עו"ד ע' מצקין - בשם המערער
עו"ד ש' אהרונסון - בשם המשיבה

פנייתו של המערער למשיבה לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה. משהגיש המערער את תביעתו בפני הדרגה הראשונה, טענה המשיבה בכתב הגנתה לפטור מתשלום התגמולים, וזאת בגין תשובות כוזבות שניתנו על ידי המנוחה בהצהרת הבריאות, למספר שאלות מכלל השאלות שפורטו בשאלון שהוגש לה על ידי רופא המשיבה.

4. בהצהרת הבריאות נשאלה המנוחה, בין היתר, האם סבלה ממחלת נפש, ותשובתה לכך היתה שלילית. המנוחה אף נשאלה אם היא מצויה בטיפולים של רופאים מקצועיים, וכן נשאלה לשמותיהם, למקום ולמהות הטיפול שעברה אצלם. המנוחה השיבה גם על שאלה זו בשלילה. עוד שללה המנוחה בהצהרתה "מחלות אחרות כלשהן" (נוסף לאלה שפורטו בשאלון), והשיבה בחיוב על השאלה "האם אתה מרגיש את עצמך בריא לחלוטין".

ברם, מחומר הראיות שהוצג בפני הדרגה הראשונה, כולל עדותו של המערער עצמו, עולה כי המנוחה היתה שרויה בדכאון קשה ורגשות אשם מאז ינואר 1985, בגין פטירת בתה התינוקת שנולדה בלידה קשה. כל אותה תקופה היתה המנוחה נתונה למחשבות כפייתיות על שימת קץ לחייה, ואף עשתה נסיונות להתאבד. בשל מצבה קיבלה המנוחה טיפולים פסיכיאטריים ותרופתיים [ראה נ/2, נ/7, נ/10, נ/11, נ/15, נ/16 ו- נ/17א'].

המנוחה טופלה בבית החולים לחולי נפש פרדסיה בנתניה, ובין השאר ביקרה במרפאת המרכז לבריאות הנפש שבבית החולים הנ"ל ביום 4.12.86, כארבעה שבועות עובר לחתימתה על הצהרת הבריאות, וכן קיבלה מרשמי תרופות נוגדות דכאון ותרופות הרגעה ביום 28.12.86, כשלושה ימים לפני חתימתה על ההצהרה הנ"ל.

5. בפסק הדין של הדרגה הראשונה נקבע כי אין עדות לכך שהמנוחה ידעה או חשבה שהיא סובלת ממחלת נפש. השופט המלומד בדרגה הראשונה ציין אף כי אין כל ראיה לכך שהמנוחה לקתה במחלת נפש או שסבלה ממחשבות דכאוניות בגלל מחלת נפש שקיננה בה, וכי נראה שהטיפול הרפואי שקיבלה המנוחה התבסס, בין היתר, על דברי הרגעה על חלוף המחשבות הרעות והחלמה צפויה בהקדם. לפיכך, נקבע בפסק הדין נשוא הערעור כי תשובתה השלילית של המנוחה על השאלה אם סבלה ממחלת נפש איננה תשובה בלתי נכונה.

מאידך גיסא, באשר לשאלות על מצב בריאותה ועל טיפוליה אצל "רופאים מקצועיים", קבעה הדרגה הראשונה כי תשובותיה של המנוחה לא היו אמת. מחומר הראיות, כולל עדותו של המערער, עולה כי המנוחה היתה ערה למצוקתה והבינה את מעשיה. ממצא זה נלמד אף מתוך פניותיה לרופאים מקצועיים, אשר התמחותם היא בתחום בריאות הנפש, לקבלת עזרה ותרופות.

לפיכך, נקבע בפסק הדין נשוא הערעור, כי טענת המשיבה על הכזב שבתשובות המנוחה על השאלות בדבר מצב בריאותה והיזקקותה לרופאים מקצועיים - הוכחה כהלכה.

6. סעיפים 6ו- 7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, דנים "בחובת גילוי" שחב מבוטח למבטח עובר לכריתת החוזה ביניהם, וב"תוצאות של אי גילוי" כאמור:

"6.(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

(ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.

(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.

7.   (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה,

זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה.

(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח.

(ההדגשות שלי - ד.ל.) עינינו הרואות, אם הציג המבטח למבוטח, עובר לכריתת החוזה ביניהם, שאלה בכתב, בענין שיש בו כדי לשלול את נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה, על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה, שאם לא יעשה כן - יהא המבטח פטור כליל מתשלום תגמולי הביטוח.

7. לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו, כמוסבר לעיל, ולאור הוראות החוק, כמובא לעיל, נקבע בפסק הדין של הדרגה הראשונה:

"אין ספק על פי הראיות ועל פי ההגיון שהנתבעת [המשיבה - ד.ל.] וכל מבטח סביר אחר לא היה מבטח בבטוח חיים אדם הסובל מדכאון, שמחשבות התאבדות מלוות אותו כמעט ללא הרף בשנתיים האחרונות לפני ההתקשרות ..., והוא נזקק לטפול רפואי עקב כך גם בזמן ההתקשרות עמה".

אשר על כן דחה השופט המלומד בדרגה הראשונה את תביעת המערער.

8. בערעור שלפנינו טוען ב"כ המערער כי שגה בית המשפט בדרגה הראשונה בקבעו כי המנוחה כזבה בתשובותיה בדבר מצב בריאותה והיזקקותה לרופאים מקצועיים. לדבריו, קביעה זו נסמכת על קבלת טענת ההגנה בדבר מירמה מצד המנוחה, המבטלת את חוזה הביטוח לפי הוראות סעיף 7(ג)(1) לחוק הנ"ל, ודבר זה עומד בסתירה לקביעת הדרגה הראשונה בהמשך פסק הדין, לפיה אין לדעת מה היו מחשבות המנוחה בעת השיבה את התשובות לשאלות הנ"ל.

לא מיניה ולא מקצתיה; בית המשפט בדרגה הראשונה נמנע במפורש מלקבוע שכוונת מרמה היתה בליבה של המנוחה בעת מתן התשובות לשאלות הנזכרות לעיל. את הפטור מתשלום תגמולי הביטוח קבעה הדרגה הראשונה בהסתמך על סעיף 7(ג)(2) לחוק, ולא על סעיף 7(ג)(1) לחוק כנטען על ידי ב"כ המערער. דהיינו: השופט המלומד בדרגה הראשונה הניח כי גם אם לא היתה מצד המנוחה כוונת מרמה, ותשובותיה השגויות לשאלות הנדונות ניתנו מתוך טעות, עדיין עומד למשיבה הפטור הקבוע בסעיף 7(ג)(2) לחוק, שהרי אילו נודע לה למשיבה מצב בריאותה של המנוחה לאשורו, ודבר ביקוריה אצל הרופאים המקצועיים בגין מצוקתה הנפשית ומחשבות ההתאבדות שפקדוה, היתה מסרבת, כמו גם כל מבטח סביר אחר, לבטח את המנוחה בביטוח חיים, ולו גם בדמי ביטוח גבוהים יותר.

9. בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, [פ"ד מו(339 (2], נדונה הפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיפים 6ו- 7 לחוק הנ"ל, ושם הבעתי את עמדתי כי חובת הגילוי אינה מצטמצמת ומסתכמת במענה לשאלות, והיא מחייבת לא פעם נקיטת יוזמה מצד המבוטח לקום ולחשוף לפני המבטח הפוטנציאלי נתונים שהם חיוניים, כדי שהמבטח יוכל לשקול אם ובאילו תנאים הוא יהא מוכן לבטח את המבוטח הפוטנציאלי הניצב לפניו.

כמו כן הבעתי את עמדתי כי אם מבוטח לא קיים חובה זו - עומד למבטח הפטור מתשלום תגמולי הביטוח, כאמור בסעיף 7(ג)(2) לחוק, וזאת אף במקרה שלא הוכחה כוונת מרמה מצד המבוטח [ראה שם, בעמ' 352-350].

עמדה זו נותרה בדעת מיעוט, שכן דעת הרוב בפסק הדין הנ"ל היתה כי במקרה שבו לא גילה מבוטח, מיוזמתו, ענין מהותי למבטח, מן ההכרח שתתלווה לכך כוונת מרמה מצדו, על מנת שתחולנה הוראות סעיף 7(ג) לחוק ביחס לפטור מתשלום תגמולי הביטוח.

ברם, גם לגישת הרוב, כאשר עסקינן באי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה בכתב, שנשאל המבוטח על ידי המבטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מרמה מצד המבוטח, על מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי הביטוח לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק [ראה שם, בעמ' .[361-360

המקרה שלפנינו מתייחס למתן תשובה לא נכונה לשאלה שהוצגה למבוטחת בענין מהותי, ואין, איפוא, נפקות לכך שלא הוכחה כוונת מרמה מצד המבוטחת [לענין חובת הגילוי של מבוטח ראה מאמרו של א' דורות "משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ביטוח- ייזהר המבוטח?!" הפרקליט לז (תשמ"ז) 181; ראה גם מאמרה של ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ' (תשנ"א) 26-25 ,20, והשווה לאמור בספרו של ד' מ' ששון דיני ביטוח (תשמ"ט) 48-43].

לפיכך, אין למצוא כל פגם בקביעותיו הנ"ל של השופט המלומד בדרגה הראשונה.

10. ב"כ המערער מלין על כך שהדרגה הראשונה לא קבעה כי השאלה שנשאלה המנוחה, בקשר לרופאים המקצועיים, נוסחה באופן כוללני וגורף. לטענתו, אין בימינו אדם שלא היה בטיפולו של רופא מקצועי, וכדי לצאת ידי חובתה היה על המשיבה לפרט את תחומי המומחיות של הרופאים המקצועיים בקשר לכל אחת מן המחלות אודותן נשאלה המנוחה בשאלון הבריאות.

בטענה זו יש משום היתממות, ויפה התשובה שניתנה לה על ידי הדרגה הראשונה:

"הערכת טיבן של השאלות והתשובות צריכה להיעשות בעיני האדם הסביר הנשאל ועונה בתום לב את האמת במלואה. השאלות אינן צריכות להיות גורפות עד כדי הבכת הנשאל בדבר התשובה הנכונה והמלאה ואינן צריכות להכביד על המבוטח בפרטי פרטים שאינם לענין רק כדי לצאת ידי חובת ההגדרה המדוייקת. המבוטח חייב להשיב על השאלות בכנות בידעו את חשיבות תשובותיו להחלטת המבטח על ההתקשרות עימו בחוזה ביטוח, כאמור בהצהרתו, בה נאמר בין היתר, שלא העלים 'שום דבר שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה' של חברת הבטוח לבטחו".

.11 טענה נוספת שמעלה ב"כ המערער היא, כי פוליסת הביטוח של המנוחה כללה גם ביטוח כנגד מוות שנגרם בתאונה. לטענתו - "מוות כתוצאה מהתאבדות הוא תאונה", ולענין ביטוח זה אין נפקות לתשובות השגויות שענתה המנוחה כמוסבר לעיל, שהרי מוות שנגרם כתוצאה מתאונה אינו קשור במצב בריאותו של המבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח. ב"כ המערער ממשיך וטוען כי על פוליסת ביטוח כנגד תאונה חלות הוראות פרק ג' לחוק. סעיף 54(א) בפרק ג' לחוק מחיל על ביטוח כנגד תאונה, כאשר תגמולי הביטוח הם לפי שיעור מוסכם מראש, את הוראות סעיף 50 לחוק, שנושאו "התאבדות אדם שחייו מבוטחים", בשינויים המחוייבים.

סעיף 50 לחוק קובע לאמור:

"בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים התאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה".

המנוחה התאבדה כשנה וחצי לאחר כריתת חוזה הביטוח. לפיכך, טוען ב"כ המערער כי המערער זכאי לתגמולי הביטוח.

טענה זו נדחית אף היא. אמנם, לכאורה, לאור האמור בסעיף 50 לחוק ולאור הזמן שחלף בין כריתת חוזה הביטוח לבין מועד התאבדות המנוחה, היו מגיעים למערער תגמולי הביטוח. אלא שהפטור מתשלום תגמולים אלה נקבע, כאמור, לאור סעיף 7(ג) (2) לחוק, בגין התשובות השגויות שנתנה המנוחה בהצהרת הבריאות, ולא בגין העובדה שמותה נגרם כתוצאה מהתאבדותה.

פטור זה עומד למשיבה בנסיבות הענין דנן, כפי שיובהר להלן.

הלכה פסוקה היא כי מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר "תאונה". תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית. מעשה ההתאבדות כשלעצמו הוא, לכאורה, מעשה מכוון ורצוני, ועל כן הוא מהווה ניגוד לתאונה שהיא פתאומית ובלתי רצונית [בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, טרם פורסם, שם בסעיף 27 לפסק הדין]. מכאן נובע כי מותה של המנוחה לא נגרם ב"תאונה", והתשובות השגויות שנתנה בהצהרת הבריאות היו ברות חשיבות מבחינת המשיבה וכל מבטח סביר אחר, עובר לכריתת החוזה.

זאת אף זו. גם אם נקבל את ההנחה לפיה מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מ"מאורע תאונתי" אשר הביא להתאבדותה ולתוצאת מותה, הרי שיש נפקות רבה, בנסיבות המקרה, לתשובות השגויות שהשיבה כמוסבר לעיל, שהרי אותו "מאורע תאונתי" היה בעל השפעה ישירה על מצב בריאותה עובר לכריתת החוזה, והמידע אותו לא גילתה המנוחה בתשובות הנ"ל קשור ישירות לתוצאת מותה הטראגי.

אכן, נראה כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ידע את המצב לאמיתו, ועל כן עומד למשיבה הפטור מתשלום תגמולי הביטוח, כמפורט לעיל.

12. ב"כ המערער מלין על כך כי אף שנקבע בפסק הדין נשוא הערעור שפוליסת הביטוח, כולל טופס הצהרת הבריאות, לא נמסרו לידי המנוחה, לא קבעה הדרגה הראשונה כי המשיבה מנועה מלהסתמך על התשובות השגויות שנתנה המנוחה, ובכך לזכות בפטור מתשלום תגמולי הביטוח כמוסבר לעיל, וזאת בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק.

סעיף 4 הנ"ל קובע כהאי לישנא:

"נזכרה בחוזה תשובה שהשיב המבוטח לשאלה שהציג לו המבטח, יצורף לפוליסה העתק מהתשובה; תשובה שהעתקה לא צורף לפוליסה, אין המבטח זכאי להסתמך עליה".

(ההדגשות שלי - ד.ל.) בענין זה נאמר בפסק הדין נשוא הערעור:

"הוראת סעיף 4 לחוק המונעת את חברת הבטוח להסתמך על תשובה שהעתקה לא צורף לפוליסה יועדה, לפי דברי ההסבר שפורסמו בהצעת החוק, להבטיח את מסירת העתקי התשובות למבוטחים. הסיבה לכך לא הובהרה בדברי ההסבר. הוראה זו היא קשה, כי כשל מינהלי בצרוף העתק התשובה לפוליסה או טעות באי משלוחה למבוטח עשוי להקנות למבוטח תגמולים שלא היה זכאי להם בגלל תשובות כוזבות שנתן לשאלות של חברת הבטוח. קנוניה בין מבוטח מתוחכם לפקיד החברה להכשלת משלוח הפוליסה לכתובת הנכונה - תסייע למבוטח בקבלת תגמולי בטוח, אפילו אם השיב תשובות כוזבות בכוונת מרמה. ....".

בשל האמור לעיל, יש לצמצם את פרשנותו של סעיף 4 הנ"ל, לדעתו של המלומד פרופ' אורי ידין, ל"מקרים שמבטחים הסתמכו על תשובות של מבוטחים שלא היה ברור די הצורך אם באמת ניתנו על ידם ואם ניתנו בצורה ובפרטים שנטען על ידי המבטח" [ראה א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד) 41].

אכן, נראה כי יש לקרוא את הוראות סעיף 4 לחוק לאור הפרשנות המצמצמת הנ"ל, שכן כל קביעה אחרת עלולה להוליד תוצאות בלתי נסבלות, כמוסבר לעיל.

לאור הפרשנות לעיל שיש ליתן לסעיף 4 לחוק, הרי משהגיש המערער את הצהרת הבריאות של המנוחה כחלק מפרשת תביעתו, והודה כי הצהרת הבריאות אכן הצהרת המנוחה היא, אל לו למערער כי ילין שאין להסתמך על תשובות המנוחה באותה הצהרה, שאינה שנויה עוד במחלוקת, כדי לפטור את המשיבה מתשלום תגמולי הביטוח כמוסבר לעיל.

13. לא ראינו לנכון להתייחס לכל שאר טענותיו של המערער, אשר אין בהן כל ממש, ואין בהן כדי לשנות את התוצאה בענין שלפנינו.

14. אשר על כן יש לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיבה הוצאות המשפט בדרגה זו ושכ"ט עו"ד בסך של -.10,000 ש"ח, להיום.

המערער נדרש לסכם טענותיו בכתב, סיכום שלא ישתרע על יותר מחמישה עמודים. ללא נטילת רשות סיכם בא כוחו טענותיו על ארבעה-עשר עמודים.

אנו מציינים זאת בביקורת רבה. אילמלא מדובר היה בפרשה כה עגומה מבחינת המערער היינו רואים לחייבו בהוצאות נוספות, לטובת המדינה, בשל חריגה זו.

השופט ג' בך

אני מסכים.

השופט א' מצא

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' לוין.

ניתן היום, י"ג באדר תשנ"ד (24.2.94).