלא לכלול את תביעתן כהוצאה של הוצאות הריבית מטעמים השומרים עימה, סבר בית המשפט שם כי כל עוד לא תינתן הודאה חדשה בדרך של תיקון דו"ח, דו"ח שניתן לברר את עובדותיו, לא תותר ההוצאה. המערערת ככל הנראה משיקולים כספיים בחרה שלא להגיש דו"חות מתקנים. שקול זה תמוהה הוא באשר בחינת עלות הכנת הדו"חות המתקנים מול הפחתת חבות המס הלכאורית שהיא טוענת לו, בטלה בששים. מכל מקום , הואיל והמערערת, על אף דברים ברורים שנאמרו בעניין זה בפסק דינה של כב' השופטת אופיר תום ובסיכומי המשיב שם, בחרה לעשות כפי שעשתה וליתר דיוק נמנעה מהגשת דו"חות מתקנים. משכך  לא ניתן להתיר לה לנכות הוצאות הריבית בגין אותן הלוואות בעלים שלא נדרשו בדו"חות המקוריים.

3.      נותרת שאלת יתרת  הפתיחה של שנת המס 1992. בית המשפט בעמ"ה 17/91 התיר למשיב לתאם את הוצאות המערערת בשנת המס 1990 באופן שיתרת הפסדיה שיועברו לשנות המס הבאות קטנה. שומת שנת המס 1991 של המערערת "סגורה" היא במובן זה שלא ניתן לתקנה. המערערת טוענת כי יתרת הפתיחה של שנת המס 1992 צריכה להיות יתרת הסגירה של שנת המס 1991. בכך למעשה הופכת החלטת בית המשפט בעמ"ה 17/91 לאות מתה הואיל ולא ינתן ביטוי להקטנת ההפסדים שהיא פועל יוצא של החלטת בית המשפט. המשיב בחר על כן לתאם את יתרת הפתיחה של שנת 1992 בהתאם להוראותיו של בית המשפט ובהתעלם מההפסדים המעוברים של שנת 1991 כפי שאילו באים לביטוי באותה "שומה סגורה".  פסק הדין בעמ"ה 17\97 ניתן ב - 22.10.2000 .  במועד זה  לא יכול היה המשיב "לפתוח" את השומה מכוח הוראת סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961.  נוצרת אם כן סתירה שבין המהות – קרי ההפסדים שקטנו בעקבות החלטתה של כב' השופטת אופיר תום לבין הפרוצידורה המונעת  תיקון שומת שנת 1991.  המשיב תיאם בשומת שנת המס את סכום של הפסד מועבר בסך 68,459 ₪ ובכך נתן בטוי כספי לעמדתו המיישמת את פסק הדין האמור. התלבטתי בשאלה זו של מהות מול מגבלות פרוצידוראליות.  בסופו של יום בחרתי להעדיף את עמדת המערערת המעניק לה על פי הכלל כי מקום שדין המס יכול שיתפרש בשני אופנים שונים, יעדיף בית המשפט את הפרשנות המטיבה עם הנישום. המשיב בחר לקבל את דו"ח המערערת לשנת 1991 ולהוציא שומה על פיו וזו "נסגרה" על אף שתלוי היה ערעור בשנות מס רלבטניות שעסקו בשאלות שיש להן השלכה על אותה שנת מס. משעשה כן, סבורני כי אין הוא יכול שלא להתיר את ההפסד המועבר מאותה שנה ועל כן עליו להכיר בהפסד מועבר בסך של 68,459 ₪ בשנת המס 1992. מטבע הדברים יהא לכך השלכה על שנות המס שבערעור דכאן.

4.      שאר המחלוקות שבהודעת הערעור הוסדרו והוסכמו בין הצדדים. הסכומים שקבע המשיב בסיעף 10 לסיכומיו, לאחר שיתואמו על פי החלטתי בסעיף  3 דלעיל, משקפים את הבנתי את פסק דינה של כב' השופטת אופיר תום כפי שהבהרתי לעיל.

 

במכלול נסיבות ערעור זה בחרתי שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים כך שכל צד ישא בהוצאותיו.

 

 

ניתן היום ט"ז באב, תשס"ד (3 באוגוסט 2004) שלא במעמד הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

 

 

 

 

 

001029/02עמה052 אלטוביה מגן