"הנתבע מספר 2 (סלים עואד) היה בכל התאריכים הרלבנטיים לתביעה זו בעל המשאית  07-170 והנתבע מספר 1 (הנהג) נהג בה ברשותו."

בין התאריכים הרלבנטיים לתביעה הוא גם תאריך עשיית הביטוח. יוצא איפוא שהמערערים הודו מראש בבעלותו של סלים עואד במכונית בעת עשיית הביטוח, ובזה שחררו את חברת הביטוח מן הצורך להוכיח את הפרט הזה מצדה. ועוד יוצא מסעיף 4 של פרשת-התביעה שהמערערים העמידו את אחריותה של חברת הביטוח רק על כך שבעת התאונה נהג הנהג במכונית ברשותו של סלים עואד. מר דוידור הפנה אותנו אל סעיף 18 של פרשת-התביעה בה נאמר, כי -

"הנתבעת מספר 3 (חברת הביטוח) חייבת לפצות את התובעים על הנזק     שנגרם להם כאמור לעיל בהתאם לפקודת ביטוח כלי רכב מנועיים (סיכוני צד שלישי), 1947, מאחר והוציאה לגבי המשאית פוליסת ביטוח המכסה סיכון     מעין זה ושהיתה בתוקף בשעת אירוע התאונה."

אולם בדברים אלה אין כל רמז לכך שהמערערים עומדים לטעון שחברת הביטוח אחראית, אפילו יצאה המכונית מבעלותו של סלים עואד עוד לפני התאונה. קו הטיעון של המערערים מופיע שוב במפורש בסעיף 19 של פרשת-התביעה, הממשיך ברוח הסעיף 4, במלים אלה:

"הנתבע (צ"ל : הנתבע מס' 2) אחראי לתוצאות התאונה וחייב לפצות את התובעים על כל הנזק שנגרם להם, סולידרית עם הנתבעים האחרים כבעל המכונית ואחראי אחריות משנית של מרשה למעשה מורשהו"

בתשובה לסעיף 18 הנ"ל נקטה חברת הביטוח עמדה ברורה בסעיף 18 של כתב-הגנתה:

"הנתבעת טוענת כי אין היא חייבת לפצות את התובעים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מהתאונה הנדונה, היות והמשאית נמכרה על-ידי בעלה, המבוטח מר סלים יוסף עואד, לנתבע מספר 1 לפני יום התאונה, ב- 20.4.61 או סמוך לתאריך זה ועל-ידי מכירת המכונית פקעה הפוליסה אעיר הוצאה     על-ידי הנתבעת לגבי המכונית הנ"ל למר סלים יוסף עואד."

עוד נאמר שם שהמכירה בוצעה בלי הסכמתה ובלי ידיעתה של חברת הביטוח, ובסעיף 19 היא מוסיפה:

"הנתבעת מכחישה את סעיף 19 של פרשת-התביעה על כל פרטיו. כאמור, ביום התאונה הנתבע מספר 2 לא היה יותר בעל המשאית הנ"ל."

על פי טענות אלה ספק בעיני, אם המערערים היו יכולים להשתית את אחריותה של הברת הביטוח על טענה אחרת מזו שבעת התאונה היה סלים עואד עדיין בעל המכונית, ושבאותו יום נהג בה הנהג ברשותו של סלים עואד. מכל מקום ברור שבעלותו של סלים עואד בעת עשיית הביטוח לא היתה טעונה הוכחה על-ידי חברת הביטוח.

בנוגע לשני טעמיו המשפטיים הנ"ל של השופט המלומד, הוא ציין שכל אחד מהם בפני עצמו די בו לדחיית התביעה, וכן היא מעיר שהטעם הנעוץ ב"ענין הביטוחי" של המבוטח איבד במידה מסויימת את חשיבותו אחרי חקיקת הסעיף 36(4) של חוק התעבורה בדרכים האנגלי משנת 1930, המקביל לסעיף 6(2) שלנו. נראה לי שאין צורך להכנס לבירור הסוגיה הזאת, ואני מוכן להניח שאצלנו יכול אדם לבטח מכונית נגד סיכוני צד שלישי, גם כשאין לו, בעת עשיית הביטוח, שום "ענין ביטוחי" באותה מכונית. די לי בטעם השני, האומר  שמשבוטחה מכונית על-ידי בעליה יש לראות את הביטוח כפוקע מאליו עם העברת הבעלות במכונית לאדם אחר.

הוראה היסודית בפוליסה שלפנינו היא סעיף (II)(1)(ג) הקובעת שחברת הביטוח "תשפה את המבוטח על כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלמם כדין ביחס למות או פגיעת גוף לאדם כלשהו, הנגרמים או הנובעים מן השמוש . . . . . במכונית". את האחריות הזאת של חברת הביטוח מרחיב "סעיף ההרחבה" גם לגבי אנשים הנוהגים במכונית בפקודת המבוטח או ברשותו. אך לא מעבר לזה. ועתה, איש לא יוכל לטעון שהמבוטח אישית אחראי לנזק שנגרם על-ידי הנהג, אחרי מכירת המכונית לנהג. אם כן, חסר היסוד הראשון לאחריות החברה, כי באין אחריות כדין של המבוטח לשלם את דמי הנזק, אחריותה של חברת הביטוח מבין כדברי השופט גודרד (Godard) בענין

Peters v. General Accident Life Assurance Corp. (1937), 4 All ER 632 ,628 .;.:

"כדי שיוכל התובע להכניס את עצמן אל תוך גדר הסעיף 10 של ה- 1934 Road Traffic Act עליו להראות שיש פסק-דין לזכותו נגד אדם מבוטח, ואם אין לו פסק-דין נגד המבוטח, אין הוא יכול להשתמש בהוראת ה- Road Traffic Act כדי לתת תוקף לזכויותיו, או יותר נכון לזכויות המבוטח, נגד חברת הביטוח".

סעיף 10 של החוק האנגלי הועתק בסעיף 10 של הפקודה שלנו. סעיף 6(2) של הפקודה אינו ענין לכאן, כי מטרתו היא לתת את זכות השיפוי כלפי חברת הביטוח לכל סוגי האנשים המבוטחים על פי הפוליסה, ובכללה גם לאנשים שגרמו לנזק לצד שלישי תוך כדי נהיגה בפקודת המבוטח או ברשותו (ראה דברי השופט גודרד בענין טטרסול הנ"ל, ב-ע' 181-180, וכן Shawcross, Motor Insurance 2ed Ed., שם, ב-ע' 211 ואילך). אך גם סעיף זה אינו מוסיף זבות תביעה לניזק כלפי חברת הביטוח, מחוץ למסגרת של תנאי הפוליסה.

מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה האנגלית בסוגיה זו. בענין טטרסול הנ"ל (שם, ב-ע' 179) אמר השופט גודרד:

"הגורם המכריע היה שנשוא הביטוח היתה מכונית מסוימת, והיות והמבוטח נפרד ממכונית זו, הוא לא היה עוד מעונין בפוליסה. לפי דעתי ההשקפה הנכונה היא, שהפוליסה מבטחת את המבוטח ביחס לבעלות ולשמוש במכונית מסוימת . . . . ."

כלומר, לאו דוקא הצורך ב"ענין ביטוחי", במובנו הטכני, בעת עשיית הביטוח הוא הקובע, אלא קובעת העובדה, שאותו ענין ממשי שהיה למבוטח כלבעל המכונית, שהווה למעשה את היסוד של הסכם הביטוח, חדל להתקיים עם מכירת המכונית לאחר. על רעיון זה חזר השופט גודרד בענין, Peters הנ"ל, שם גם ניתנה התשובה לטענה נוספת: שלמרות המכירה נהג הקונה במכונית ברשותו של המוכר, ולכן תופס הביטוח עדיין, על יסוד "סעיף ההרחבה", שלפיו מכוסה גם נהג אחר, הנוהג במכונית ברשותו של המבוטח. על טענה זן משיב השופט גודרד (שם, ב-ע' 632), בהסבירו את שני פסקי-הדין הקודמים :

"בית הלורדים קבע שנשוא הביטוח היתה מכונית, ואם המכונית נמכרה, פקע הביטוח והגיע לקצו, וסעיף ההרחבה הלך אחרי הפוליסה,"

וב-ע' 633:

"האם אפשר לומר, אפילו נאמץ את דמיוננו ככל שנאמצנו, שמר פופ (הקונה) היה נוהג בפקודתו או ברשותו של מר קימבר (המוכר). נראה לי שבלתי אפשרי לחלוטין לומר זאת. הוא היה נוהג, מפני מהמכונית היתה שלו, ולדעתי אני חייב לקבוע, בעקבות משפט, Rogerson ו- .Tattersall Drysdale שכאשר מר קומבר נפרד ממכוניתו, הביטוח שלו באשר למכונית זו פקע, ושלא היה עוד ביטוח."

כן נקבע שם שחוזה הביטוח אינו ניתן להסבה לקונה, בלי הסכמת חברת הביטוח. פסק- דין זה אושר על-ידי בית-המשפט לערעורים מאותם טעמים (2 All E.R 267 (1938)). טעם נוסף לביסוס אותה הלכה ניתן בענין .Boss v. Kingston (1963) [All E.R 177]  אחרי מכירת המכונית אין המוכר עוד מסוגל למלא אחרי תנאי מס' 5 בפוליסה, המחייב אותו להחזיק את המכונית המבוטחת במצב תקין, ומכאן שחברת הביטוח פטורה מאחריות לפי הפוליסה. גם  בפוליסה  דנן קיים תנאי מס' 5,  הקובע אותה  חובה, וגם כאן, כמו שם, נאמר בתנאי מס' 9, ששמירת תנאי הפוליסה על-ידי המבוטח הוא תנאי קודם לאחריותה של חברת הביטוח. אין זאת תשובה מספקת לומר, כפי שנסה מר דוידור לומר, שלפי סעיף 3 (ב) של הפוליסה אדם הנוהג במכונית ברשותו של המבוטח חייב למלא גם הוא אחרי התנאי מס' 5, כי הרי כבר ראינו שהקונה אינו בגדר אדם הנוהג ברשותו של המבוטח. החלטות אלה ניתנו תוך פרוש של תחיקה ששמשה יסוד לפקודה שלנו לפרטיה, והן נראות לי משכנעות. יוזכר גם פסק-הדין של בית-משפט זה ב-ע"א 129/56 ; 132/56, פד"י, כרך יב, ע' 40, שגם בו נדחתה טענה שהקונה נהג ברשותו של המוכר, במובן סעיף ההרחבה שבפוליסה. כדברי השופט גוטיין ז"ל (שם, ב-ע' 46):

". . . . . קשה לומר על היחסים בין מוכר ולוקח, כפי שהיו כאן למעשה בין הבעל הרשום והנהג, שהם יחסים של מתן רשות וקבלתה."

אולם עדייו נותרה באמתחתו של מר דוידור טענתו העיקרית בערעור זה: בתוספת לפוליסה נאמר בפרטי הביטוח תחת הכותרת "נהג" : "נהג כלשהו" (any driver) ולזה באה תוספת בדפוס : "בתנאי שהנהג הוא בעל רשיון לנהוג באותה מכונית . . . . ." אם כן הוא, אומר מר דוידור, שוב אין חשיבות לאישיותו של הנהג הנוהג במכונית, וממילא אף לא לקשר הפיקוח בין המבוטח ובין הנוהג בפועל במכונית.

גם את הטענה הזאת יש לדחות. ראשית, היא מבוססת על קריאת תנאי הפוליסה שאינני יכול לקבלה. את התוספת עלינו לקרוא ביחד עם גוף הפוליסה, וקודם כל עם הסעיף 3 ממנה, שהוא סעיף ההרחבה הרגיל, הקובע מי הם הנהגים, נוסף על המבוטח עצמו, המכוסים על-ידי הביטוח : רק מי שנוהג במכונית בפקודת המבוטח או ברשותו. וכך נאמר בהקדמה לתנאי הפוליסה :

"פוליסה זו והתוספת ייקראו ביחד וכל מלה או בטוי, שלהם ניתנה משמעות מיוחדת בחלק כלשהו של פוליסה זו או של התוספת, תהיה להם אותה משמעות בכל מקום בו הם מופיעים."

לאור ההוראה הזאת אין, לדעתי, מנוס מן המסקנה שאת המלים "נהג כלשהו" יש לקרוא ביחד ובנתון לאמור בסעיף ההרחבה, המציב את הגבולות של סוגי הנהגים המכוסים על-ידי הביטוח. יוצא מזה שלמרות הלשון הכללית של התוספת מכסה הביטוח רק את המבוטח עצמו ואת הנזכרים בסעיף ההרחבה ולא אחרים. גם ההגיון תומך בפרוש זה, כפי שטען מר ירון בצדק, כי אין להעלות על הדעת, שהביטוח יחול גם, למשל, על נהיגת המכונית, על-ידי אדם, שגנב אותה מאת בעליה.

גם תעודת הביטוח, שהוצאה בהתאם להוראות הפקודה, אינה חוזרת על הנוסח "נהג כלשהו", אלא לפיה רשאים לנהוג במכונית בעל הפוליסה וכן "כל אדם אחר, בתנאי שהוא נמצא בשרות בעל הפוליסה ונוהג לפי פקודתו או ברשותו".

אך גם בלאו הכי סבורני שהמערערים לא יכלו להבנות מן המלים "נהג כלשהו" שבתוספת, לאחר שנותק הקשר בין המבוטח, סלים עואד, ובין המכונית. כשם שנפסקה הלכה שאחרי הפוליסה הולך סעיף ההרחבה, כן גורס אני שמאותם טעמים הולכת אחרי הפוליסה גם ההרחבה הנוספת על "נהג כלשהו", אף אם נקבל את הטענה שהיתה זאת הרחבה נוספת. לשון אחרת, ציץ סוג הנהגים הרשאים לנהוג במכונית אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אחרי שהותר החוזה כלו עקב ניתוק הקשר בין המכונית ובין המבוטח.

השופט המלומד הזכיר בפסק-דינו את סברתו של פרידמן בספרו "ביטוח כלי רכב", בע' 92, שיש לראות במכירת המכונית הפרה של תנאי מכללא שבפוליסה, לאמור שהביטוח נשאר בתוקף כל עוד הבעלות היא בידי המבוטח, ומשום כך יש להחיל כאן את הסעיף 10 (2) (ג) של הפקודה, שלפיו תנאי לשחרור החברה מאחריות אחרי "בטול הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה הכלולה בה" הוא, שתעודת הביטוח הוחזרה לחברה לפני קרות הנזק וגו'. השופט דוחה את הסברה הזאת, בהבדילו בין בטול (cancellation), עליך מדובר בסעיף 10 (2), ובין פקיעה (lapse) של הפוליסה. זאת גם דעתי, וברצוני להוסיף ש"הבטול" הנזכר בסעיף 10 (2) הוא בטול בהסכמה או בטול חד-צדדי על-ידי החברה המבטחת, בתוקף תנאי בפוליסה, המאפשר לה לבטל את הביטוח (ראה,Shawcross Motor Insurance, 2nd Ed. p. 301) מאורע כגון מכירת המכונית ללא ידיעת החברה אינו יכול להחשב בשום אופן כמביא לבטול הפוליסה, במובן הסעיף 10 (2), ואין שום הגיון בחיוב החברה לשלם על פי הפוליסה רק מפני שלא הוחזרה לה תעודת הביטוח, בנסיבות שבהן היא לא היתה יכולה, מחוסר ידיעת המאורע שגרם לפקיעת הביטוח, לדאוג להחזרתה. יצוין גם, שהמחבר המלומד מגביל את סברתו למקרה בו פגע המבוטח עצמו בצד שלישי, אחרי מכירת המכונית המבוטחת, ועל פגיעה שנגרמה על-ידי הקונה הוא מעיר (שם, בע' 92, הערה 9):

"אולם צד שלישי שנפגע על-ידי הקונה לא יכול להצליח בתביעה נגד חברת הביטוח, שכן הקונה אינו מכוסה על-ידי הפוליסה."

על יסוד האמור הנני מוציא שיש לדחות את הערעור. השופט המלומד התריע על המצב הלקוי של החוק המחייב את דחיית התביעה נגד חברת הביטוח במקרה כגון זה, וחזר על קריאת בית-המשפט הזה במקרים קודמים שיש צורך דחוף בתקון הפקודה לשם מניעת עוול מאלמנות ומיתומים, הנשארים ללא פיצוי ממשי למרות פסק-הדין שיצא לזכותם נגד הנהג הרשלן. ברצוני להביע את הסכמתי המלאה להערותיו אלה של השופט המלומד. אנו מצווים לפרש את הסכם הביטוח על פי מהותו החוזית, בהוספת אותם שינויים סטטוטוריים שעליהם מורה הפקודה. בסוגיה הנדונה הפעם, של מכירת המכונית על-ידי המבוטח, אינם מאפשרים דיני ההוזים מתן תרופה למערערים, והוראית הפקודה נמצאות חסרות. על המחוקק לתת את דעתו לסתימת הפירצה המצערת הזאת בין מגמתו הכללית של החוק ובין הגשמתו הלכה למעשה, עוד ברצוני לומר שלדעתי דורשת מידת ההגינות שחברת הביטוח, אשר זכתה כאילו מן ההפקר בהתדיינות זו, תשקול עתה בכובד ראש מהן תשלום חסד הולם למערערים.

מ"מ הנשיא (זילברג)

אני מסכים.

השופט כהן

חברת הביטוח, המשיבה שלפנינו, רוצה להיפטר מחבותה על-פי פוליסה שהוציאה מתחת ידה ושביום התאונה טרם נגמרה תקופת הביטוח הנקובה בה. נראה לי שאין היא יכולה להיפטר כן אצא באחת משתי הדרכים האלו : על-פי הוראה שבפוליסה עצמה, אן בתוקף פטור המוענק לה על-פי דין.

הפוליסה עצמה, כדרך הפוליסות, מלאה היא וגדושה תניות מתניות שונות ומשונות, אבל אין בה לא זכר ולא רמז לתניה שאם בעל הפוליסה, המכונה "המבוטח", ימכור את המכונית ויוציאה מרשותו, כי אז תפקע הפוליסה ותהיה כלא היתה. לא היה דבר קל מזה למנסחי הפוליסה להוסיף בה תניה, ברחל בתך הקטנה, שאם תצא המכונית נשוא הפוליסה מרשות המבוטח, לא תהא עוד לפוליסה תוקף, בין אם הוחזרו הפוליסה או תעודת הביטוח ובין אם נשארו במכונית או בידי בעליה. ולא זו בלבד אלא הפרמיה אשר המשיבה גבתה טבין תקילין, הוא פנסיית הביטוח לכל תקופת הביטוח כולה ; ולא נאמר בפוליסה דבר וחצי דבר מה ומה על אותי חלק הפרמיה ששולם לתקופה שלאחרי פקיעת הפוליסה (אם אמנם תפקע) - אם זכאית חברת הביטוח לעכב אותו חלק הפרמיה מתחה ידיה ולהתעשר ללא תמורה, או אם חבה היא בהשבתן.

מעשה שהיה במבוטח שנפטר לעולמו, וחברת הביטוח טענה שבמות המבוטח פקעה הפוליסה. אמר הלורד Dilhorne:

"הפוליסה שותקת שתיקה גמורה בדבר השפעת מות המבוטח על תוקף הפוליסה . . . . . ואם אמנם כך הוא, כפי שטוענים עתה, שלאחר מותו חדלה הפוליסה מלכסות את נהיגת המכונית בידי מי שהורשה על-ידי המבוטח לנהוג בה, יש לציין שאין כל הוראה בפוליסה בדבר השבת אותו חלק הפרמיה ששולם לכיסוי התקופה שלאחר מותו . . . . ."

Kelly v. Cornhill Insurance co. (1964) [1 All ER 321, 323]

ואלה דבריו של הלורד Reid:

"...אדם מן הישוב, שאינו יידע חוק אך המשתדל להשתמש בשכל הישר (comrnonsense), יראה שהפרמיה כיסתה תקופת שנים עשר חוד-    שים, שהפוליסה שתקה בדבר מה יקרה במות המבוטח, ואפילו אין בה תניה מותנית להעניק הישבון אם תוגש ותתקבל הצעה חדשה לביטוח..." (שם, ב-ע' 325).

אומר בא-כוח המשיבה שאינו דומה מות המבוטח למכירת המכונית: אם במות המבוטח אפשר לומר שטובת ההנאה מן הפוליסה עוברת, יחד עם המכונית המבוטחת, ליורשיו אחריו, ולו רק בהעדר תניה לסתור - הרי לקונה המכונית יכולה הברת הביטוח לומר, לאו בעל דברים דידי את, מעולם לא שמעתי שמך ושמעך, ולא הרשיתי למבוטח להעביר לך או למאן דהוא זולתו את זכויותיו לפי חוזה הביטוח שעשיתי עמו.

ואמנם מוכן אני לקבל טענה זו על שני חלקיה : לא אעלים עיני לא מן ההבחנה הפשוטה שבין מות המבוטח מכאן ובין מכירת המכונית מכאן, ולא מן העובדה שאין תניה מפורשת בפוליסה המתירה למבוטח להעביר את זכויותיו על-פי הפוליסה לזולתו (השווה גם הוראת סעיף 6 לחוק הביטוח, העתמאני). ברם, לא נטען לפנינו שהיתה כאן העברה תופסת של פוליסת הביטוח מן המוכר אל הקונה, יחד עם המכונית או בכלל.

עדיין נשאלת השאלה אם המשיבה יכולה להיפטר מחבותה על-פי הפוליסה באשר נפקעה ופג תוקפה, אף שאין בה תניה מפורשת לפקיעתה כאמור. טענת המשיבה היא שיש לקרוא לתוך הפוליסה תניה מכללא, שאם המבוטח יחדל מהיות בעל המכונית נשוא הביטוח, כי אז תפקע הפוליסה ויפוג תוקפה. ההכרח לקרוא לתוך הפוליסה תניה מכללא כאמור, נובע - לטענת המשיבה - תוך השאר, מן העובדה שהמבוטח קיבל על עצמו בחוזה הביטוח התחייבויות מסויימות (המתוארות בסוף פסק-דינו של חברי הנכבד, השופט לנדוי), ומשהוציא את עצמו מכלל מצב בן יוכל לקיים התחייבויות אלו, משתמעת התניה שגם חברת הביטוח אינה עוד קשורה בחוזה ואינה חבה עוד על-פיו.

אין אני מוכן לקרוא לתוך פוליסת ביטוח שום תניה מכללא לטובת חברת הביטוח. הפוליסה היא, כידוע, חוזה מודפס אשר נוסח ונערך על-ידי חברת הביטוח ועל-ידיה בלבד, ופשיטא שיש לפרשה תמיד contra prefereteum ולטיבת התובע על פיה.

מצטרף אני, עם כל הכבוד, לדברים שנאמרו מפי השופט אגרנט (כתוארו אז) עוד בשנת 1949, לאמור:

"לא נגזים אם נאמר שגדילה הנטיה מצד בעל דין לתמוך תביעתם או הגנתם ביתדותיו של ,תנאי מכללא'. ברם, נוכחנו לדעת שבמקרים רבים אין לבית-המשפט הצדקה להסיק שקיים תנאי כנ"ל...

קיימת הנחה כללית שהצדדים ביטאו מפורשות, בחוזה גופו, את כל מה שהיה בדעתם להתנות ביניהם, ומשום כך חזקה היא, בדרך כלל, שאין להוסיף בחוזה תנאים שהצדדים בעצמם לא הזכירום במלים ברורות. אולם ... הואיל ומטבעם של בני אדם שלשונם פגומה ובלתי שלמה ודרכם להחסיר דברים בחוזה רק מפני שהם סבורים שציונם הוא מיותר בהחלט, הרי, אם התנאי הנדון הוא הכרחי ובלעדיו עשויה תכליתם הברורה של הצדדים להיכשל, והחוזה יהיה חסר ערך מסחרי כלשהו, במקרה זה, ורק במקרה זה, מותר להסיק מהצדדים רצו בתנאי האמור והתנוהו מכללא... אולם מעל לכל... חלילה לו, לבית-המשפט, לפרש את החוזה לפי עקרונות יושר סתם, או להתחשב במה שלדעתו של בית-המשפט היו צריכים הצדדים, באופן הגיוני, להתכוון לו..." (ע"א 39/47, פד"י, כרך ב, ע' 533, ב-ע' 539, 540).

לענין פוליסת ביטוח, לא נתקיים אף תנאי אחד מן התנאים האמורים כאן להצדיק הסקת תנאי מכללא. מנסחי החוזה הם חברות מקצועיות בעלות נסיון עצום, שאין דרכן להחסיר בפוליסותיהן אפילו כהוא זה; ולא זו בלבד שלשונן אינה בלתי שלמה, אלא שלימות לשונן היא פרי נסיון ויידע קולקטיביים שבא. להן בירושה מאבות אבותיהן וההולכים ומתעשרים חדשים לבקרים. אם לשונן פגומה, אין זאת כי אם לא הצליחו עוד להשתחרר מנוסחאות פורמליות ומסורבלות ומסובכות או לתת למקור האנגלי לבוש עברי הולם ויאה ; אך "פגמים" אלה בוודאי אין בהם כדי להצריך הוספת תוספות ; אולי יש בהם כדי להצדיק לפעמים גריעת מיותרות ונסתרות (תרתי משמע). ועוד זאת : חוזה הביטוח יכול ויעמוד על תלו, במלוא ערכו המסחרי, גם כשלא נקרא לתוכו את התניה הנטענת, או כל תניה שאינה כתובה בו ; ולדעתי צודק בא-כוח המערערים בטענתו שאם מותר לקרוא לתוך חוזה תניה מכללא כדי שיהא לו "ערך מסחרי", הא למדת שאין לקרוא לתוכו תניה שכזאת כדי לאפשר ביטולו ושלילת ערכו המסחרי.

ולא מצאתי בפסיקה האנגלית לענין זה ראיה לסתור.

1.    בענין, (1963) ;Boss v. Kingston הואשם והורשע המערער בכך שנהג כלי רכב מבלי שהיתה בידו תעודת ביטוח בעלת תוקף. הגנתו היתה שאף על פי שנהג אותה שעה כלי רכב שונה מזה שהיה נשוא הפוליסה שבידו, הרי כיסתה הפוליסה, ככתוב בה, גם את נהיגתו בכלי רכב אחר. פסק בית-המשפט שמאחר ומכר את כלי הרכב נשוא הפוליסה והוציאו מרשותו, שוב אין הפוליסה מכסה את נהיגתו ; והטעם הוא שתניית ההרחבה (extension cluse) המכסה נהיגתו גם ברכב אחר, פירושה "הטבעי" הוא שיהא למערער כיסוי זמני לרכב אחר כל זמן שהרכב שלו, נשוא הביטוח, אינו ראוי לשימוש (ראה דברי הלורד פרקר Parker ב-ע' 180, שם). נוסף על כך, התחייב המער-ער בחוזה הביטוח להחזיק את הרכב המבוטח במצב תקין ; ומשהפיר התחייבות זו על-ידי מכירת הרכב, הרי "אין מנוס מן המסקנה שהמבטחים הופטרו מחובתם החוקית" (כלשון השופט סלמון, Salmon שם).

אין אני רואה צורך לחוות דעתי בשאלה אם אחרי ומכירת המכונית נשוא הביטוח, אפשר לתבוע על-פי הפוליסה נזק שנגרם על-ידי מכונית אחרת. דייני אם אומר שאין הנדון דומה לראיה, שהרי פה נגרם הנזק על-ידי המכונית נשוא הביטוח דוקא; ואם יש נפקא מינה לענין תוקף הפוליסה, אם נגרם הנזק על-ידי המכונית המבוטחת או על-ידי מכונית אחרת, אין זאת אומרה בהכרח שיש גם נפקא מינה לענין תוקף הפוליסה. אם המכונית המבוטחת היתה עוד ברשות בעל הפוליסה או אם כבר יצאה מרשותו. הקביעה שעם מכירת המכונית המבוטחת פוקעת (lapses) הפוליסה. אינה כאן קביעה של דין כללי, כי אם מסקנה מפירוש הפוליסה המסויימת שהיתה לפני בית-המשפט (ראה דברי הלורד פרקר ב-ע' 179, שם); והפוליסה ההיא נתפרשה כפי שנתפרשה ללא כל זיקה לתניה מכללא שכאילו יש לקרוא לתוכה.

ברם, נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי עוד שהפרת חוזה, ולו גם הפרה היורדת לשרשו של החוזה והמעידה על המפיר שאין ברצונו או ביכולתו לקיימו עוד (ולא כל שכן הפרה של תניה צדדית, אחת מני רבות), מביאה את החוזה לידי פקיעה (lapse) אוטו-מטית. הדין הוא - ובכל בר בי רב יודע - שהפרה כזאת מזכה את בעל החוזה השני בברירה : רוצה - מבטל את החוזה ; רוצה - תובע ביצועי בעין. פקיעה אוטומטית של חוזה מצינו בחוזים אישיים, כגון חוזה של שירות אישי, כשבעל החוזה מת ; או בהקרות מקרה, כמו חקיקת חוק או כוח עליון, אשר עושה את החוזה לבלתי חוקי או לבלתי ניתן לביצוע. אבל יש ויש "מנוס מן המסקנה שהמבטחים הופטרו מחבותם החוקית", אך באשר המבוטח הפיר את החוזה, כשהם לא עשו ולא כלום כדי לבטלו תחילה.

הדבר ניתן להיבחן על נקלה אם נדמה לעצמנו שהמבוטח לא הפיר את חוזה הביטוח על-ידי שמכר את המכונית והוציאה מרשותו, אלא שהפיר הפרה ממש את אותה התניה המחייבתו להחזיק את המכונית נשוא הביטוח במצב תקין. האם יעלה איש על הדעת ובחברת הביטוח תופטר מחבותה על-פי הפוליסה כלפי צד שלישי, אך באשר הפיר המבוטח ולא קיים התחייבותו זו ? ואם לרגל הפרה ממש כן, לרגל מעשה שיש בה רק כדי חשש הפרה או שלילת אפשרות קיום התחיבות - לא כל שכן.

2.    גם בענין .(1935) ;Tettersall v. Drysdale מכר המבוטח את המכונית נשוא הביטוח ונהג בשעת התאונה במכונית אחרת. אי לכן דומות העובדות בענין Tattersall לעובדות בענין, Boss הנ"ל, ואינן דומות כל עיקר לעובדות בענין שלפנינו. אבל בפסק-דנו של השופט Goddard (כתוארו אז), למטה מן הדברים המובאים על-ידי חברי הנכבד, השופט לנדוי, נאמר שבפוליסה הנדונה שם -

"הותנה מפורשות (express provision is made) למה שיקרה אם המבוטח ידגיש את המכונית מרשותו" (שם, ב-ע' 179).

יוצא שלא רק העובדות אינן דומות, אלא גם הפוליסות שונות : והוא שאמרתי, שאילו היתה נם בפוליסה שלפנינו תניה מפורשת מה שיקרה באם יוציא המבוטח את המכונית מרשותו, לא היה כל קושי בביצוע תניה שכזאת כבתבה וכלשונה.

3.    גם בענין השלישי .Rogerson v. Scottish Automobile etc. Insurance co. 146 L.T. 26 ,(1930) ,.Ltd היו העובדות כמו בשני הענינים הקודמים, שהמבוטח מכר את המכונית, נשוא הביטוח, ובשעת התאונה נהג הוא מכונית אחרת. בית הלורדים ראה בשאלה אם חברת הביטוח חבה על-פי הפוליסה, שאלת פירוש הפוליסה בלבד (ראה דברי הלורד Buckmaster ב-ע' 27), והתניה שבפוליסה שעמדה לדיון, היתה שהביטוח יכסה גם כל נזק שנגרם שעה שהמבוטח ינהג במכונית שאינה המכונית נשוא הביטוח, "ובלבד שבשעת התאונה הוא השתמש במכונית ההיא במקום (insted of) המכונית המבוטחת" (שם). הפירוש שנתן בית הלורדים למלים "במקום המכונית המבוטחת" שבתניה זו, היה שהמכונית המבוטחת צריכה עוד להיות קיימת ולהיות מצויה בידי המבוטח, כדי שהלה יוכל אמנם להשתמש במכונית אחרת "במקומה".

אמת נכון הדבר שישנה בחוות דעתו של הלורד Buckmaster אימרה לאמור, כשהמכונית נשוא הביטוח נמכרת, פוקעות זכויות המבוטח לגביה, והפוליסה "מגיעה לקצה" (שם). במידה והדברים אמורים לענין הפוליסה המיוחדת שהיתה לפני בית הלורדים בענין ההוא ועל-פי פירוש תניותיה המיוחדות, הרי אין ללמוד מהם לענין הפוליסה שלפנינו, ומה גם ששם עמדו לדיון זכויות המבוטח עצמו על-פי הפוליסה, ואילו כאן עומדות לדיון זכויות צד שלישי ; ובמידה והדברים אמורים בדרך כלל, הרי אין הם אלא בבחינת אימרת אגב שלא היה בה צורך להכרעת הענין שם.

אם יש ללמוד דבר מפסקי-הדין האנגליים הללו ולהיעזר בהם, אין זאת כי אם ההלכה - הגלויה והידועה בלאו הכי - שכל ענין שכזה ייחתך לפי הפוליסה המיוחדת המונחת לפני בית-המשפט, וכל פוליסה כזו תפורש כפי לשונה שלה, כולל לשונה המפורשת בה ולשונה החסרה ממנה.

טוענת המשיבה שלפי הפוליסה המיוחדת המונחת לפנינו, אין היא חבה בכל תשלום, באשר בשעת התאונה לא המבוטח נהג בה ולא כל נהג אחר "שהוא בשירות בעל הפוליסה ונוהג לפי פקודתו או ברשותו", כאמור בסעיף 3 לתנאי הפוליסה. מסכים אני כי תשובת המערערים, שעם מכירת המכונית ומסירתו לקונה (שנהג בה בשעת התאונה), "הרשהו" המוכר, בעל הפוליסה, לנהוג בה והוא נהג בה כמורשהו שלזה - אינה תשובה ; הקונה לא נהג ברשות המוכר או לפי פקודתו, כי אם "ברשות" עצמו, ועם מכירת המכונית שלל בעל הפוליסה מעצמו את האפשרות המעשית והזכות החוקית "להרשות" למאן דהוא לנהוג בה (ע"א 129/56; Peters v. General Accident etc. corp. (1938) 2 All ER 267)

חוזרת השאלה למקומה : האם אמנם מכסה הפוליסה דנן, לפי לשונה, רק נזק שנגרם בשעה שבעל הפוליסה או מי שהורשה על-ידיו נהג בה, או שמא מכסה היא, לפי לשונה, גם נזק שנגרם בשעה שמאן דהוא, שאינו לא בעל הפוליסה ולא מורשהו, נהג בה ? אודה שנטיתי גם אני תחילה, מטעמים שבוארו באר היטב בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט לנדוי, לענות על שאלה זו לטובת המשיבה ; ואולם לאחר עיון נוסף הגעתי לידי מסקנה שגם לענין זה הדין עם המערערים.

הפוליסה דנן, כמותה כרובן ככולן של הפוליסות מסוג זה, מורכבת משני חלקים: אחד מודפס בדפוס, ובו התניות המצויות בכל פוליסה ופוליסה שאותה החברה מוציאה לביטוח מאותו הסוג ; ואחד כתוב במכונת כתיבה, המכונה "התוספת", ובו תניות והוראות ונתונים המיוחדים לפוליסה המיוחדת בלבד. כלל גדול הוא בפירוש חוזים אחידים וסטנדרטיים כמו פוליסות כאלו, שכשים סתירה בין המודפס ובין הכתוב במכונת כתיבה, הכתוב במכונת כתיבה עדיף וקובע ; ואין חברת הביטוח יכולה להישען על תניה מודפסת בדפוס, כשמצויה בתוספת, המיוחדת לפוליסה הנדונה, הוראה או תנה; סותרת. והנה סעיף 3 האמור, המגביל את זכות השימוש במכונית לבעל הפוליסה או מורשהו בלבד, מצוי בין התניות המודפסות בדפוס (ובאותיות זעירות); ואילו בתוספת המיוחדת לפוליסה דנן בלבד, נאמר שזכות הנהיגה במכונית, לענין חבות המשיבה לכסות את הנזק, נתונה "לכל נהג", ללא הגבלה לבעל הפוליסה או למורשהו. מכאן טענת המערערים שגם קונה המכונית, שנהג בה בשעת התצוגה, בגדר "כל נהג" הוא, והעובדה שאין הוא בר רשות מטעם בעל הפוליסה, אינה מעלה ואינה מורידה.

כבר הפנה חברי הנכבד, השופט לנדוי, את תשומת הלב להוראה שבהקדמה לתנאים המודפסים, אשר לפיה יש לקרוא את הפוליסה ואת התוספת ביחד, ויש לתת לכל מלה בעלת "משמעות מיוחדת" בפוליסה או בתוספת, את אותה המשמעות בכל מקום בו היא מופיעה. אין אני גורס שהוראה זו מחייבתנו לתת למלה "כל נהג" שבתוספת את המשמעות "אך ורק בעל הפוליסה או נהג אחר שהוא בשירות בעל הפוליסה ונוהג לפי פקודתו או ברשותו". ראשית, אין לנו כאן ענין ב"משמעות" של "מלה" : השאלה איננה מה "משמעות" המלה "נהג", שמכוח הגדרתה של מלה זו בחלק אחד של הפוליסה, יש להגדירה באותו האופן גם בכל חלקיה האחרים. הענין כאן הוא בהוראה מהותית: בסעיף 3 נאמר שאין הפוליסה מכסה אלא נזק שנגרם בנהיגתו של פלוני המתואר והמוגדר שם, ובתוספת נאמר שהפוליסה מכסה נזק שנגרם בנהיגתו של כל נהג, יהא אשר יהא. לא המלה "כל" ולא המלה "נהג" הוגדרה בפוליסה, באופן שניתנה להן או לאחת מהן "משמעות" מיוחדת; ומשמעותה של המלה "נהג" היא אותה המשמעות בסעיף 3 ובתוספת גם יחד, לאמור, אדם הנוהג במכונית. ושנית, גם ההוראה זו בדבר תחולת "משמעותן המלין, מצויה בחלק המודפס בדפוס, באותיות זעירות, ומשום כך בלבד אין בכוחה לגרוע מן הכתוב בתוספת: שאם הכתוב בתוספת ברור הוא וחד משמעי, אין מייחסים לו משמעות שונה אך משום כך בלבד שבתניות המודפסות ההן הוחבאה הגדרה המוציאה את הכתוב מידי פשוטו. ושלישית, במה דברים אמורים, במלה הסובלת משמעות פלונית ומשמעות פלמונית ; למלה זו נותנים בכל מקום אחר בפוליסה את אותה המשמעות הנודעת לה במקום אחד. מה שאין כן במלה שאינה סובלת משמעות כזו כל עיקר : המלה "כל" אינה סובלת הגבלה, באשר מלה היא הכוללת כולם, להבדילה ממלה שמשמעותה ייחודם של אחדים מיוחדים.

יוצא שיש כאן שתי הוראות בפוליסה הסותרות זו את זו : אחת, אשר לפיה אין הנזק מכוסה אם המכונית לא היתה נהוגה בידי בעל הפוליסה או מורשהו ; והשניה, אשר לפיה הנזק מכוסה, יהא אשר יהא הנהג שנהג את המכונית. מאחר וההוראה הראשונה מצויה בחלק המודפס, ואילו ההוראה השניה מצויה בחלק כתוב, מתעלמים מן ההוראה המודפסת והולכים לפי ההוראה הכתובה ; וכל נהג - גם הנהג שנהג במכונית הנדונה בשעת תאונתה במשמע.

אשר על כן נראה לי שאין בפוליסה שום דבר שיש בו כדי להפטיר את המשיבה מחבותה, אף לאחר שהמכונית נמכרה על-ידי בעל הפוליסה ויצאה מרשותה, ואף שבשעת התאונה לא היתה נהוגה בידי בעל הפוליסה או מורשהו.

מר ירון לא הביא לפנינו כל דין המעניק למשיבה פטור מחבותה זו. לי נראה שחבותה של המשיבה לפצות יעז המערערים דנן, נקבעה מפורשות בפקודה ; שהרי נאמר בסעיף 6(2):

"על אף האמור בכל דין, המוציא פוליסת ביטוח לפי סעיף זה יהא חב לפצות כל אדם או סוגי בני אדם הנקובים בפוליסה, בשל כל חבות אשר הפוליסה מתחזה לכסותה לגבי אדם או סוגי בני אדם כאמור."

"סוג בני אדם" הנקוב בפוליסה דנן הוא "כל נהג", והפוליסה מתחזה לכסות חבות לפיצוי בשל נזק שנגרם תוך כדי נהיגת המכונית הנדונה.

לפיכך הייתי מקבל את הערעור.

הוחלט, ברוב דעות, לדחות את הערעור. אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ז בניסן תשכ"ה (29.4.1965).