1)    כדי שיוכל הניזק בתאונת הדרכים (או יוכלו האנשים התלויים בו) לזכות - בתוקף סעיף 10 (1) לפקודת ביטוח כלי רכב מנועיים (סיכוני צד שלישי) - בתביעתם לפיצויים נגד חברת הביטוח דרוש. שנתמלא התנאי, כי החבות לשלמם להם חלה על האדם המבוטח נגד סיכוני צד שלישי על-ידי הפוליסה, שהוציאה החברה בגין המכונית שהיתה מעורבת בתאונה הנדונה. ההוראה היסודית בפוליסה שלפניה היא זו הבאה בסעיף II(1)(i) והקובעת שחברת הביטוח "תשפה את המבוטח על כל הסכומים שהמבוטח, יהיה חייב לשלמם כדין ביחס למוות או פגיעה בגוף של אדם כל שהוא הנגרמים אי הנובעים מן השימוש . . . . . במכונית". את האחריות הזאת מטיל "סעיף ההרחבה" (בפוליסה) גם לגבי אנשים הנוהגים במכונית בפקודת המבוטח או ברשותה, אך לא מעבר לזה אולם, "איש לא יוכל לטעון שהמבוטח אישית אחראי לנזק שנגרם על-ידי הנהג, אחרי מכירת המכונית לנהג. אם כן, חסר היסוד הראשון לאחריות החברה, כי באין אחריות כדין של המבוטח לשלם את דמי-הבזק, אחריותה של חברת הביטוח מנין?"

2)    סעיף 6(1)(ב) לפקודה - המאוזכר בסעיף 10 (1) - אין בו כדי לסייע לעותרים התלויים של הניזוק מטרתו היחידה של איתו סעיף היא "לתת את זכות השיפוי כלפי חברת הביטוח לכל סוגי האנשים המבוטחים על-פי הפוליסה ובכללם גם לאנשים שגרמו נזק לצד שלישי תוך כדי נהיגה בפקודת המבוטח או ברשותו" זכות זו ניתנת  להם גם אם לא נוצרו יחסי יריבות חוזים בינם לבין חברת הביטוח בתוקף הפוליסה ואף אם לא היה להם "אינטרס ביטוחי" במכונית נשוא הפוליסה (ראה דברי השופט גודרד (Goddard) בענין,

Tattirsall v. Drysdale (1935) 2 KB 174, 181;

Shawcross, Motor Insurance 2nd Ed, p. 211.

פירושו של דבר, כי גם אם הנהג המזיק לא היה "המבוטח" שעשה את הביטוח אך היה שייך לסוג האנשים הנ"ל (נהג בפקודת המבוטח או ברשותכן תקום חבות חברת הביטוח, מכוח זכות השיפוי המוקנית לו כאמור, לפצות את הניזק. היוצא מזה, כי סעיף 6 (1) (ב) הנ"ל אינו מוסיף זכות תביעה לניזק כלפי חברת הביטוח, מחוץ למסגרת תנאי מפוליסה ; הווה אומר, שאם לא היה הנהג האדם המבוטח אשר עשה את הביטוח ואף לא היה שייך לסוג האנשים האחרים המבוטחים על-פי הפוליסה, כי אז לא תקום חובתה של חברת הביטוח לפצות את הניזק (או התלויים בו).

3)    כאשר קוראים את ההוראה היסודית, הבאה בסעיף II(1)(i) לפוליסה, בצירוף התוספת כי אז מתבקשת המסקנה כי הבסים לפוליסת הביטוח הנדונה נעוץ באינטרס הממשי שהיה למבוטח, בתוקף בעלותו, במכונית מסויימת, ומשפסקה בעלותו בה, נפל הבסיס הזה והפוליסה פקעה וחדלה להיות בעלת תוקף ; כאשר אמר השופט Goddard בענין טטרסל הנ"ל (שם, ע' 179):

". . . the decisive factor was that the subject-matter of the insurance was the specified car, and that as the assured had parted with it he no longer was interested in the policy. The true view is that the policy insures the assured in respect of the ownership and user of a particular car"

מסקנה זו מתחזקת לאור התנאי 5 מתנאי הפוליסה, לפיו חייב המבוטח להחזיק את המכונית שבוטחה על-ידיו במצב תקין, דבר שאינו מסוגל לעשות שמכר אותה Boss v. Kingston (1963).

4)    סעיף ההרחבה, לפיו מבוטח גם הנהג שנהג בפקודתו של בעל הפוליסה או ברשותו, גם הוא אינו עוזר לעותרים, הואיל ואם נמכרה המכונית ופקע הביטוח, "הולך" גם "סעיף ההרחבה" - באשר אינו אלא סעיף הרחבה - אחרי הפוליסה, ולא עוד אלא אף אין לומר כי לאחר שקנה הנהג בעניננו את המכונית מהמשיב מס' 2 ובעל הפוליסה הוא נהג בה, בזמן התאונה, בפקודתו של זה האחרון או ברשותו.

5)    ולבסוף, המלים הבאות בתוספת לפוליסה ביחס לפרטי הביטוח והכתובות במכונת כתיבה : "נהג : נהג כלשהו (any driver) בתנאי שהנהג הוא בעל רשיון לנהוג באותה  מכונית" - מלים אלו חייבים אנו לקרוא - נוכח הכתוב בהקדמה לתנאי הפוליסה - יחד עם סעיף ההרחבה הקובע מי הם הנהגים - בנוסף למבוטח עצמו - המכוסים על-ידי הביטוח, הם כל מי שנוהג במכונית בפקודת המבוטח או ברשותו. היוצא מזה שאין יסוד לטענת העותרים, כי אותן המלים הכתובות בתוספת משמיעות לנו, כי אין חשיבות לאישיותו של הנהג הנוהג בפועל במכונית ולכן גם לא לענין הפיקוח שיכול המבוטח לקיים על המכונית בתוקף בעלותו.

ההנמקה הנ"ל של שופטי הרוב תואמת את ההלכה האנגלית כפי שסיכמה על-ידי השופט גודרד בענין ,Peters v. General Accident and Life Assurance Corporation Ltd., (1937)  אשר עובדותיו דומות לעובדות עניננו. לא רק שפסק-דין זה אושר על-ידי בית-המשפט לערעורים באנגליה (2All E.R (1938) 267)) אלא ההלכה האמורה עולה בקנה אחד עם הדעה שהובעה על-ידי ביה-הלורדים, בענין

Rogerson v. Scottish Automobile and General Insurance Co. (1932)

וכן עם ההחלטה בענק טטרסל הנ"ל. ניתן לומר, כי אותה הלכה נשתרשה באנגליה עד שאין מער-ערים עוד עליה שם (Shawcross, ע' 88-85) ואיני רואה שקיים סיכוי לערערה כאן.

חוות-הדעת של שופט המיעוט בעניננו מסתמכת, בעיקר, על שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא כי התנאי בדבר פקיעת פוליסת הביטוח הנדונה, בשל הפסקת בעלותו של המבוטח במכונית המבוטחת, הוא תנאי מכללא ואין לקרוא תנאי שכזה "לתוך" הפוליסה, הואיל והוא לטובת חברת הביטוח ו"פשיטא שיש לפרשה תמיד contra profercntem ולטובת התובע על-פיה".

אכן, עינינו הרואות, כי בתי-המשפט באנגליה לא התקשו, בשורה של פסקי-דין, להסיק את התנאי האמור מתכנה של הפוליסה, ונוכח לשון ההוראה הבאה בסעיף II(1)(i) בפוליסה שלנו איני מוצא כיצד אפשר לפרשה אחרת. כתוב שם:

"The Company will indemnify the Insured against all sums which the insured shall becomelegally liable to pay in respect of (i) death or bodily injury caused by or arising out of the use ... of the Motor Vehicle."

ובתוספת לפוליסה הוגדר המונח "Motor Vehicle" כרכב שתיאורו שם מתאים למכונית הנדונה. נמצאנו למדים, כי למבוטח ניתנה זכות שיפוי לגבי אותו רכב, וכלום יכול להיות ספק בדבר, כי כוונת הצדדים לפוליסה היתה שהבסיס להסכם הביטוח הוא, כי בזמן התאונה היה הלה הבעלים של הרכב הזה. יצויין, כי בענין Kelly v. Cornhill Insurance [1 All E.R 321] (1964) ;.co - שעליו הסתמך השופט כהן ושבו הוחלט כי הרשות שניתנה על-ידי בעל הרכב - מכוח סעיף ההרחבה - לאדם אחר לנהוג ברכב ממשיכה לעמוד בתוקף גם אחרי מותו של המבוטח - יצא בית-הלורדים מתוך ההנחה, כי בזמן התאונה, בה היה מעורב אותו נהג, עדיף היתה שייכת הבעלות במכונית לעזבון המנוח. ראה דברי לורד Reid, שם, 71), ב-ע' 324 :

"Immediately after the death the property must, I thiny, still be regarded as in the hereditas jacens of the deceased"

זאת ועוד, הנימוק העניני לפירוש, שבו דגל בית-המשפט בעניננו, יימצא בדברים שאמר השופט גודרד בענין Peters  הנ"ל  (שם, ע' 630) :

"If it be the fact that a company can be made liable when a car has been driven in the circumstances in which this car was being driven - that is to say, after a sale to a person of whom theyhad never heard - it would be rather a serious thing for companies, because one of the things that insurance companies, I understand, still take into account, or profess to take into account, is the history of the driver with regard to accidents, and so forth. It is perfectly true, and. I daresay it is inevitable, that they also provide in their policies, where once they insure A. B., that they extend the insurance to any other person who may be driving the Insured car with the consent or by the permission of A.B., and thereby, of course, they expose themselves to the majority of motor car owners, I think, have some pride in their cars, and do not want them smashed up, and so they will exercise reasonable care to deciding to whom they will lend their car."

הנימוק השני - והעיקרי - של שופט המיעוט הוא, שאם תרצה לומר כי משמעות ההוראות הבאות בחלק המודפס של הפוליסה, היא, שזו מכסה רק נזק שנגרם עקב נהיגתו של בעל הפוליסה ושל מי שנהג בפקודתו או ברשותה הרי באה ההגדרה של "נהג" הכתובה במכונת כתיבה בתוספת לפוליסה, ללמד, כי הפוליסה מכסה נזק שנגרם עקב נהיגתו של "כל נהג, לרבות איפוא גם מי שלא היה המבוטח או האדם שנהג בפקודתו או ברשותו. שתי הוראות אלו סותרות זו את זו ובמקרה כזה מחייב כלל הפרשנות, שההוראה המודפסת נדחית מפני ההוראה הכתובה.

לדעתי, התשובה הכפולה שנתנו שופטי הרוב לנימוק זה היא ניצחת. תשובה זו היא : ראשית, ההוראה הכתובה לא באה אלא להגדיר את המונח "נהג" שזכרו בא בגוף הפוליסה ושם מוזכר מונח זה אך ורק בסעיף ההרחבה :

"…the company will indemnify any Driver who is driving the Motor Vehicle on the Insured's order or with his permission…"

ההגדרה הנ"ל מתייחסת איפוא להוראה זו ומשמעותה היא, כי לכל נהג אשר נהג בפקודת המבוטח או ברשותו ניתנה זכות השיפוי, ובלבד שהיה בעל רשיון לנהוג במכונית הנדונה. מכאן, שלא קיימת כל סתירה בין שתי ההוראות הנדונות. שנית. אם תתקבל השקפתו של שופט המיעוט, אזי פירוש הדבר יהיה, "שהביטוח יחול, למשל, על נהיגת מכונית על-ידי אדם, שגנב אותה מאת בעליה", דבר שאין להעלותו על הדעה.

מטעמים אלה סבור אני, שאין לדיון נוסף בפסק-הדין הנדון כל סיכוי להצליח ולכן, מן הדין - וכך אני מחליט - לדחות את העתירה. העותרים ישלמו למשיבה את הוצאות העתירה לדיון הנוסף בסכום כולל של 300 לירות. מצטרף אני להמלצת שני בתי-המשפט, כי המחוקק יתערב כדי לתקן את המעוות הנגרם לאותם האנשים העלולים להיות במצבם של העותרים בעניננו.

ניתן היום, ו' בכסלו תשכ"ו (30.11.1965).