לדברי המשיבה, העלו מימצאי הבדיקה הזאת, שהמערער "יודע מי שרף את רכבו ואף תאם עם אותו אדם את שריפת הרכב", וכן, כי המערער "ניסה למכור את הרכב עובר לשריפה, אך כפי הנראה לא הצליח".

על יסוד ראיות שהשמיעה במשפט - בלא מחאה מצד בא-כוח המערער - העלתה המשיבה בשלב הסיכומים טענת הגנה חלופית, שזכרה לא בא בכתב ההגנה. טענתה החדשה היתה, שבתשובה לשאלה שהוצגה לו בגדר הצעת הביטוח, הסתיר המערער מפניה, בכוונת מירמה, עובדה שהיתה ידועה לו, דהיינו כי זמן קצר לפני מועד עריכת ההצעה היתה המכונית מעורבת בתאונת דרכים. העובדה שהוסתרה - טענה המשיבה - הינה בבחינת "ענין מהותי" כמשמעו בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ועל-פי האמור בסעיף 7(ג) לחוק זה הריהי פטורה כליל מלפצותו, גם אם יקבל בית המשפט שמקרה הביטוח אכן התרחש כטענת המערער.

3. השופט המלומד סירב להיזקק למימצאי בדיקת הפוליגרף, וכן דחה את טענתה החלופית של המשיבה. הכרעתו, לדחות את תביעת המערער, נתבססה על הקביעה, שהמערער לא שיכנע אותו בדבר אמיתות גירסתו. עד שאבדוק את צדקת החלטתו לדחות את התביעה, אקדים ואצדיק את עמדת השופט בשני העניינים האחרים שהוזכרו: סירובו להיזקק לתוצאות בדיקת הפוליגרף, והחלטתו לדחות את טענתה החלופית של המשיבה.

4. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי בשלב בדיקת תביעתו על-ידי השמאי שמונה לכך על-ידי המשיבה, הסכים המערער להצעת השמאי בדבר הפנייתו לבדיקה בפוליגרף, וכי הסכמתו לעניין זה נרשמה בידי השמאי כלשונה: "אני מוכן להיבדק בפוליגרף אודות הגניבה ושריפת הרכב". אך המערער כפר בטענת המשיבה, כאילו הסכים מראש שתוצאות הבדיקה תהווינה ראיה במשפט, והשופט המלומד לא היה מוכן להסתפק בעדות השמאי, אודות מה שסוכם בינו לבין המערער בעל-פה, קודם להפנייתו לבדיקה, כבראיה מספקת להוכחת עמדת המשיבה. על רקע זה קבע השופט המלומד, כי לא הונחה תשתית הסכמית נאותה לקבילותם כראיה של מימצאי בדיקת הפוליגרף, וסירב להיזקק להם מכול וכול. במסקנה זו אין כל מקום להתערבותנו.

לפנינו לא טען עוד בא-כוחה המלומד של המשיבה, שלמימצאי בדיקת הפוליגרף היה מקום לייחס משקל של ראיה מכרעת, או של ראיה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. טענתו הצטמצמה לכך, שלנוכח העדר מחלוקת, שהמערער אכן הסכים להיבדק בפוליגרף, מן הדין היה לייחס גם לתוצאות הבדיקה - שבפועל הובאו לידיעת השופט המלומד - את משקלן הראוי, בכלל שאר הראיות, בקביעת נאמנות גירסתו של המערער. טענה זו יש, לדעתי, לדחות. על-פי הלכתו של ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מא (446 (1, מותנית קבילותם של מימצאי בדיקה בפוליגרף, בין כ"ראיה החלטית" ובין כראיה מכלל הראיות, בהוכחת הסכמתם המוקדמת, וכן תוכן הסכמתם, של הצדדים. ומשמצא השופט המלומד, כי אין לפניו ראיה מספקת לקיומה של הסכמה מוקדמת כזאת, או למהותה, מצווה היה להתעלם כליל ממימצאי הבדיקה שהובאו לידיעתו. כך אמנם נהג השופט, ונכון נהג.

5. טעמי דחיית טענתה החלופית של המשיבה היו נעוצים בנוסח השאלה שהוצגה למערער בגדר הצעת הביטוח. נוסחה של השאלה היה: "אלו תאונות או נזקים קרו לך ב-3 השנים האחרונות?" על שאלה זו נתבקש המערער להשיב, ב"נכון" או ב"לא נכון", ביחס לכל אחת מאפשרויות אלו: "(א) לא קרו לי תאונות ולא נגרם נזק לכלי הרכב שלי"; ו-"(ב) לא קרו לי תאונות ולא נגרם נזק לכלי רכב אחר".

וביחס לשתי האפשרויות השיב המערער על השאלה שהוצגה לו ב"נכון".

המשיבה טענה, כי לעובדה שמכונית המערער אמנם ניזוקה בתאונת דרכים, אשר אירעה זמן קצר לפני מועד עריכת הצעת הביטוח, נודעה השפעה מהותית על שיקוליה, באם להעניק למערער את פוליסת הביטוח המבוקשת או באלו תנאים להעניקה. לפיכך, הוסיפה וטענה, מוטל היה על המערער לגלות עובדה זו, בתשובה לשאלה שהוצגה לו, אלא שהוא, בכוונת מירמה, הסתיר את הידוע לו.

בטענה זו לא היה ממש, ובדין נדחתה. לפי נוסח השאלה שהוצגה לו רשאי היה המערער להבין - וכך פירש את הדברים גם השופט המלומד - כי הוא מתבקש להתייחס לתאונות שבהן היה מעורב בעצמו, ולנזקים אשר הוסבו בהן לכלי רכב, בין שלו ובין של אחרים. אין דבר וחצי דבר בנוסח השאלה, היכול לרמז על חובת המועמד לביטוח להתייחס בתשובותיו למעורבויות בתאונות של כלי הרכב, בתור שכזה ובזמן היותו ברשות בעליו הקודמים. אין זה למותר להוסיף, כי מקומה של השאלה האמורה, בטופס הצעת הביטוח, הוא בפרק שכותרתו "נסיון תביעות", וכי השאלה הנוספת היחידה בפרק זה מתייחסת לשיעור ההנחה או התוספת בפרמיות, בגין העדר או ריבוי תביעות, בה זוכה או חוייב המועמד לביטוח בשנה החולפת. אף ממקומה של השאלה בטופס, ומהקשרו הענייני של הפרק בו נכללה, ניתן בעליל להסיק, שמטרתה היתה לעמוד על סגולותיו כנהג של המועמד לביטוח ועל דרגת הסיכון הלכאורית הכרוכה בביטוחו, ולא על הידוע למועמד אודות תאונות בהן ניזוק כלי הרכב בעודנו ברשות בעליו הקודמים.

6. בכך הגענו לעיקרו של פסק הדין: קביעת השופט המלומד, שהמערער לא שיכנע אותו בדבר אמיתות גירסתו. לנוכח קביעה זו, שוב לא ראה השופט צורך להסיק מסקנות ממחדלה של המשיבה להוכיח בראיות את טענתה, כי מי ששרף את המכונית עשה כן "מטעמו" של המשיב.

בחינת הנמקתו של פסק הדין מעלה, כי בשל שתיים אלו קבע השופט הנכבד, ביחס לגירסת המערער, את אשר קבע: בשל פירכה אותה מצא בסבירות התנהגותו של המערער בליל המאורע שבו, לגירסתו, נגנבה מכוניתו; ובשל העובדה, שנתבררה במשפט, לפיה ביטח המערער את מכוניתו כדי מלוא מחיר השוק של מכונית מסוגה, בעוד שבהתחשב במצבה הפגוע, עקב התאונה בה היתה מעורבת קודם לרכישתה, היה שווייה הכספי קטן לאין ערוך מן השווי עליו הצהיר בהצעת הביטוח.

חוששני, כי בשני העניינים הללו החמיר השופט המלומד עם המערער יתר על המידה, שכן באף אחד משניהם לא היה, בנסיבות המקרה, כדי להוביל למסקנה שהמערער לא הוכיח את גירסתו במידה שהיתה מוטלת עליו.

7. אעמוד תחילה על שני הטעמים, שלאורם קבע השופט, כי המערער לא שיכנע אותו באמיתות גירסתו.

המערער העיד, כי משגילה - בשובו למגרש החנייה - שמכוניתו נעלמה ואיננה, יצא אל הכביש וניסה להשיג הסעה ב"טרמפ", אלא שהמכוניות החולפות לא נענו לו, ולכן שם פעמיו ברגל, מהלך של כחצי שעה, עד למשטרת נהריה ומסר שם את תלונתו. אך עלה מעדותו, כי בשער בית החולים ניצב, באותו הלילה, שומר, והוברר, כי אף שהמערער הכיר את השומר הזה הכרות קודמת, מתקופת שירותם המשותף בצבא, הוא לא פנה אליו בטרם הלך לדרכו. כאשר נשאל, מדוע לא חזר אל השומר, אחרי שגילה שמכוניתו נגנבה, כדי לשאול אותו אם הבחין במשהו וכדי לבקשו לסייע לו במצוקתו, השיב המערער, כי פחד לספר לו שמכוניתו נגנבה, פן ילך הלה וימסור על כך לאימו החולה. כן עלה מדברי המערער, שהממונה על השומרים בבית החולים היה, אף הוא, בחור שהכיר, וכי בהגיעו לבית החולים באותו הערב פגש בו ליד הכניסה. המערער לא הסביר, מדוע גם למכרו זה לא פנה בבקשת עזרה.

השופט המלומד היה מוכן להניח, כי אדם המגלה שמכוניתו נגנבה עלול, בלחץ הנסיבות, לפעול שלא באופן מחושב, הגיוני וסביר, וכן שלא כל בני האדם מצופים להגיב על מאורע מעין זה באותו האופן. עם זאת סבר השופט המלומד, שמעשה ראשוני, שכל אדם רגיל היה עושה בנסיבות בהן נגנבת מכוניתו ממקום חנייתה, בקרבת שער שלידו ניצב שומר, היה לפנות אל השומר בניסיון לברר, שמא ראה או שמע דבר שבכוחו להוות "קצה חוט" לחקר הגניבה. הסברו של המערער, למחדלו לפנות אל השומר, לא נתקבל על דעתו של השופט, וגירסת המערער, כי צעד ברגל, מהלך של כחצי שעה, עד למשטרת נהריה, מקום שהיה בידו לנסות ולהסתייע במי ממכריו בבית החולים, היתה בעיניו בלתי סבירה.

בבואו להסיק את מסקנותיו לא קבע השופט, קביעה חיובית, שגירסת המערער, בדבר גניבת מכוניתו ממקום חנייתה, היא גירסה שקרית, אלא רק שהמערער לא נשא את הנטל, שרבץ עליו, להוכיח את תביעתו.

בכל הכבוד הנני סבור, שגם אם סבר בית המשפט, שבמחדלו לפנות אל השומר, או אל הממונה על השומרים, בשאלות ובבקשת עזרה, קודם שהחל לצעוד ברגל לעבר המשטרה, לא נהג המערער כדרך אדם סביר, ואף אם התרשם כי אין אמת בהסבר שנתן המערער למחדלו לפנות אל השומר, לא היה בכך בלבד כדי להביא את בית המשפט להטלת ספק באמיתות גירסת המערער. כאמור, התלונן המערער, במשטרת נהריה, שמכוניתו נגנבה.

גירסתו סיפקה אינדיקציות אפשריות לבדיקת אמיתותה, כגון: האם נכון שעד לאותו הערב נמצאה המכונית ברשותו של המערער, ושבמכונית זו הגיע לבית החולים? והאם נכון, שבערב הגשת תלונתו אכן שהה המערער במחיצת אימו, בבית החולים, במשך שעתיים תמימות? ועוד כיוצא-באלה.

המשיבה, שכמדומה השליכה את עיקר יהבה על מימצאי בדיקת הפוליגרף, לא עשתה מאמץ לברר נקודות אלו, או לסתרן בראיות, וכפועל-יוצא מכך, גם השופט המלומד נמנע מקביעה מפורשת, כי מה שאמר המערער, גבי הזמן, המקום והנסיבות, שבהם נגנבה מכוניתו, איננו משקף את ההתרחשות העובדתית לאמיתה.

8. הצהרת המערער על שוויה הכספי של מכוניתו, שנמסרה בעת עריכת הצעת הביטוח, התבססה על מחיר השוק של מכונית מסוגה, בזמן הרלוואנטי. שווי מוצהר זה עלה, אמנם, במידה ניכרת, על גובה השקעתו הכוללת של המערער בדמי רכישת המכונית, במצבה הפגוע, ובהוצאות תיקונה. בעת הוצאתה של הפוליסה השנייה, בה חודש תוקפו של הביטוח לשנה נוספת, שוב לא נזקקה המשיבה להצהרה מפי המערער על שווי מכוניתו, אלא העמידה שווי זה על מחיר השוק של מכונית מאותו הסוג, במועד חידוש הביטוח.

יהיו מניעיו של המערער, להצהיר בהצעת הביטוח אודות שווי המכונית מה שהצהיר, כאשר יהיו, בעצם הצהרתו האמורה לא הייתי רואה בסיס מספיק להטלת ספק באמיתות גירסת המערער, שמכוניתו אכן נגנבה והוצתה. יושם אל לב, שמאז מסר המערער את הצהרתו על שוויה של המכונית, ועד שהתלונן על אבדן המכונית ותבע את דמי ביטוחה, עברו חלפו כחמישה-עשר חודשים תמימים; ולפחות עובדה זו נוטלת את עוקצה המחשיד של ההצהרה גופה ואף שוללת את קיומה, המסתבר כביכול, של סמיכות פרשיות סיבתית בין המניעים למסירת ההצהרה לבין הרקע להגשת התביעה.

9. כדי להצליח בתביעתו היה על המערער להוכיח את טענתו, ש"המקרה הביטוחי", שבהתרחשותו קמה לו עילה לפי הפוליסה, אכן התרחש. כדי להיחלץ מן האחריות, שהוכחתה לכאורה של גירסת המערער הטילה עליה, היה על המשיבה להוכיח את טענתה, כי מי שהצית את המכונית עשה כן "מטעמו" (קרי: בידיעתו ועל-דעתו) של המערער.

המערער הביא ראיות להוכחת גירסתו. הוא העיד על הנסיבות שבהן גילה שמכוניתו נגנבה, וכן הוכיח, כי מיד אחרי שגילה עובדה זו, פנה למשטרה והתלונן על הגניבה. כן הוכיח המערער, בהגשת מימצאי חקירת המשטרה, כי יומיים אחרי גניבתה של המכונית גילו שוטרים את שרידיה השרופים באחד מיערות הכרמל. בכך הוכיח המערער, ולמעשה לא היתה מחלוקת על כך, שהמכונית הוצתה.

המשיבה לא הביאה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, שהמערער "יודע מי שרף את רכבו ואף תאם עם אותו אדם את שריפת הרכב", וכן שהמערער "ניסה למכור את הרכב עובר לשריפה, אך כפי הנראה לא הצליח". טענות אלו קיוותה המשיבה להוכיח - כך מסתבר מכתב-הגנתה - בהצגת מימצאי בדיקת הפוליגרף. משנכשל ניסיונה לשכנע את השופט בקיומו של הסכם, בדבר קבילותם במשפט של מימצאי הבדיקה האמורה, נותרה בלא ראיה כלשהי להוכחת טענתה. בנסיבות אלו, היה על בית המשפט לקבל את תביעת המערער ולהשית על המשיבה אחריות לפצות את המערער לפי תנאי הפוליסה.

10. בא-כוחה המלומד של המשיבה חלק, בטיעונו לפנינו, על ההנחה, שהיתה נר גם לרגליו של השופט המלומד, כי הנטל להוכחת טענתה - שמעשה הזדון אשר הביא לאבדן המכונית נעשה "מטעמו" של המערער - רבץ במשפט על שכמה של המשיבה. אליבא דטענתו, היתה זו חובת המערער לשלול את אמיתותה של הטענה הזאת, כחלק מחובתו להוכיח, ש"מקרה הביטוח" אכן התרחש. הגדרתו של מקרה הביטוח הנדון, טען הפרקליט המלומד, מורכב מיסוד חיובי ("מעשה זדון") ומיסוד שלילי ("למעט מעשה שנעשה בידי המבוטח או מטעמו"); ומלשון ההגדרה נובע, שבלא הוכחת שני היסודות גם יחד, אין המבוטח יוצא ידי חובתו להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח המהווה את עילתו.

טענה זו אין בידי לקבל. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נשוא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג. כלל זה חזר ונתאשר, זה לא מכבר, בפרשתו של ע"א 497/85 אשל ואח' נ' ריט, חתם לוידס, ואח', פ"ד מב (1) 89. עניינו של פסק-דין היה בתביעה לדמי ביטוחם של יהלומים, שנתבססה על פוליסה מסוג " כל הסיכונים", אך העקרונות שסוכמו בו, לעניין נטלי הראיה הרובצים על המבוטח מחד ועל המבטח מאידך, יפים לפרשה דהכא לא פחות משהיו יפים לפרשה דהתם. הדרך שבה ניסחה המשיבה את הגדרת "מקרה הביטוח", בפוליסה נשוא ענייננו, על-ידי הכללת הסייג לפטור מאחריות בגוף התניה הקובעת את תחומי האחריות, איננה מחלצת את המשיבה מחובתה להוכיח את טענתה, שהמקרה הנדון נכנס לגדרו של הסייג. הכלל המקובל עלינו, לעניין פירושן של פוליסות ביטוח כנגד נסחיהן, מחייב, שבהעדר תניה מפורשת בגוף הפוליסה, שהנטל לשלול את קיום התנאים לפטור מאחריות רובץ על המבוטח, לא תישמע חברת ביטוח בטענה, כי זאת התוצאה המתחייבת ממבנה ההגדרה ומהגיונו של הניסוח.

אין זה למותר להזכיר, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אף שגם בגין טענות כאלו אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, דין הוא, כי איננו יוצא ידי החובה הנדרשת הימנו אלא אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיו (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (589 (1). במקרה הנדון לא הביאה המשיבה ראיות כלשהן להוכחת טענותיה, והדברים הם בבחינת קל וחומר. התרשמות השופט מסבירות התנהגותו של המערער בליל המעשה, או תחושתו בדבר קיומם האפשרי של מניעים פסולים בלב המערער בעת שהצהיר על שווי המכונית לצורכי ביטוח, לא יכלו להוות תחליף לראיות ממשיות, שהמשיבה היתה מצופה להביא, ולא הביאה, להוכחת טענותיה החמורות כנגד המערער.

11. בשולי פסק-דינו קבע השופט המלומד, שאילו הוכיח המערער את תביעתו להנחת דעתו, כי אז היה פוסק לו את מלוא דמי הביטוח בניכוי ההשתתפות העצמית, בלא לשעות לטענות המשיבה, בדבר שוויים הממשי של המכונית ויתר האביזרים המבוטחים.

אף בעניין זה אינני רואה עם השופט המלומד עין בעין. שיעור חבות המשיבה, לפי תנאי הפוליסה, אף במקרים של "אבדן גמור", איננו נגזר באופן "אוטומטי" מסכום הביטוח. החבות המעשית בכל "מקרה ביטוח" איננה עולה על שווי האבדן או הנזק, שנגרם למבוטח למעשה, בעוד שסכום הביטוח איננו מהווה אלא גבול עליון למידת החבות.

12. אם תהא דעתי מקובלת על חברי הנכבדים, כי אז נקבל ערעור זה, נבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ונחזיר אליו את הדין לשם קביעת הסכום, שעל-פי תנאי הפוליסה יש לחייב את המשיבה לשלם למערער. אם יראה בית המשפט צורך בכך יוכל להרשות הבאת ראיות נוספות לעניין זה. זולת דמי הביטוח תבע המערער, בבית המשפט קמא, גם נזקים נילווים שונים, אך ויתר על הוכחת חלק זה של תביעתו, שמלכתחילה לא היה בו ממש. לחלק זה של התביעה שוב אין בית המשפט המחוזי צריך להידרש. את הוצאות המערער בשתי הדרגות, לגבי ההליכים עד כאן, הייתי קוצב בסך 10,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ומחייב את המשיבה בתשלומן לאלתר.

לנוכח התוצאה נדחית הבקשה בבש"א 10/89.

השופט א. ברק

אני מסכים.

השופט ש. לוין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מצא.

ניתן היום, כ"א באב תשמ"ט (22.8.89).