בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

החלטה

 

זוהי החלטה בבקשת המערערים "לדחות ו\או למחוק שומות (03), הצווים ונימוקי השומה". למעשה בקשה זו היא בקשה לקבל את הערעור על הסף בשל פגמים שנפלו לטענת המערערים בהוצאת השומות והצווים.

 

המערערים טוענים כי שומות לפי מיטב שפיטה שערך המשיב, נערכו והוצאו מחוץ למועד החוקי אשר במסגרתו ניתן היה להוציאם. כך גם באשר לצווים שניתנו בקשר עם ההשגות שהוגשו לגבי שומות מיטב השפיטה, השגות שהוגשו אך למען הזהירות באשר המערערים סברו כאמור כי השומות אינן חוקיות. באשר לצווים מוסיפים המערערים וטוענים כי לא נערך עימם דיון בעקבות ההשגות קודם להוצאתם ואף מטעם זה הם בטלים באשר  הליך הדיון בהשגה הינו מאטריאלי, קבוע בפקודה ובלעדיו לא תתכן הוצאת צווים.

 

דו"חות המערערים לשנות המס 1994 –1995 הוגשו במהלך שנת 1996 ואילו הדו"ח לשנת המס 1996 הוגש במהלך שנת 1997. בחודש דצמבר 1999 החלו להתנהל דיונים בין המשיב למייצגי המערערים כאשר בדיון מיום 14.12.99 נערך פרטיכל על ידי נציג המשיב , המפקח מר ארז מינס.  פרטיכל אותו דיון נחתם על ידי מייצג המערערים והעתק נמסר לידיו (נספח ג' לתצהיר מטעם המערערים).

 

 

כן התקיים דיון נוסף ביום 20.12.00 לאחר הגשת הצהרת ההון ונערכה תרשומת (נספח ה' לתצהיר מטעם המערערים). בדיון זה איפשר המפקח למערערים להגיש הסברים להפרשים הבלתי מוסברים שהתגלו עקב בחינת הצהרת ההון וזאת עד "לפני  לסוף השנה..אם יש הסברים טובים אקבלם ואם לא יצאו שומות בהסכם או שלא בהסכם לשנים 94-96".

 

אין מחלוקת בין הצדדים כי על המשיב היה להוציא שומות על פי מיטב שפיטה מוכח סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מה הכנסה (נוסח  חדש), התשכ"א – 1961 ( להלן - הפקודה)  תוך 4 שנים מתום שנת המס שבה הוגש הדו"ח, קרי עד 31.12.00. עמדת המערערים היא השומות "הופקו""חושבו" ו"הודפסו" לאחר מועד זה.

 

המערערים סברו כי השומות לפי מיטב שפיטה הינן פסולות בשל חלוף המועד הקבוע בפקודה להוצאתן ובכל זאת ולמשנה זהירות , שוגרו, כלשונם, השגות ביום 1.2.01 על פי סעיף 150(א) לפקודה. המערערים טוענים עוד כי בקשר עם השגות אילו לא התקיים דיון עימם. לטענתם שלח נציג המשיב, הפעם המפקח איל בן יהונתן, הזמנה לדיון "באופן סתמי ובלי שהוא טורח לציין בהזמנה כמתחייב, מהי מטרת הדיון ובאילו שנות מס יעסוק"(תצהיר מטעם המערערים, סעיף 18).

 

מייצגי המערערים פנו למפקח, בן יהונתן והודיעו כי הם מצפים להזמנה מפורטת יותר. הזמנה חדשה לא נשלחה ולא התקיים דיון מהותי בהשגה כמצוות סעיף 158א לפקודה.

 

עמדת המערערים היא כי המשיב, באמצעות המפקח בן יהונתן, הוציא למערערים צווים

באיחור, קרי ביום 11.2.02 ולא בתוך שנה מיום הגשת ההשגה (מכוח סעיף 152(ג) לפקודה). בצווים נפל פגם נוסף לטענת המערערים והוא כי "הם הופקו  על פי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה תחת להוציאם על פי סעיף 152(ב) לפקודה".

 

עוד סוברים המערערים כי "נימוקי השומה" הוגשו שלא בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה),התשל"ט – 1978 (להלן – התקנות): הודעת הערעור הגיעה לידי המשיב ביום 21.3.02 ונימוקי השומה הוגשו ביום 22.4.02, 48 שעות מאוחר מהקבוע בתקנות. על כן מכוח תקנה 7 לתקנות על בית המשפט לקבל את הערעור על הסף.

 

המשיב מבהיר את עמדתו כדלקמן:

 

בקשת המערערים הנסמכת על עובדות מרובות אינה נתמכת בתצהיר כנדרש הואיל והתצהיר הוגש שלא על ידי המערערים אלא על ידי רו"ח סמדר דפנא  כאשר תוכן העדות אינו קביל בהיותה עדות שמיעה. משכך יש לדחות את הבקשה על הסף.

 

המועד האחרון והוצאת שומות על פי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה (למיטב שפיטה) היה אמנם ה 31.12.2000 וביום זה שודרו השומות על ידי המפקח מינס. המשיב מצרף אישורי המחשב בדבר המועד שבו שודרו השומות (נספחים א1,2 ו3 לתצהיר המשיב). פקיד השומה חתם על השומות ביום זה.

 

הלכה היא כי מעשה השומה או הצו מתסיםי בזמן בו הפעיל, מי שהוסמך לכך כדין, את שקול דעתו וקבע  את ההכנסה החייבת במס וראה למשל ע"א 568/78 פקיד שומה נ. יצחק ביר בע"מ, פ"ד לג(3) 735 וכן עמ"ה 719/73 אליעזר וקסמן נ. פשמ"ג, פד"א ז' 255.

 

בעניין אי קיום דיון בהשגה טוען המשיב כי המערערים ומייצגם זומנו לדיון תוך תאום עימם טלפוני. המערערים או גם מייצגם לא הופיעו לדיון זה. משפנה המפקח למייצגם של המערערים הוסבר לו כי הואיל ולגישתם השומות לפי מיטב השפיטה הוצאו שלא כדין, לא התייצבו  הם לדיון. המפקח ניסה לתאם מועד דיון חדש אך המייצג המשיך לעמוד בדעתו כי משום היות השומות בלתי תקפות אין מקום לקיים דיון. ביום 10.1.02 שלח המפקח הזמנה בכתב לדיון ליום 16.1.02. בתשובה קיבל מכתב בפקסימיליה מאת מיצגם של המערערים ובו חזרה על  אותו הסבר המייתר לעמדתו את הצורך בקיום דיון. יחד עם זאת ביום 16.1.02 הופיע במשרדי המשיב מייצגם של המערערים והתקיים דיון בעניין הפרשי ההון הבלתי מוסברים בשנות המס שבערעור. ביום 3.1.02 שלח ב"כ המערערים מכתב למפקח ממנו עולה כי התקיימה פגישה ביום 16.1.02. ממכתב זה עולה כי כי ישנם חילוקי דעות לגבי פשרה, שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. כן התקיימה פגישה בין נציגי המשיב ונציגי המערערים לרבות באי כוחם ביום 27.2.03 במשרדי פרקליטות מחוז תל אביב. במסגרת הפגישה הוצגו הסברי המערערים להפרשי ההון. בעקבות מפגש זה שלחה ב"כ המשיב מכתב לב"כ המערערים אשר לא זכה למענה עד למועד מתן תגובת המשיב לבקשה זו. משכך סבור המשיב כי למערערים ניתנה הזדמנות נאותה להשמיע את עמדתם בקשר להשגה ולהתייחס לעמדת המשיב, בין אם במהלך ההליך השומתי בשלב הדיון בהשגה או אף לאחר מכן קודם לדיון בערעור. הלכה היא כי גם אם היה פגם במועד הוצאת הצוים בשל אי מתן "זכות שימוע" למערערים הרי שזה נרפא משקוימה הפגישה במשרדי פרקליטות המחוז. בעניין זה מפנה ב"כ המשיב לעמ"ה 107/94 חנני איתן נ. פקיד שומה חיפה, מיסים י/5, עמ' ה- 178, וכן עמ"ה 140/99 איתן חנני נ פקיד שומה חיפה, מיסים טז/1 עמ' 196.

 

באשר למועד הוצאת הצווים בעקבות הגשת ההשגה, הרי שההשגה התקבלה במשרדי המשיב ביום 5.2.01 כשאין אסמכתא כי היא נשלחה בפקס ביום 1.2.01. מכל מקום הצווים נערכו ביום 21.1.02 בתוך המועד הקבוע בפקודה. חותמת שניה על הצוים נחתמה ביום 30.1.02 , אף זאת בתוך המועד הקבוע. המשיב מפנה לאישורי המחשב המאמתים עובדות אלו (נספחים א/1 2 ו 3 לתצהיר מטעם המשיב).

 

באשר למועד הגשת נימוקי השומה בעקבות הודעת הערעור, הרי שבין המועד שבו הוגשה ההודעה ביום 21.3.02 ועד מועד הגשת נימוקי השומה ביום 22.4.02 חלה פגרת הפסח אשר מאריכה את המועד בשבוע נוסף משכך עמד המשיב בלוח הזמנים הקבוע בתקנות. מכל מקום, שעה שהוגשו נימוקי השומה הלכה היא כי לא יכול בית המשפט להתעלם מהם ואף מטעם זה דין הבקשה להדחות.

 

דיון

 

 

עורכת התצהיר מנויה עם מי ששימשו מייצגי המערערים מול המשיב משכך אינני מוצא פסול בתצהירה כמי שמכירה ממקור ראשון את העובדות המפורטות בו.

 

מששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות שהוצגו  מוצא אני כי דינה של הבקשה להדחות. אדון בטענות המערערים בקצרה אחת לאחת:

 

הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי  השומות לפי מיטב שפיטה נערכו נחתמו ואף שודרו בתוך המועד הקבוע בפקודה, קרי ביום 31.12.00 אזי ביום זה הסתיים ההליך השומתי והמשיב יצא ידי חובת המועד הקבוע בפקודה בסעיף 145(א)(2)(ב). הלכה היא כעמדת המשיב שהוא מביאה בעניין ביר דלעיל. אלא שקודם לכתיבת החלטתי זו ניתנה לאחרונה החלטת כב' השופטת מזרחי בעניין עמ"ה (י-ם)7050/03 משה סמי נ. פקיד שומה (אתר http://www.nevo.co.il/). עמדת בית המשפט שם היתה כי עד למועד הקבוע בסעיף 152 לפקודה, קרי שנה מיום הגשת ההשגה,  על התשובה בהשגה קרי הצו, להגיע לידי הנישום ממש ואין די בכך שההליך השומתי, במקרה שם הליך עריכת הצו, הסתיים בתוך פרק הזמן הקצוב בפקודה. למעשה כב' השופטת מזרחי בחרה לסטות מהלכת ביר שעה שהיא קובעת כי הנישום זכאי לדעת במועד הקצוב בפקודה מהי עמדת פקיד השומה.

 

אין אני נכון ללכת בעקבות עניין סמי דלעיל. לטעמי יש להפריד בין המועדים הקצובים בפקודה המתייחסים לשלבים שונים של ההליך השומתי לבין המועד שבו הסתיים ההליך השומתי, הופעל שקול הדעת של המוסמך לכך ועד אשר נשלחה והגיעה החלטת רשות המס לפי העניין  לידי הנישום. המועדים הקצובים בפקודה כדוגמת אילו שבסעיף 145(א)(2)(ב) או סעיף  152 (ג), מתייחסים למועד שבו תמה פעולת השומה קרי הסתיים הליך השומה, עיבוד המידע הנתונים, עריכת השומה, בחינת סבירותה, בחינת עמדת הנישום, וכיוצא בזה קרי הסתיים הליך שקול הדעת של פקיד השומה. ביטוי לסיום הליך זה הוא ברגיל בחתימת המוסמך לכך על החלטה, תהא זו שומה או צו או החלטה אחרת.  מועד זה הוא המועד אליו מתייחסת הפקודה. מרגע זה על ההחלטה או השומה יחולו הוראות הדין הכללי מתחום המשפט המנהלי. החלטה כזו למשל אינה יכולה להיות משוגרת למגירת פקיד השומה וראה בעניין זה ע"א 421/61 מדינת ישראל נ. ש.פ. האז, פ"ד ט"ו(3),2139  וכן עמ"ה 1099/03 הורוביץ גד נ. פקיד שומה כפר סבא (אתר www.nevo.co.il).  החלטה זו צריכה שתהא נשלחת לידי הנישום בהקדם מירבי. על הרשות יהא ליתן טעם מיוחד מקום שההחלטה עוכבה זמן שאינו סביר ויחולו דיני המשפט המנהלי בקשר עם תוצאות עיכוב שלא כדין מול למשל הסתמכות הנישום וכיוצא בזה.  ער אני לחשיבות הרבה שטמונה במועדים הקבועים בפקודה, חשיבות סופיות הדיון בשומות וזכותו של האזרח לקבל היזון חוזר בתוך פרק זמן סביר, מהי עמדת הרשות ביחס לדו"חותיו או השגתו. ברם צמצום המועדים הקבועים בפקודה חוטא לטעמי למועד אליו התכוון המחוקק שעה שבחר במלים "לא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו" למשל בסעיף 152(ג) לפקודה או ""לקבוע לפי מיטב שפיטתו" שבסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה. מלים אילו מתייחסות לפעולת השומה והפעלת שקול הדעת. זאת ועוד, צמצום מועדים אילו  עלול בסופו של דבר להוות חרב פיפיות אשר תפגע באזרח  וכל כך מדוע? רשות המס מטפלת ברבבות שומות בתנאי כוח אדם מוגבלים והדברים ידועים, צמצום המועדים עלול ליצור צוואר בקבוק שבו פקידי רשות המס יפעלו בחפוזה, תוך שהם מזרזים את האזרח להגיב מהר יותר, להתייצב לדיונים בהתראה קצרה וכיוצא בזה, הכל כדי שהשומות או ההחלטות תצאנה מבעוד מועד באופן שתגענה לידי הנישום בתוך המועד כפי שנקבע בעניין סמי. בסד זמנים קצר יותר עלול שקול הדעת של פקיד השומה להיפגם והדבר עלול לגרור התדיינויות ומחלוקות מרובות יותר, אשר ממילא תיצורנה אי ודאות הן לנישום והן לרשות המס. לעומת זאת,  אין אני רואה ברגיל פגיעה בזכותו של האזרח לדעת את עמדת הרשות אם הוא מודע וצופה כי ההליך השומתי, יסתיים בתך המועדים הקבועים בפקודה וכי בתוך פרק זמן סביר מאותו מועד צפוי הוא לקבל את ההחלטה לידיו. 

 

הואיל ובמקרה דנן אין חולק כי החלטת המשיב הגיעה לידי המערערים בתוך פרק זמן קצר מיום שניתנה והואיל ושוכנעתי כי זו ניתנה בתוך המועד הקבוע בפקודה ובהמשך להלכת בית המשפט העליון בעניין ביר, נדחית טענת המערערים כי השומות לפי מיטב השפיטה הוצאו שלא כדין.

 

כך גם לא נשאו המערערים בנטל לשכנעני כי הצווים שהוצאו בעקבות ההשגה, הוצאו שלא במועד באשר המשיב ביסס ראיתית את טענתו כי הליך שקול הדעת הסתיים בתוך פרק הזמן הקצוב בפקודה.

 

באשר לטענת המערער כי לא התקיים דיון בהשגתו קודם להוצאת הצווים הרי שלא שוכנעתי כי אכן כך הם פני הדברים. שעה שבחרו המערערים להגיש השגה היה עליהם להתייצב לדיונים שנקבעו להם תוך שהן שומרים לעצמם את הזכות לטעון כנגד השומות בשלב א' כפי שבפועל עשו. לא מקובלת עלי עמדת המערערים כי מחד הם מודיעים  לפקיד השומה כי אין מקום לקיים דיון משום אי חוקיות השומות, מאידך מוגשת השגה על ידם, הם מסרבים להתייצב לדיון ומשמוצא צו טוענים הם כי לא התקיים דיון בהשגתם. מה גם שבפועל, כפי שהוכיח המשיב, התקיימו דיונים הן לצורכי פשרה והן לגופם של דברים,  הן קודם להוצאת הצווים והן לאחר מכן ומשכך  עמד המשיב בדרישות סעיף 158 א לפקודה, כשהמערערים ומייצגיהם יודעים מהן המחלוקות התלויות ועומדות בינם לבין המשיב.  מקום שבו נישום מוזמן להתייצב ולהשמיע את עמדתו בקשר עם השגתו, בפרט כאשר מועד הוא ללוח המועדים הקבוע בפקודה, יטיב עשות אם ימצה הזדמנות זו לדון בצד הסדר פשרה אפשרי גם בטענותיו לגופם של דברים כאשר בפועל הדברים ממילא כרוכים זה בזה שהרי מה אם לא נימוקים לגופם של דברים כדי להבשיל הסדר אפשרי.

 

לא מצאתי בתגובת המשיב התייחסות לטענת המערערים כי הצווים ונימוקיהם, אשר הוצאו בעקבות ההשגות שהוגשו, ציינו כי הם מוצאים מכוח סעיף 145(א)(2)(ב) במקום על פי סעיף 152(ב). גם ב"כ המערערים המלומד לא הפנה את בית המשפט לכל אסמכתא התומכת בעמדתו כי די בטעות זו כדי לפגום בצווים עצמם.  גם אם מדובר בטעות בבחירת סעיף מקנה הסמכות, דומני בנסיבות אילו, כאשר הצדדים שניהם מודעים לשלב שבו מצויים הם בהליך השומתי, אין בטעות לכאורית זו כדי טעות היורדת לשורש המעשה המנהלי והמאיינת אותו לגופו, שהרי לא טוענים המערערים כי המשיב פעל בחריגה מסמכותו.  בעניין תקופתה של שומה על אף טעות שנפלה בה ראה למשל עמ"ה 1046/99(בש"א 3214/02) מקוב  נ. פקיד שומה תל אביב 4, מיסים טו/2 עמ' ה-25 והאסמכתאות שם.

 

באשר לטענתם האחרונה של המערערים בדבר האיחור בהגשת נימוקי השומה הרי שעובדתית אין המדובר באיחור כלל כגרסת המשיב מה גם שעל פי הלכת נחושתן (ע"א 519/82 - פקיד השומה ת"א 4 נ' ישראל נחושתן . פ"ד לט(3), 240 ,עמ' 242-243) משהוגשו נימוקי השומה, חלף המועד להעלאת טענתם בדבר קבלת הערעור על הסף מטעם זה.

 

אשר על כן בקשת המערערים נדחית. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בקשר עם בקשה זו, בלא קשר לתוצאות הערעור בסך הכולל שכר טרחת עורך דין של 7,500 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ערעור זה נקבע ביחד עם עמ"ה 1248/02 לתזכורת לשם תאום מועדי הוכחות, ליום 8.9.04 שעה 9:10.

 

 

 

 

 

ניתנה היום י"ד באב, תשס"ד (1 באוגוסט 2004)  שלא במעמד הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

 

 

                                                                                                אלטוביה מגן, שופט

 

 

001092/02עמה052 אלטוביה מגן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

001092/02עמה052 אלטוביה מגן