19. הנדרשו תנאים מיוחדים או פרמיה מוגדלת בעת קבלת הביטוח שלך או חידושו ?

20. האם נגרמו לך במשך 5 השנים האחרונות נזקים לרכוש המוצע לביטוח או הוגשה נגדך תביעה בגין חבות ? ציין (תאריך, מהות הנזק, ערך הנזק)".

אין חולק, כי המערער השיב בחיוב על שאלה 16 ובשלילה על שאלות 20-17.

בדיעבד הסתבר, כי חנות קודמת שהיתה בבעלות המערער לא בוטחה, הואיל ונדרש על ידי חברת הביטוח להתקין סורגים כתנאי לביטוח, והוא לא הסכים לכך. לפיכך, צריך היה, לדעת בית משפט קמא, להשיב בחיוב לשאלות 19-17. כן הוכח, כי באותה חנות היתה פריצה כשלוש וחצי שנים עובר להצעת הביטוח שלפנינו; אולם, כאמור, החנות הנ"ל לא היתה מבוטחת, והמערער לא דרש ממילא פיצוי מאיש.

בית משפט קמא לא קיבל את גירסת המערער, לפיה ציין עובדה אחרונה זו בפני סוכן הביטוח, שהשיב לו, כי "מקרה כזה (בו ארעה פריצה אולם לא היה כיסוי ביטוחי בגינה ולכן לא היתה תביעה מחברת ביטוח - מ.ש.) אינו נחשב". לפיכך, קבע בית המשפט דלמטה, כי גם התשובה לשאלה 20 לא היתה נכונה.

(ב) בפנינו טוען המערער מספר טענות באשר לתוקפה של הפוליסה. ראשית, לעניין שאלות 19-17, טוען המערער כי העובדה שלא בוטח מן הטעם שנדרש להתקין סורגים והוא סירב לכך, אין פירושה כי הצעתו לביטוח נדחתה (ומקל וחומר, בוטלה או שנקבעו בה תנאים מיוחדים). לטענתו, תשובתו, בכנות ובתום לב, לשאלות הנ"ל היתה הגיונית ואין לראות בה דבר שקר.

אשר לשאלה 20, חוזר המערער על גירסתו כי ציין את אירוע הפריצה הקודם באוזניו של הסוכן, שהנחה אותו להשיב בשלילה לשאלה. יתירה מזו, לטענת המערער, גם לו ניתנה התשובה השלילית ללא הנחייתו של הסוכן, הרי שאין בה אי גילוי עובדה אמיתית, שכן כותרת השוליים של שאלה 20 ("נסיון ביטוחי קודם") הטעתה אותו להניח, שהמדובר בשאלה שעניינה תביעות נגד חברות ביטוח אחרות. מאחר שלא היה מבוטח באותה תקופה ולא הגיש תביעה מסוג זה, סבר בתום לב כי עליו להשיב לשאלה בשלילה.

המערער מוסיף ומדגיש, כי השאלות בהצעת הביטוח נוסחו בצורה העשויה להתפרש לשתי פנים. יתירה מזו, לטענתו, גם אם תשובותיו היו בלתי נכונות (מבחינה אוביקטיבית - מ.ש.), הרי שהיו כנות, בתום לב וללא כוונת מירמה, ולא היה בהן כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה.

(ג) המשיבה חוזרת על הטענות שהשמיעה בבית משפט קמא, לפיהן די בתשובות הבלתי נכונות כדי להעניק לה זכות לבטל את הפוליסה. היא ניצלה זכות זו לאחר האירוע נשוא ערעור זה, על ידי עצם הסרוב לשלם את דמי הביטוח או לחלופין בהגשת כתב ההגנה בבית המשפט דלמטה.

המשיבה מדגישה, כי גם אם לעניין שאלה 20 הונחה המערער על ידי סוכן הביטוח, די בתשובות הבלתי נכונות לשאלות 19-17 כדי להעניק לה את זכות הביטול.

4. (א) סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) קובע:

"תוצאות של אי גילוי 7. (א) ניתנה לשאלה בעניין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה.

(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1)התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח"

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

סעיף 7 קובע את ההליכים בהם על מבטח לנקוט במקרה של אי גילוי. כל עוד לא ארע מקרה הביטוח, פועל המבטח בגידרו של סעיף קטן (א) והוא רשאי לבטל את הפוליסה, בתנאי שעשה כן תוך שלושים יום מהיום שנודע לו, כי תשובה בעניין מהותי לא היתה מלאה וכנה. אירע מקרה הביטוח לפני שנתבטלה הפוליסה - נכנס המבטח בגידרו של סעיף קטן (ג) והוא זכאי רק להפחתת דמי הביטוח בהם הוא חב; אם כי במקרים חריגים, המנויים בס"ק (1) ו- (2) יהיה פטור כליל.

המקרה שבפנינו נופל, ללא ספק, בגדרו של סעיף קטן (ג). דא עקא, המשיבה הסתפקה בטענה כי הפוליסה ניתנת לביטול, וכי ברירת הביטול הופעלה בשלב הסירוב להענות לתביעת המערער (בין עובר להליכים בבית משפט קמא ובין לאחריהם). המשיבה לא טענה וממילא גם לא הביאה כל ראיה לעניין היחס שבין תגמולי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלה לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים. המשיבה גם לא טענה, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאמיתו.

טענתה היחידה היתה לעניין כוונת המרמה (ואף טענה זו מופיעה רק בכתב ההגנה שהוגש לבית משפט קמא). טענה זו לא נתמכה בראיות ואין בה כשלעצמה אלא אמירה בעלמא.

די בכך, למעשה, כדי לדחות את טענת הביטול.

אולם, כיוון שגם לגופה דין הטענה להדחות, אדון בה.

(ב) סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח קובע הליכים לביטול פוליסה בשל אי גילוי מצידו של המבוטח. כדי להפעילם נדרש שיהא מדובר באי גילוי, כפי שהוא מתואר בסעיף 6 לחוק, הקובע:

"6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

(ב)................

(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה".

הדברים יפים הן לעניין סעיף 7(א) והן לעניין סעיף 7(ג). כלומר, זכאותו של המבטח להפחית מהפיצוי וכן זכאותו לפטור (לפי סעיף 7(ג)) מותנות בקיומה של עילת ביטול, היא אי הגילוי לפי סעיף 6. כך נפסק בע"א 282/89 (רוטנברג נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, טרם פורסם):

"יש לזכור ולהדגיש, שהוראותיו של סעיף 7(ג) חלות רק כשיש למבטח עילה לבטל את חוזה הביטוח מכוח הוראת סעיף 6 אך זכות הביטול נשללה ממנו, ומוחלות הוראות סעיף 7(ג), הואיל ובינתים קרה מקרה הביטוח. מסקנה זו מתבקשת מהרישא לסעיף 7(ג), לפיה סעיף זה חל כש'קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה' כלומר, כשקמה עילה לביטול לפי הסעיף, אך קודם הביטול קרה מקרה הביטוח. עילה כזו קיימת רק אם, כאמור בסעיף 7(א), 'ניתנה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה'".

כפי שנפסק בע"א 282/89 הנ"ל, אי גילוי לפי סעיף 6 יכול שיהא באי מתן תשובה לשאלה בעניין מהותי, שהוצגה על ידי המבטח (ס"ק א'); אך יכול שיהא גם בהסתרת מידע לגביו לא נשאל המבוטח (ס"ק ג'), ובתנאי שהמבוטח ידע כי המדובר בעניין מהותי ושההסתרה נעשתה בכוונת מרמה.

לפיכך, השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בענייננו היא, אם התקיים האמור בסעיף 6 לעניין אי גילוי.

(ג) מקובלת עלי טענתו של המערער כי לעניין שאלה 20 ציין באזני הסוכן את אירוע הפריצה הקודם ואף את העובדה שלא היה מבוטח אותה עת, ואילו הסוכן אמר לו שאירוע זה איננו רלוונטי אם לא הגיש בגינו תביעה.

טענה זו של המערער נתמכת במכתב חתום על ידי הסוכן בו נאמר:

"אל מגדל מאת: גימינדר ...

נסיון תביעות - פריצה לפני 3.5 שנים בכתובת ישנה ברחוב בן יהודה".

עדותו של הסוכן כאילו לא הוא כתב את המכתב אין בה כדי לסתור את הטענה של המערער לפיה גילה את האירוע הקודם באזני הסוכן. יתירה מזו, גם אם אניח כי התשובה השלילית ניתנה ללא הנחייה מצד הסוכן, אין די בכך כדי לסייע למשיבה, שכן לא הוכח, לעניין שאלה זו והשאלות האחרות, כי קוימו דרישותיו של סעיף 6.

כדי להכנס בגדרו של סעיף 6(א) על המבטח להראות, ראשית, כי הוצגה שאלה למבוטח לפני כריתת החוזה; שנית, כי המדובר בשאלה בעניין מהותי, כלומר, בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרתו בתנאים שבו; ולבסוף, על המבטח להראות שהמבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה (בכתב).

אשר לסעיף 6(ג), הרי כאן נדרשים שלושה תנאים כדי שהסתרה של ענין תחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: ראשית, הענין צריך להיות מהותי, לפי הגדרתו של ענין מהותי בסעיף 6(א) האמור; שנית, על המבוטח לדעת שהענין אותו הסתיר הוא ענין מהותי; ולבסוף נדרש גם כי הסתרת הענין על ידי המבוטח תעשה "בכוונת מרמה".

(ד) בע"א 282/89 הנ"ל נפסק, כי המבחן לקיומו של עניין מהותי הוא אוביקטיבי. ההגדרה של "ענין מהותי" בסעיף זה לקוחה מסעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי, (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], תש"ל-1970 כפי שהיה בתוקף בשעתו (הסעיף בוטל בתיקון מתשל"ג). היא דומה לדרישה בדין האנגלי, אשר גם בו המבחן להיותו של פרט מהותי, אשר אותו חובה על המבוטח לגלות למבטחו, הוא אוביקטיבי, והוא נקבע על פי קנה המידה של מבטח סביר.

יישומו של מבחן אובייקטיבי זה לענייננו מוביל בהכרח למסקנה, שאין מדובר בעניין מהותי, שכן, בנסיבות העניין, השאלות האמורות אינן שאלות שיש בהן כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה, בכלל או בתנאים שבו.

פרמית ביטוח צריכה להיות מחושבת בעיקרה, מבחינה תאורטית, על פי תוחלת הנזק והיא מושפעת בחישובה ממכפלת סיכויי התרחשות הנזק בשיעור הנזק לכשיתרחש. בבואה להחליט אם להעניק למבקש ביטוח ובאלה תנאים, מעונינת חברת ביטוח לדעת, אם קיימים נתונים המייחדים את הרכוש המבוטח או את המבוטח עצמו ושעלולים להגדיל את תוחלת הנזק (בין אם הגדלת תוחלת הנזק תביא למסקנה שיש להגדיל את הפרמיה ובין אם היא מובילה למסקנה כי אין ענין בבטוחו של המבקש). מכאן, כי מנקודת מבטה של חברת הביטוח, עניינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של החברה לבטח. הגדרה זו של עניינים מהותיים מקבילה לתרופה המוענקת לחברת הביטוח במקרים של אי גילוי לפי סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח. התרופה היא, כאמור, הפחתת הפיצוי בשיעור יחסי להשפעת אי הגילוי על שווי הפרמיה, או פטור מפיצוי במקרים בהם אי הגילוי עולה כדי שלילת כדאיות הביטוח מבחינת המבטח.

השאלות בטופס הצעת הביטוח מנוסחות בדרך כלל באופן שיש בו כדי להפוך כל אחת ואחת מהן לשאלה בעניין מהותי. הלכה למעשה, מה שמשפיע על היות העניין מהותי או לא הם נתוניו הספציפיים של כל מבוטח. לפיכך, בבואנו להכריע אם שאלה מסויימת היא שאלה מהותית, יש לבחנה על רקע נתונים מיוחדים אלה ובהתאם לתשובות שנתן המבוטח, תוך העברתם מבחינת מהותיותם, במבחן האוביקטיבי כפי שרואה אותם בית המשפט. כך, במקרה של ביטוח רכב, שאלות המתייחסות לנתונים בדבר תאונות דרכים שעבר הרכב הן שאלות בעניינים מהותיים, שכן לעברו של הרכב יש השפעה על בטיחותו בעתיד ועל כשירותו הכללית לנסיעה. הווי אומר, יש לנתונים אלה השפעה על תוחלת הנזק והפרמיה שתהא חברת הביטוח מעוניינת לגבות.

לא כך הוא במקרה שבפנינו. כאן, הנתונים האובייקטיביים הם עובדת סרובה של חברת ביטוח אחרת לבטח חנות בשל היותה בלתי מסורגת וקיומו של אירוע ביטוחי (פריצה) באותה חנות. נתונים אלה מתייחסים לאירועים שהתרחשו לגבי חנות במקום אחר ובנסיבות אחרות. יש בהם אך בטוי להוצאות הכספיות אשר אליהן היה המועמד לבטוח מוכן (או בלתי מוכן) להכנס כדי לזכות בבטוח, ואין להם השלכה על הסיכון. אין בהם כדי להשפיע על הנתונים החדשים של המבוטח בנוגע לחנות הנוכחית או להגדיל את תוחלת הנזק בו עשויה חברת הביטוח לשאת. לפיכך, אין אלה נתונים מהותיים, שכן לא צריך להיות בהם כדי להשפיע על נכונות חברת הביטוח לבטח. באופן דומה נאמר בע"א 282/89 הנ"ל:

"נראה לי, שעיקרו של הסיכון שנטלו על עצמן גלוי וברור היה למשיבות. הן ידעו שהמדובר בסכומים גדולים ביותר, הן ידעו על מספר העברות רב מידי שבוע, והן גם ידעו שהמדובר בהעברת הכספים אל בנקים בלבה של עיר הומה, ואחת היא, מבחינת הסכון שבדבר, אם ההעברה היתה של כספים לצורך רכישת תפסי"ם או לכל צורך אחר. הסכון שבעסוק כאמור - בהעברת כספים - אינו משתנה אך בשל מטרתן של העברות הכספים".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

(ה) יתירה מזו, לא הוכח גם, שהמערער לא נתן תשובה מלאה וכנה. לפי נוסחן של שאלות 19-17 שהוצגו לו, רשאי היה המערער להבין כי הוא מתבקש להתייחס לדחייה של הצעתו לביטוח מטעמים דוגמת הטעיית חברת ביטוח או מרמה, או בשל היותו סיכון גדול מן המקובל, וזאת להבדיל מטעמים שעניינם במשא ומתן, בינו לבין חברת ביטוח, שנכשל עקב אי נכונותו לעמוד בדרישות החברה. השאלות אינן מנוסחות באופן שיש בו כדי להצדיק מתן פרוט מעבר למה שניתן, ומכיוון שחברת הביטוח ניסחה את המסמך, היה על סוכנה להבהיר למערער במדויק למה הכוונה. לא הוכח ואף לא נטען בפנינו כי ניתנה הבהרה כזו.

אשר לשאלה 20, גם כאן יכול היה המערער להאמין בתום לב שהכוונה לתביעות כלפי חברות ביטוח ולא למקרים של נזק שלא היה מבוטח ולא נתבעו עבורו פיצויים. שוב, אי הבהירות שבשאלה נשקלת לחובתה של חברת הביטוח (ראה לעניין זה גם: ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר", חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(180 (4).

באופן דומה נפסק גם בע"א 770/81 (רגומי בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(623 (1) (אם כי יש להדגיש כי באותו עניין טרם חל חוק חוזה הביטוח):

"העובדה, שחברת הביטוח מציגה שאלות אחדות, מפורשות, לפני המבוטח המיועד. אין פירושה שלא יוכלו להיות נושאים אחרים, בלתי קשורים לחלוטין בשאלות האמורות, אשר הנוהג או הנסיבות מחייבים את מבקש הביטוח לגלות לחברה פרטים אודותם המצויים בידיעתו המיוחדת. אולם כאשר מוצגת לפני המועמד לביטוח שאלה ספציפית, אזי בכל הנוגע לנושא הקשור בשאלה זו ולפריפריה המיידית של אותו נושא יוצא המועמד ידי חובתו, אם נותן הוא על שאלה זו תשובה נכונה, כנה ומלאה, ואזי פטור הוא מלהוסיף באותו נושא פרטים, עליהם לא נשאל.

דעה דומה הובעה על ידי השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 493/77 (ציון חברה לביטוח בע"מ נ' משייך ואח', פ"ד לב(477 (1) לאחר שקבע, כי העובדה שהמבטח מנסח שאלות בהצעת הביטוח איננה פוטרת את המבוטח מחובת הגילוי של עובדות נוספות עליהן לא נשאל, מוסיף השופט כהן, בעמ' 486:

'יחד עם זה נפסק לא פעם, שחברת הביטוח נחשבת כמוותרת על זכותה לגילוי, אם היא כללה בהצעת הביטוח שאלה בנושא מסויים ובה הגדירה את תחום הידיעות שאותן היא דורשת מהמבוטח באותו נושא. במקרה כגון זה רשאי המבוטח להניח, שעל ידי העמדת השאלה הגבילה חברת הביטוח את תחום הידיעות שבו היא מעוניינת לגבי אותו הנושא ושהיא מוותרת על כל ידיעה נוספת ביחס לאותו ענין...'.

... אם רוצה חברת הביטוח לוודא, כי גם מידע מסווג זה לא יישלל ממנה, הרי איש לא ימנע ממנה לנסח את שאלותיה בהתאם...

... נודעת כאן חשיבות מירבית לעובדה, שחברת הביטוח היא שמנסחת את השאלות, המהוות, ביחד עם התשובות עליהן, בסיס להתקשרות החוזית, ויש לתת ביטוי מלא לכלל, שיש לפרש את החוזה, במקרה של ספק, נגד מנסחו".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

מקל וחומר, לא הוכחו בענייננו שני היסודות הנוספים שבסעיף 6(ג) - ידיעה על היות העניין מהותי וכוונת מרמה. לא למותר לציין, כי יסודות אלה הם סובייקטיביים באופיים (ראה ע"א 282/89 הנ"ל).

(ו) סיכומה של נקודה זו, לא הוכח שהמערער חרג מהוראות סעיף 6(א) או נכנס בגדר סעיף 6(ג).

5. מכאן, כי הפוליסה תקפה. אין גם צורך לדון בשאלה אם ניתן להפעיל בענייננו את סעיף 7(ג).

למעלה מן הנדרש אציין, כי משהוכח כי אין המדובר בעניין שיש בו כדי להשפיע על תוחלת הנזק ובהתאם על גובה הפרמיה, הרי שאין הבדל בין שיעורי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המשיבה לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, ולפיכך הפעלת סעיף 7(ג) לא תשנה את מצבה של חברת הביטוח.

אשר לפטור לפי סעיף 7(ג)(2), הרי משהוכח כי אין המדובר בעניין מהותי, לא ניתן לטעון כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה גם בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאמיתו.

6. לסיום חלק זה, לא למותר לציין, כי בית משפט זה איננו רואה בעין יפה נסיונות בלתי מבוססים כדבעי של מבטחים להאחז בטענות דוגמת אי הגילוי במקרה דנן, בנסיון לשלול תוקפה של פוליסה עם הגיע מועד השיפוי על פיה. כך נאמר בע"א 349/74 בנקרס אנד טריידרס בע"מ נ. עזבון חאדר, פ"ד כ"ט(832 ,827 (1:

"שוב מנסה חברת ביטוח, לאחר שהיא או סוכניה חיזרו אחרי המנוח עד שביטח את עצמו ואת מכוניתו אצלה ושילם לה פרמיות טבין ותקילין, להתנער בטענות סרק מחבותה על פי הפוליסות שהוציאתן לו... ועתה משנקראה למלא התחייבותה, צווחת היא ככרוכיה ואומרת, המנוח העלים ממני עובדה חשובה: נוכל זה שבבואו להסכים ולבטח את עצמו אצלי, חב כלפי חובת גילוי עילאית, לא גילה לי שבתקנות התעבורה כתוב לאמור, שבמכונית שאינה אוטובוס מותר להסיע עד שבעה איש בלבד".

(ראה גם: א' דורות (פולישוק) "משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ביטוח - ייזהר המבוטח בו" הפרקליט לז (תשמ"ד) 181).

התרחשות אירוע הביטוח, קרי הפריצה

7.    (א) בית משפט קמא קבע, כי המערער לא הוכיח קיומו של אירוע הביטוח. קביעה זו נסמכה על ההנחה, כי כאשר מדובר באירוע מסוג פריצה או גניבה וחברת הביטוח טוענת כי האירוע בויים על ידי המבוטח, על האחרון להוכיח כי אכן התקיים האירוע. במקרה כזה, לגישת בית משפט קמא, המבטחת איננה טוענת לחריג לפוליסה, השולל חבותה אלא לאי התרחשות האירוע המקים חבותה מלכתחילה. לפיכך, סבור היה בית המשפט המחוזי, אין המבטחת חייבת להוכיח דבר בנדון, היינו גם לא את חשדותיה שהמערער ביים את הפריצה בעצמו.

המערער משיג בפנינו הן על הקביעה, כי לא הוכיח את קיומה של הפריצה והן על ההנחה בדבר נטל ההוכחה, שעמדה ביסוד קביעה זו.

(ב) המדובר בתביעת מבוטח כנגד חברת ביטוח. ככלל, בתביעה מסוג זה על המבוטח להוכיח כי התרחש אירוע הביטוח. המבטח יכול להכיר בתביעה או שלא להכיר בה. לגבי המקרה האחרון נהוג להבחין בין שתי אפשרויות לאי הכרה בתביעה. האחת, בה טוען המבטח כי אירוע הביטוח (דוגמת שריפה) אירע לכאורה, אלא שקיים סייג לאחריותו (דוגמת הצתה על ידי המבוטח עצמו).

במקרה כגון זה קבעה הפסיקה, כי מדובר בטענת הודאה והדחה, והנטל עובר למבטח להוכיח את הסייג לאחריותו. לעומת זאת, האפשרות השניה היא, שהמבטח טוען, כי אירוע הביטוח (דוגמת גניבה) כלל לא אירע. במקרה כזה נקבע, כי הנטל נשאר על המבוטח אשר עליו להוכיח דבר קיומו של האירוע.

נדגיש, כי לפי גישת הפסיקה טענה שעניינה ביום של פריצה, איננה טענת הודאה והדחה, שכן במקרה כזה, המבטח אינו מודה כלל ועיקר בהתקימותו של אירוע הביטוח (להבדיל משריפה, שיכול אדם להצית אצל עצמו). לפיכך, נקבע, כי משטוען המבטח "אתה בעצמך גנבת" הרי הוא כופר למעשה כפירה החלטית בכל היסודות המקימים עילה, והנטל נשאר על המבוטח לשכנע בצידקת גירסתו.

ההבחנה האמורה מתבססת על השוני שבין תנאי הדרוש לשם הקמת חבות, לפי הפוליסה, הוא התנאי של קיום אירוע הביטוח, לבין תנאים המקימים פטור מחבות, על אף קיומו של אירוע הביטוח, כפי שהם קבועים בתניות מפורשות בפוליסה. כן נסמכת ההבחנה הנ"ל על הוראות דיני העונשין, לפיהן גניבה, שוד ופריצה אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו (ראה: סעיפים 402,383לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)).

זאת, לעומת הצתה, שיכול אדם להצית את רכושו (ראה סעיף 449 לחוק העונשין).

(ג) ההבחנה המתוארת לעיל איננה מקובלת עלי. לטעמי, יש לראות את מהות הביטוח באופן שונה מן המקובל בפסיקה, אשר תוצאתה הישירה היא המקרה שבפנינו בו מסכימים גם חברי הנכבדים שיש לקבל את הערעור.

פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא - העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח, או במילים אחרות מרכיבים את "אירוע הביטוח". בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר, שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה", שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר.

כדי לצאת ידי חובתו, אין די, כמובן, שהמבוטח יאמר כי אירע מקרה ביטוח, אלא עליו להציג ראיות על כך. כאשר מדובר על נזק כתוצאה ממעשה עבירה מקובלת, בדרך כלל, הצגת מסמך משטרתי או אף תיק המשטרה כפי שהיה כאן.

אוסיף, כי האבחנה בין שריפה לבין גניבה או פריצה השאובה מן המשפט האנגלי, כבטוי לתפיסות ששרשיהן בהיסטוריה הכלכלית האנגלית, איננה מקובלת עלי אף היא. לענין זה הייתי מאמץ את עמדת חברי הנכבד, השופט גולדברג, שהובעה בע"א 391/89 (וייסנר אורית ואח' נ. "אריה" חברה לביטוח ואח' - טרם פורסם), שהגישה לכל מקרה ביטוח צריכה להיות אחידה, ומה לי שריפה ומה לי פריצה. בשני המקרים על המבוטח להוכיח את הנתונים העובדתיים, ולחברת הביטוח ייאמר - ואידך זיל גמור.

(ד) חלוקה זו בין אירועים מוגדרים לחריגים מוגדרים עולה גם מחוק חוזה הביטוח.

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

סעיף 26 לחוק קובע:

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

סעיף 39(א) מוסיף, כי הוראות סעיפים אלו קוגנטיות.

עולה מכאן, כי לאחר חקיקת חוק חוזה הביטוח, הטענה, שהמבוטח פעל במתכוון או שהמבוטח הגיש תביעה כוזבת בכוונת מרמה הם חריגים לכל פוליסה. החוק איננו מסייג את סעיפים 25או 26 אך למקרים בהם מדובר במעשה, שלפי דיני העונשין או כל דין אחר, מתיישב גם עם מעשה מכוון מצד המבוטח. החוק קובע מפורשות, כי כל מעשה מכוון, מצד המבוטח או מטעמו, שיביא להתרחשותו של אירוע הביטוח, יקנה פטור למבטח. יתירה מזו, לפי סעיף 25 לחוק די במסירת עובדות כוזבות או בהעלמתן בכוונת מרמה על מנת להקנות למבטח פטור. המדובר בפטור, היינו בחריג לכלל אשר לפיו, משהתרחש האירוע המוגדר, חב המבטח בחובה לשלם את אשר התחייב לו לפי הפוליסה.

נדגיש, כי אין כל סיבה להבדיל לעניין זה בין חריג הקבוע בפוליסה לבין חריג הקבוע בחוק ואשר חל על הפוליסה מכוח היותו בגדר הוראה קוגנטית.

(ה) אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או פוליסות ביטוח.

המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל.

כמקובל עלינו, בפרשנות הוראותיו של חוק יש ליתן משקל לכוונת המחוקק. יתר על כן, כשמדובר בהוראות קוגנטיות, יש ליתן עדיפות ראשונה במעלה לכוונה זו.

לענייננו, אין ספק, כי הצדדים יכולים לקבוע ביניהם הגדרות, החורגות מהגדרות מקובלות בכך שהן מעל ומעבר להוראות הקוגנטיות, בתנאי שאינן סותרות את ההוראות הקוגנטיות; אין ספק גם, כי החוק יכול לקבוע הגדרות כאלה. אם נקבעו הגדרות שונות בחוק חוזה הביטוח, או על ידי הצדדים (כשאין מדובר בהוראה קוגנטית בחוק), יש לפנות אליהן גם אם הן אינן עולות בקנה אחד עם הוראותיהם של דינים אחרים, ובמיוחד כשמדובר במהות שונה, היינו זו של דיני העונשין.

(ו) שני כללים מוכרים בפרשנות בכלל ובפרשנות פוליסות ביטוח בפרט. האחד, לפיו יש ליתן לכתוב את המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המילים; והשני - לפיו יש לפרש מסמך נגד מנסחו.

הכלל הראשון איננו החלטי ואין בהכרח להבינו כפשוטו. יהיו מקרים בהם מן הראוי יהיה ליתן לכתב פירוש סביר, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות. אך זאת, כדי להגיע למשמעות הגיונית ואמיתית שאליה התכוונו הצדדים המתקשרים ובהנחה, כמובן, שקריאה כוללת של הכתוב מובילה למסקנה, שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב (ראה: ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לט(572,561 (4).

אולם, במקרה הרגיל, והוא לגישתי המקרה שבפנינו, הרי אם די בפירוש המילולי כדי ללמד נכונה על כוונת המחוקק (או במקרה המתאים, כוונת הצדדים), אין מקום לסטות ממנו.

אשר לכלל השני, אמנם עניינו בפרשנות מסמך כנגד הנסח, ולכן, לכאורה, איננו מסייע בידינו ככל שמדובר בפרשנות הוראות סעיפים שמקורם בחוק חוזה הביטוח. אולם, בהקשר שבפנינו, יש בכלל זה כדי לתמוך בהנחה, שמטרת החוק האמור היתה להגן על המבוטח. הנחה זו נסמכת בראש ובראשונה על הוראות החוק עצמו, דוגמת הוראת סעיף 39,המאפשרת התנייה על הוראות מסויימות בחוק לטובת המבוטח או המוטב בלבד (הוראה שאין דומה לה לגבי המבטח); וכן על שיקולי מדיניות רחבים יותר, שעניינם ביחסי הכוחות שבין המתקשרים, המבטח והמבוטח, והצורך להגן על האחרון, שכוח המיקוח שלו, בדרך כלל, חלש יותר.

(ז) אין ספק, כי הפרשנות האמורה היא גם זו, שראה המבוטח לנגד עיניו בעת כריתת הסכם הביטוח. אין להניח, שאדם סביר היה מסכים לשלם את פרמיית הביטוח תוך נטילת הסיכון, כי אם הוא לא יצליח להוכיח את האלמנט השלילי, כלומר, את העובדה שלא הוא זה שפרץ, למשל, לבית העסק של עצמו, לרבות מקרה בו מאזן ההסתברות הוא מאוזן, לא יזכה בדמי הביטוח (כל זאת, על אף שהוכיח קיומו לכאורה של ארוע בו רואה המשטרה פריצה); או לחלופין שיצטרך לפנות לבית המשפט כדי לתבוע את הפיצויים, לא בשל כך שחטא, אלא כדי להניח דעת חברת הביטוח, כגירסת חברי הנכבדים, על-ידי מעין "שבועה מכרעת" ממורשת המג'לה, שלא הוא הפורץ.

יפה לענין זה האמור בע"א 124/89 (הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, טרם פורסם):

"אכן פוליסת ביטוח היא בבחינת התקשרות חוזית הבאה ליתן הגנה מפני נזק מסוג מסויים למבוטח, אולם מאידך גיסא הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה והיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכל על פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית. מבחינת חברת הביטוח הפוליסה מסייגת את אחריות חברת הביטוח בגבולות מסויימים, שנראים לה לחברת הביטוח כמכסים סיכונים צפויים, אשר ניתן להסתכן בהם בגדר דמי הפרמיה הנקבעים לאותו ביטוח. הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה איפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון".

מבחינת הצדדים לחוזה הביטוח, נועד החוזה להקצות ביניהם את הסיכונים של התרחשות אירוע הביטוח.

המבוטח מבקש, למעשה, שלא להפגע כתוצאה מהתממשות הסיכון. לשם כך נכון הוא להפריש מדי תקופה קבועה סכום קבוע, הם תשלומי הביטוח, על מנת שאם יתרחש אירוע הביטוח, יעמוד לרשותו סכום כספי מסויים, מוגבל בתקרת הפוליסה, היינו תגמולי הביטוח, שיאפשר השבתו למצב בו היה עובר לאירוע הביטוח, ללא תלות באיתורו של המזיק. לדוגמא, אם ייפרץ בית העסק שלו, יוכל כלכלית לשקמו ולהשיבו למצב בו היה עובר לאירוע הפריצה, וזאת מבלי שיחויב לפתוח בלית ברירה בהליכים משפטיים - מול אמירתה הסתמית של חברת הביטוח "תוכיח שלא אתה הפורץ" - שכל מטרתם שמיעת עדותו בשבועה, שהוא לא פרץ בעצמו לדירה או לחנות שבוטחו.

מטרה נוספת ברכישת ביטוח היא הקטנת עלויות ההתדיינות. מעבר לפיצוי, מעוניין המבוטח, שההליכים להשגתו יהיו מהירים ופשוטים. לשם כך מסכים הוא לשאת בתשלום עבור סיכונים, שלא בהכרח יתממשו, ובלבד שאם יתממשו יזכה בפיצוי, בהליך שהוא סביר והוגן במהותו.

במידה רבה דומה הדבר לתכנית חסכון, אלא שהיתרון הצומח למבוטח הוא, כי במקרה בו מתרחש האירוע לפני שהספיק, באמצעות תשלומי הביטוח, לחסוך את מלוא הסכום לכסותו, עדיין יזכה במלוא הסכום, המהווה את תגמולי הביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה. בהתאם, הסיכון שנוטלת על עצמה חברת הביטוח, הוא הסיכון שהמבוטח יזכה במלוא תגמולי הביטוח, הגם, שטרם "חסך" את מלוא הסכום על ידי תשלומי הביטוח.

חברת הביטוח מודעת לסיכון זה. חישוב הפרמיה על פי שיעורי תוחלת הנזק מלמד על כך. חברת הביטוח גם דואגת לנטרל סיכון זה על ידי שהיא נוטלת על עצמה לבטח גופים שונים ורבים, תוך הבאה בחשבון, כי לא כל הסיכונים יתרחשו ובוודאי שלא כולם יתרחשו בו זמנית. בדרך של פיזור הנזק, מבטיחה לעצמה חברת הביטוח כי לא תנזק, גם אם במספר מקרים תישא במלוא תגמולי הביטוח לפני שהמבוטח השקיע את מלוא הסכום בתשלומי הביטוח. לא למותר לציין, כי בכל מקרה משקללת חברת הביטוח בחישוב הפרמיה גם אחוזי רווח מסויימים.

הסיכון טומן בחובו, כמובן, גם סיכוי עבור חברת הביטוח, והוא, שהמבוטח ישא בתשלומי הביטוח ואירוע הביטוח כלל לא יתרחש. סיכוי זה של חברת הביטוח הוא במידת מה הפסדו כביכול של המבוטח, כלומר שישא לשווא בתשלומים האמורים; כמובן, הרווח של המבוטח הוא בתחושת הבטחון כי אם ינזק לא יישאר ללא פצוי.

אין ולא יכול להיות ספק, כי חברת הביטוח איננה מתכוונת ואף אינה חייבת לשאת בסיכון של פעולה רצונית על ידי המבוטח (ראה בהקשר זה ATIYAH "ACCIDENTS, COMPENSATION .P.S AND THE LAW" (3RD ED, LONDON, (1982) 330-331. אולם, אם אירע האירוע המוגדר לפי המבחן העובדתי האוביקטיבי (כגון כאשר המשטרה מאשרת כי היתה פריצה), על חברת הביטוח הנטל להוכיח שהסיכון שהתממש הינו סיכון החורג מהסיכונים הקבועים בפוליסה.

במילים אחרות, וכדי להסיר ספקות שיכולים היו לנבוע מדברי חברי הנכבדים, מקובל עלי, שהמבוטח אינו יוצא ידי חובתו על ידי העלאת טענה סתמית כי אירעה פריצה או בוצע שוד. דרושים נתונים עובדתיים המבססים טענתו וזוהי התשתית לתביעה. אולם משהניח את היסוד, כמו במקרה דנן, על ידי מראה עיניים וחקירה משטרתית, אין הוא חייב ואין הוא יכול להתמודד עם הטענה הסתמית "אתה בעצמך פרצת".

מתן אפשרות לחברת ביטוח לטעון טענה סתמית, ללא הבאת ראיה כלשהיא, המכחישה את התרחשות אירוע הביטוח, מבלי להזקק להוכחתה, מעניקה לה יתרון שאיננה זכאית לו. מחד גיסא, נהנתה מהפרמיה ששילם המבוטח; ומאידך גיסא, כשהסיכון מתממש היא חומקת מאחריות באמצעות טענת הכחשה סתמית ומבלי שהוכיחה דבר.

בע"א 475/81 זיקרי נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(589 (1 (בו נפסק נגד המבוטח) נאמר בהקשר זה, כי אין להניח, כי חברת ביטוח המכבדת את עצמה ואת המוניטין שלה תסרב במקרה כזה לכבד את חבותה, אלא אם כן יש בידה מידע וראיות בעלי משקל המעוררים חשד של ממש, שמעשה הפריצה בויים ושההודעה לא הוגשה בתום לב. דא עקא שהמקרה שבפנינו מעלה ספק בהנחה זו.

בע"א 196/88 "כלל" חברת לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ (טרם פורסם) נאמר בהקשר זה:

"אחד היסודות של עיסקת הביטוח הוא האמון שציבור המבוטחים רוכשים כלפי המבטח. אמון זה מופנה בין היתר לגבי נכונותו של המבטח לשלם ובמועד את תגמולי הביטוח כאשר מתרחש מקרה הביטוח. נסיון של מבטח להתשחרר בנימוקי סרק מחבותו זו אינו עוזר לבנייתו של אמון כזה".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

כאן המקום להשלים את תאור מהלך האירועים האפשרי. כמשתמע מדברי חברי הנכבדים - אשר על דעתם בנקודה זו אני חולק - רשאית המבטחת להגיב על ההודעה בדבר קרות האירוע הבטוחי (לרבות דו"ח משטרתי), כי היא חושדת שהמבוטח ביים פריצה, הא ותו לא. אין עליה חובה להצביע על ראיה לכך, ודי באמירתה כי כך סברתה כמשתמע ממגמת פניהם של חברי הנכבדים. ילך נא המבוטח לבית המשפט יישבע שם שלא הוא הפורץ ובכך באה הבעיה על פתרונה.

דא עקא, לא כל מבוטח יכול או רוצה להשקיע מכספיו בייזום הליכים משפטיים, וזאת אפילו רק כדי להתעמת עם הטענה הסתמית "אתה פרצת". זאת ועוד, אם עליו הנטל, הרי במקרה והמאזניים מעויינות - לא יזכה במאומה.

במציאות הקיימת מנוצלות נסיבות כגון אלה לשם כפיית פשרה כספית על המבוטח. מאחר שהמעמסה הכספית אשר בה יהיה עליו לשאת בעקבות טענת "אתה פרצת" היא רבה (שכירת עורך דין, תשלום אגרת משפט והתדיינות במשך זמן הלא קצר, כצפוי אצלנו בהתדיינות אזרחית כגון זו, מבלי לראות בינתיים אף לא שקל אחד), מוכן המבוטח לא אחת לוותר מראש על חלק מן הפצויים ולהסתפק בקבלת מקצת הפצוי המגיע לו, ובכך לחסוך הוצאת ביניים גדולה יותר. זוהי תוצאה שאיננה מקובלת עלי, אך מעבר לתאוריה היא קורית, לצערי, לא אחת במציאות.

אין צריך לומר, שאינני מקבל את התיזה, כי במציאות אין סירוב לשלם דמי בטוח על יסוד טענה סתמית של חשד ללא ראיות; מקרה זה שבפנינו הרי מוכיח היפוכו של דבר, ולא ראיתי בדברי חברי הנכבדים פתרון לנטל המוטל בכך על האזרח, שכוחו מול חברות הביטוח בדרך כלל דל מאוד.

(ח) העברת נטל השכנוע בדבר קיום חריג אל המבטח מתיישבת עם הגיונם של דברים. במקרה הרגיל, אין אדם פורץ אצל עצמו. מי שמכיר את המציאות בעולם הפשע יודע, כי מספר הפריצות כפשוטן הוא רב ביותר וכי הרוב המכריע של התביעות לתשלומי הביטוח עקב פריצות מוגשות ביושר ובתום לב. לפיכך, משמבקש המבטח לטעון לקיומו של חריג - אחרי שהוכחה תמונה עובדתית אוביקטיבית של פריצה ועוד באישור משטרתי - עליו לשכנע בצדקת גרסתו לפיה המבוטח ביים פריצה.

במציאות הקיימת, הרוב המכריע של התביעות עקב פריצות אינן מוגשות על ידי מי שפרץ אצל עצמו, קרי, ביים פריצה. אם מבקש המבטח לסתור הנחה זו, מחובתו להרים את נטל השכנוע.

יפים לעניין זה דבריו של המלומד MCCORMICK בספרו בעמ' 430:

"PERHAPS A MORE FREQUENTLY SIGNIFICANT CONSIDERATION IN THE FIXING OF THE BURDENS OF PROOF IS THE JUDICIAL ESTIMATE OF THE PROBABILITIES OF THE SITUATION. THE RISK OF FAILURE OF PROOF MAY BE PLACED UPON THE PARTY WHO CONTENDS THAT THE MORE UNUSUAL EVENT HAS OCCURED... IF PROOF OF THE FACTS IS INACCESSIBLE OR NOT PERSUASIVE, IT IS USUALLY FAIRER TO ACT AS IF THE EXCEPTIONAL SITUATION DID NOT EXIST AND THEREFORE TO PLACE THE BURDEN OF PROOF AND PERSUASION ON THE PARTY CLAIMING ITS EXISTENCE".

(ההדגשה שלי - מ. ש.)

באופן דומה פסקנו בע"א 210/88 (החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא - טרם פורסם), כי הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט. פרופסור א' הרנון אומר בהקשר זה בספרו דיני ראיות (כרך א) בעמ' 200:

"העקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הותנה פעלו של דין מהותי בקיומה של עובדה כלשהי, הרי המבקש את עזרת בית המשפט בהסתמך על אותו דין, חייב לשכנע כי עובדה זו אמנם קיימת".

(ראה גם י. קדמי, על הראיות (חלק שני, תשנ"א) 854-855; וכן 1990) 120-123) .(CROSS ON EVIDENCE

כך גם קבע השופט זוסמן בע"א 642/61 (טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1005-1004,1000):

"תובע המביא דברו לפני בית המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו - לטובתו - בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ('עילת התביעה').

כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו ומסתמך לשם כך על הלכה אחרת הפוטרת אותו מחבות שנולדה. אם תופסת הלכת הפטור לטובת הנתבע, תלוי בכך אם נתקיימו עובדות אחרות ('עילת ההגנה').

דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל הדין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה".

ובע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כא(364,358 (2 נאמר:

"הכלל: כל אימת שבעל דין משווע לעזרת הלכה שפעלה מותנה בקיום עובדה פלונית, עליו לשכנע את השופט בקיום אותה עובדה. לא הוכיח, פוסקים נגדו".

(ט) תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח ולא להיפך. תחושה זו מעוגנת לא רק בשיקולים האמורים לעיל אלא גם בעובדה, שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד.

תגמולי ביטוח שהמבוטח לא זכה בהם על אף זכאותו להם הם נזק לענייננו.

להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה, ובכלל זה תגמולי ביטוח ששולמו כביכול שלא כדין ולא הושבו, על כלל לקוחותיה, באופן, שהנזק לכל פרט ופרט איננו גדול. פיזור נזק, שלא ברור על מי לשאת בו, על קבוצה גדולה של משתתפים, מתיישב עם אינטואיציות בסיסיות של צדק, יותר מאשר הטלתו על אדם בודד.

אומר לענין זה G. CALABRESI בספרו THE COSTS OF ACCIDENTS (YALE, 1970), בעמ' 40:

DESPITE THE WEAKNESSES OF THE STRICTLY UTILITARIAN PLAIN PLEASURE ANALYSIS UNDERLYING THE MARGINAL UTILITY OF MONEY THEORY, WITH ITS IMPLICATION THAT A FIVE-DOLLAR LOSS DIVIDED AMONG FIVE PEOPLE NECESSARILY HURTS LESS THAN THE SAME LOSS PLACED ON ONE PERSON, THE BASIC JUSTIFICATION FOR LOSS SPREADING REMAINS STRONG. WE NEED MERELY RECOGNIZE THAT SOCIAL DISLOCATIONS, LIKE ECONOMIC ONES, WILL OCCUR MORE FREQUENTLY IF ONE PERSON BEARS A HEAVY LOSS THAN IF MANY PEOPLE BEAR LIGHT ONES TO FIND AN ADEQUATE SUPPORT FOR THE SPREADING OF LOSSES".

(ההדגשה במקור - מ.ש.)

וכך גם P.S. ATIYAH בספרו הנ"ל בעמ' 546

"IT SEEMS VERY PROBABLE, THEREFORE, THAT THOSE WHO BELIEVE THAT COMMON SENSE CAN DETERMINE HOW RISKS SHOULD BE ALLOCATED ARE REALLY MOTIVATED NOT BY COMMON SENSE AT ALL, BUT BY OTHER MORE COMPLEX CRITERIA. THESE MAY, FOR INSTANCE, DEPEND ON THE IDEA THAT RISKS SHOULD BE ALLOCATED TO THOSE WHO CAN BEST BEAR THEM, OR WHO CAN BEST DISTRIBUTE THE COST BY INSURANCE OR OTHER MEANS".

(י) המסקנה שלי מכל האמור לעיל היא, שלענין תביעת תגמולי ביטוח, די בקיומן של ראיות עובדתיות, דוגמת סימנים בשטח, המצביעים לדעת המשטרה על פריצה, כדי להקים את האירוע המוגדר - פריצה, שוד ודומיהם.

העובדה, כי המבוטח הוא שגרם לאירוע שוללת את היותו של האירוע בגדר האירועים שבגינם זכאי הוא לתגמולי הביטוח. אולם שלילה זו היא מכוח בצועו של מעשה מכוון, המהווה חריג לפוליסה.

(יא) בענייננו הביא המערער ראיות שהיה בהן כדי ללמד על כך שארעה פריצה בחנותו. המנעולים נעקרו, רכוש נגנב, המשטרה ראתה באירוע פריצה, וכפי הנראה עלתה גם על עקבות הפורצים הגם שדבר זה לא הוכח מעבר לכל ספק סביר. מכל מקום, אין לדרוש מהמבוטח להוכיח מעבר לכך, ובוודאי שאינו נדרש להוכיח כי הפורצים נתפסו והורשעו, וכי נתפס הרכוש הגנוב או, עיקרו של דבר, שלא ידו היתה במעל. הרי חברת הביטוח לא הסתפקה באמירה של המבוטח, שלא הוא הפורץ, ולא לכך הכוונה מבחינת הראיות הדרושות, כאשר חברת הביטוח דורשת שאירוע הבטוח יוכח על ידי שלילת מעשה מרמה או הונאה על ידי המבוטח.

(יב) אין זה למותר לציין, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אמנם, גם לגבי טענות כאלו, כשמדובר בתביעה אזרחית, אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, אולם אין המשיבה יכולה לצאת ידי חובתה אלא אם כן כמות הראיות שהביאה יש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיה (ראה: ע"א 475/81 הנ"ל וע"א 678/86 חניפס נ. סהר פד"י מג(184 ,177 (4).

במקרה הנדון לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, והדברים הם בבחינת קל וחומר. האימוץ על ידי בית משפט קמא של חשדות המבטח בדבר ביום אפשרי של האירוע על ידי המערער, אינו מהווה תחליף לראיות ממשיות כלשהן, שעל המשיבה היה להביא - ולא הביאה - להוכחת טענותיה החמורות כנגד המערער.

8. סיכומו של דבר, המקרה שבפנינו מוכיח עד כמה קל היה - לאור הפרשנות של חוק חוזה בטוח ומבנה הנטלים הראייתים, כדעת הרוב במשפט זה - לשלול מן המבוטח את הפצויים: לא היתה כל ראיה על כך שהמבוטח ביים את הפריצה ודי היה בהעלאת הטענה הסתמית של המבטחת כדי לחייבו לפנות לערכאות כדי לזכות בפצויים אחרי שנים. אגב, לאור שיטת הסירוב בעלמא תוך הפניה לבית המשפט, שלא נשללה על ידי הרוב, אין להניח שהזמן עד להכרעה השיפוטית בזכות לפצויים יתקצר בעתיד; והנה גם במשפט עצמו, ראתה הערכאה הראשונה לשלול מן המבוטח זכות כלשהי לפצויים. טעם הדבר, כאמור, במידה רבה בחלוקת הנטלים, אשר עליה אני חולק כמוסבר לעיל.

מכל מקום, אליבא דכל חברי הנכבדים, אחרי התדיינות בשתי ערכאות קמה כאן חובה של המבטחת לפצות את המערער על נזקיו.

גובה הנזק

9.   (א) בית משפט קמא קבע, כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח מה הנזק שנגרם לו. קביעה זו נסמכה בעיקר על העדר רישום מדויק בספריו של המערער ועל קבלת טענות המשיבה, כי המערער סרב להעביר לה את כל המסמכים שברשותו, שהיה בהם כדי ללמד על גובה הנזק. גם לעניין זה דין הערעור להתקבל.

(ב) אמנם הרישום בספריו של המערער לא נעשה באופן שיאפשר מעקב מדויק בכל נקודת זמן אחר המלאי הקיים בחנות, ומן הראוי היה שהמערער ינהל רישום מדויק יותר מבחינה זו. דא עקא, קביעת מספר המכשירים שנגנבו התבססה על השוואה מקיפה של חשבוניות רכישה מול חשבוניות מכירה, השוואה שנתמכה גם בעדותו של מנהל החשבונות של המערער. השוואה כזו די בה כדי ללמד על חסר לכאורה במכשירים, וזאת במידה שמספר המכשירים בגינם הוצאו חשבוניות מכירה קטן ממספר המכשירים בגינם הוצאו חשבוניות רכישה.

כמובן, ניתן לזייף חשבוניות או למכור מכשירים ללא מתן חשבוניות, אולם נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על הטוען זאת, ובענייננו על המשיבה.

גם בנושא זה, הסתפקה המשיבה בטענות סתמיות בלבד, תוך שהיא מנסה להתלות ברישומים לא מסודרים, ומבלי לבסס את הטענה.

10. התוצאה היא לדעתי שדין הערעור להתקבל.

העניין יוחזר לבית משפט קמא שידון בשאלת הנזק, אלא אם כן יגיעו בעלי הדין להסכמה על גובהו.

המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 10,000 ש"ח.

השופטת ש. נתניהו

אני מסכימה עם התוצאה, כי דין הערעור להתקבל. זאת מהטעם שהמערער יצא ידי

חובת הראיה, המוטלת לדעתי עליו, כי אכן בוצעה פריצה לחנותו.

את דעתי בדבר נטל השכנוע של קרות מקרה הבטוח כאשר המבטח טוען כי נגרם במעשה מכוון של המבוטח, נימקתי בהרחבה בע"א 391/89 (טרם פורסם).

שלא כדעת חברי הנשיא, הסבור שהנטל להוכיח זאת הוא על המבטח בכל מקרי בטוח הרכוש לסוגיהם השונים, ושלא כדעת חברי השופט גולדברג בע"א 391/89 הנ"ל, שהיא הפוכה מדעת הנשיא, כי הנטל הוא על המבוטח לשלול את מעורבותו בקרות מקרה הבטוח, ללא אבחנה בין סוגי הבטוח השונים, דעתי היא כי יש להבחין בין סוגי בטוח, כשנקודת המוצא היא כי על המבוטח להוכיח את כל העובדות המקימות את עילת התביעה שלו, שהיא ארועו של מקרה הבטוח, ורק אותן. כשמקרה הבטוח אינו מתיישב עם גרימתו בידי המבוטח, כי אז על המבוטח הנטל להוכיח את השלילה, שהוא לא היה מעורב בגרימה. אחרת לא יצא ידי חובת ההוכחה של עילתו. כך הדבר, כפי שהראיתי שם, במקרה פריצה, גניבה ושוד, שעל פי הגדרתם אין הם מתיישבים עם מעשה עצמי של המבוטח וכך למשל בסיכוני הים, שמטבעם אין הם מתיישבים עם גרימה בידי אדם ובכלל זה, ממילא, בידי המבוטח, וב-BARRATRY, שהוא מעשה הנוגד את האינטרס של בעל האניה ולכן אינו מתיישב עם מעורבותו. שונה המצב למשל במקרי בטוח אש ובטוח כל הסכונים, שבהם כל שעל המבוטח להוכיח כדי להקים את עילתו הוא שהארוע קרה. הנטל להוכיח את הטענה של ארוע עצמי מכוון הוא לכן על המבטח. כל זאת באין הוראה אחרת בפוליסה.

אינני רואה בהטלת חובת הראיה על המבוטח במקרים מהסוג הראשון הכבדה קשה מנשוא. מבוטח תמים לא יתקשה לצאת ידי חובת הראיה לכאורה ולהעביר בכך את הנטל על המבטח. המבטח מצידו יתקשה לעמוד בנטל ההוכחה של עובדות שאינן בידיעתו אלא בידיעת המבוטח. אינני רואה גם הכבדה קשה מנשוא על המבטח במקרים מהסוג השני. מבטח הגון המכבד את עצמו לא יטפול נגד המבוטח טענה בעלת משמעות פלילית של גרימה מכוונת של מקרה הבטוח, אלא אם יש בידו מידע המצדיק זאת לכאורה. אם בתום הראיות תשארנה כפות המאזניים מעוינות, יצא מפסיד הצד שעליו נטל הראיה.

2. נימוקיו של השופט גולדברג בע"א 391/89 מקובלים עלי בכל הנוגע לסוג הראשון של מקרי הבטוח. בזאת גם תגובתי לחוות דעת הנשיא בערעור זה, לה אני מבקשת להוסיף רק זאת: כפי שציין הנשיא בצדק, חוק חוזה הבטוח הוא חוק צרכני הרואה במבוטח את הצד החלש הטעון הגנה. כאלה הן גם ההוראות שבמישור המשפט הפרטי שבחוק הפקוח על עסקי בטוח. בע"א 391/89 הנ"ל ציינתי כי חוק חוזי הבטוח מכיל לא פחות מ-39 הוראות קוגנטיות לטובת המבוטח וחוק הפקוח אף מקנה לשר האוצר סמכות להכתיב תנאים בפוליסות תקניות, שאין להתנות עליהן אלא לטובת המבוטח. והנה אין בכל אלה הוראה לטובת המבוטח ההופכת את נטל הראיה המקובל בדיני ראיות, לפיו על המבוטח להוכיח את עילת התביעה שלו, ומעמיסה אותו על המבטח.

כשהמחוקק, החפץ בהגנתו של המבוטח, לא ראה לעשות זאת, מה לנו שנעשה זאת, בסטיה מהפסיקה העקבית שקנתה לה אחיזה אצלנו.

השופט א. גולדברג

אני מסכים כי דין הערעור להתקבל, שכן לא יכול להיות ספק כי המערער הוכיח את

הארוע הביטוחי של פריצה לחנותו.

אשר לנטל ההוכחה על קרות מקרה הביטוח, שעה שהמבטח מכחיש זאת, וטוען כי המבוטח גרם במתכוון לנזק, הבעתי דעתי בע"א 391/89 (שטרם פורסם).

השופט י. מלץ

אני מסכים כי דין הערעור להתקבל, מאחר שהוכח הארוע הביטוחי של פריצה לחנותו

של המערער.

השופט ת. אור

1. מסכים אני שדין הערעור להתקבל. כמתואר בפסק דינו של הנשיא, הוכחו בענייננו: א) קיומה של פוליסה בת תוקף, הכוללת ביטוח כנגד פריצה; ב) שבוצעה פריצה לחנותו של המערער ונגנבו ממנה פריטים מבוטחים; ג) שוויים של הפריטים שנגנבו, דהיינו גובה הנזק. באשר להוכחת קיומה של פוליסה תקפה והוכחת גובה הנזק, מצטרף אני גם להנמקתו של חברי, הנשיא.

לעומת זאת, באשר להוכחת הפריצה והגניבה, מסכים אני לתוצאה אליה הגיע, אך דעתי שונה בעניין נטל ההוכחה הרובץ על המבוטח.

הואיל ומסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא, יאמרו הדברים שלהלן מעבר לנדרש. מטעם זה יאמרו הדברים בקיצור, ואומר כבר כאן, שבעיקרם של דברים, נראים לי דבריה בעניין זה של חברתי, השופטת נתניהו, כפי שמצאו ביטויים בפסק דינה בע"א 391/89 (טרם פורסם).

2. על המבוטח להוכיח בתביעתו כנגד המבטחת את מקרה הביטוח, אשר לפי תנאי הפוליסה מקנה לו עילה לקבלת תגמולי הביטוח. עליו להוכיח את מקרה הביטוח כפי שזה הוגדר והוסכם בחוזה הביטוח. לפיכך, אם עליו להוכיח פריצה וגניבה, אשר לפי הפוליסה מזכים אותו בתגמולי הביטוח, עליו להוכיח את קיומם של אלה ולא פחות מכך. מכיוון שהוכחת גניבה טומנת בחובה גם הוכחה שהרכוש נלקח על ידי אחרים שלא בהסכמת המבוטח - כך הן על פי הגדרת העבירה של גניבה בסעיף 383 של חוק העונשין תשל"ז-1977, והן על פי מובנה של "גניבה" על ידי כל אדם סביר - על המבוטח מוטל הנטל להוכיח זאת על פי מאזן ההסתברות כנדרש בתביעה אזרחית (השווה ע"א 475/81, זיקרי נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(604 ,589 (1). הלכה זו, על פיה בתביעה בגין נזקי רכוש המבוטחים בפוליסה על המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח כפי שזה הוגדר ונוסח בפוליסת הביטוח מושרשת היא (ע"א 438/61, בינון ואח' נ. זינגר ואח', כד(135 ,125 (2; ע"א 548,544/75, איגל סטאר אינשורנס קומפני נ. טננבוים ואח', פ"ד לב(347 ,342 (1); ע"א 224/78, חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ. פיירמנס פיינד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(93 ,90 (2; ע"א 475/81 הנ"ל; ע"א 497/85, אשל ואח' נ. ריט רותם לוידס ואח', פ"ד מב(92 ,89 (1; ע"א 678/76, חניפס נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(177 (4), ואיני מוצא עילה לסטות ממנה. על פי הלכה זו, יש בכל מקרה לבחון מה הגדרת מקרה הביטוח לפי הפוליסה, ואותו על המבוטח להוכיח; ואם מקרה הביטוח כולל עובדות או מצב הכוללים אלמנטים שליליים - כמו במקרה פריצה וגניבה, שהמעשים נעשו שלא בהסכמת המבוטח - על המבוטח להוכיח זאת.

3. אך כמו שעל המבוטח להוכיח את כל העובדות המהוות את מקרה הביטוח, אין עליו להוכיח מעבר לכך. ומכאן הסתייגותי מגישתו והנמקתו של חברי השופט גולדברג, כפי שמצאה ביטויה בע"א 391/89 (טרם פורסם). מסכים אני, כמובן, שאם יוכח שהמבוטח עצמו גרם במתכוון למקרה הביטוח, לא יהיה זכאי לתגמולי הביטוח. כך הוא הדבר אם נמצא חריג בפוליסה הקובע כך במפורש, ואפילו לא נקבע כך בפוליסה, קובע זאת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, על פיו: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו"; ועל סעיף זה, כעולה מסעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח - אין להתנות. אולם תנאי זה, בין אם מותנה הוא כחריג בפוליסה ובין אם הוא חל על פי סעיף 26 הנ"ל, מקנה למבטח אפשרות להוכיח את קיומו, ואין הוא מטיל נטל על המבוטח בכל מקרה להוכיח שלא התקיים.

לגבי תנאי כזה המופיע כחריג בפוליסה, יחול הכלל שאת קיומו של כל חריג למקרה הביטוח על המבוטח להוכיח (ע"א 548,544/75, ע"א 497/85, ע"א 678/86 הנ"ל), ולגבי האמור בסעיף 26 נלמד הדבר מנוסח הסעיף עצמו. על פי הסעיף, מדובר בו על מקרה בו נתקיים מקרה הביטוח - שאז על פי ההלכה, כמבואר לעיל, זכאי המבוטח לתגמולי הביטוח - אך המבוטח גרם לו במתכוון, שאז יחול חריג המצדיק שלילת הזכות של המבוטח. על פי גישתו של חברי, השופט גולדברג, במקרה של מעשה מכוון מצד המבוטח מקרה הביטוח לא אירע כלל. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם נוסח הסעיף.

4. דין אחד יחול בכל המקרים של תביעה בגין ביטוח רכוש, במובן זה שעל המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח המוסכם בפוליסה כדי שיזכה בתביעתו.

השוני בין המקרים השונים מבחינת נטל ההוכחה הרובץ על המבוטח - אם עליו להוכיח שאין לו יד בקרות מקרה הביטוח, אם לאו - הוא בהגדרת מקרה הביטוח על פי הפוליסה, שכן הגדרה זו היא הקובעת מה עליו להוכיח כדי שיזכה בתביעתו. כך, למשל, במקרה של ביטוח רכוש כנגד שריפה, כדי שיזכה בתביעתו, על המבוטח להוכיח שנגרם נזק לרכושו המבוטח על ידי שריפה, אך, להבדיל ממקרה ביטוח כנגד גניבה, אין מוטל עליו להוכיח שלא הוא או אחר מטעמו גרם לנזק או הסכים לו.

יכולים להיות חילוקי דיעות בשאלה מה המדיניות הרצויה לעניין נטל ההוכחה. חברי הנשיא מדגיש את ההצדקה לכך שהמבוטח לא יאלץ להוכיח את האלמנט השלילי - שידו לא גרמה למקרה הביטוח - ואילו חברי השופט גולדברג מדגיש את העובדה שבחלק גדול של המקרים העובדות הן בידיעת המבוטח, אך לא בידיעת המבטח, ועל כן ראוי שהנטל יהיה על המבוטח.

יכולות להיות בעניין זה גישות שונות, והדגש לעניין אפשרויות ההוכחה של המבוטח או המבטח עשוי להשתנות ממקרה למקרה. יתכנו מקרים בהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות על פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. יתכנו נסיבות אחרות בהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם יתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מהצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו. אך באשר לנטל ההוכחה, חובת השיכנוע, את אלה ניתן ללמוד מנוסח תנאי הפוליסה, אשר היא הקובעת מהו מקרה הביטוח, ובהתאם לכך את מה שעל המבוטח להוכיח.

5. כאמור, מצטרף אני למסקנה על פיה דין הערעור להתקבל, כאמור בפסק דינו של הנשיא.

בכל הנוגע לתוצאה הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ח' בניסן התשנ"ג (30.3.93).