ה ח ל ט ה

הרשמת א' אפעל-גבאי

1. ביום 30.3.92 ניתן בבית משפט זה פסק דין בעניינם של בעלי הדין שבפני. בית המשפט קיבל את ערעורם של המבקשים כמפורט שם ודחה את הערעור שכנגד שהגישו המשיבים. המבקשים זוכו בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח (ראה: פ"ד מו(2) .(339

בפני בקשת המבקשים לשומת ההוצאות שנגרמו להם בגין הליכי עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

לבקשת המשיבים, החליט בית המשפט המחוזי ביום 16.6.89 לעכב את ביצועו של פסק הדין עד סיום הליכי הערעור, אלא אם כן יעמידו המבקשים בטחונות מסויימים למקרה שערעורם של המשיבים יתקבל, כמבואר שם. לאחר שנדחה ערעורם של המשיבים (הערעור שכנגד) פנו המבקשים בבקשה לשומת ההוצאות שנגרמו להם בגין עיכוב הביצוע לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ואמר: "כל הוצאה שהינה, לטענת המבקשים, תולדה של עיכוב הביצוע, איננה מהעניינים נשוא ההליך בבית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין. ... ב"כ המבקשים לא הראה בפני את הבסיס המשפטי לבקשתו, ואחר שכבר הוגשה בקשה למימוש פסק הדין, אין זו דרכו של בית המשפט ליתן סעד בענין בו רשאית לשכת ההוצאה לפועל לעסוק".

לאחר מכן הוגשה הבקשה לשומת ההוצאות שבפני.

הבקשה נשמעה בפני כבוד הרשם, השופט גילון, ביום 2.2.94. לאחר שנבצר מכבוד השופט גילון להחליט בה, ביקשו המבקשים קיומו של דיון חוזר בפני.

2. דינה של הבקשה לשומת הוצאות להדחות.

בית משפט זה קבע בפסק הדין בערעור ובערעור שכנגד, כי המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים בסכום של 10,000 ש"ח. זהו חיוב בהוצאות שנעשה על פי תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקשים השתיתו בקשתם בפני על תקנה 513 לתקנות הנ"ל, ואולם זו חלה רק מקום ש"הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן...". בית משפט זה קבע את סכום ההוצאות, ולכן התקנה הנ"ל איננה חלה.

בית המשפט המחוזי, בהחלטה המקורית בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין, לא הורה דבר בענין הוצאות, מחד גיסא, ובית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בערעור ובערעור שכנגד קבע הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח, מאידך גיסא. בכך מוצתה לדעתי הסמכות להיזקק לנושא ההוצאות בהליך זה, ובוודאי אין בפני כל החלטה בדבר הוצאות שעלי לשום את סכומן.

הבקשה לשומת הוצאות נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבות 4-1 בבקשה זו בסכום של 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, כח' באדר ב' התשנ"ה (30.3.95), בהעדר הצדדים.

אורית אפעל-גבאי

רשמת