בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.12.97 בתיק ע"א 1162/96 שניתן על ידי כבוד השופטים א' אבן-ארי, ד' בר-אופיר וה' אחיטוב

עו"ד רפאל שרון - בשם המערער
עו"ד יעל אילני - בשם המשיבה מס' 1
עו"ד אלון בלגה - בשם המשיבה מס' 2

1. הן בית המשפט השלום - מפי השופט א' קסירר - הן בערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - מפי השופטים א' בן-ארי, ד' בר-אופיר וה' אחיטוב - גרסו השופטים כי נטל השכנוע מוטל על המבוטח ולכן דחו את תביעתו. על מסקנה זו מוגשת בקשת רשות הערעור. החלטנו להענות לבקשה, לתת רשות ערעור ולדון בה כבערעור על פי הרשות שניתנה.

2. ההוראה השייכת לעניין מצויה בחלק ב' של הפוליסה וזו לשונה:

השימוש המותר ברכב:

הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרת אחד או יותר מהסעיפים המופעים ברשימה זו להלן שמספרם צויין על גבי תעודה זו במשבצת "השימוש המותר" ...

24. לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום ולהובלת מטענים לשם עסק בעל הפוליסה או מקצועו, ללא תשלום או תמורה.

3. הסוגיה של נטל השכנוע לגבי הוכחת התנאים לקיום הכיסוי הביטוחי נידונה בהרחבה בפסיקה. הכל מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעיתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח. והמקרה שלפנינו יוכיח: במקום לכתוב בפוליסה: "הכיסוי הביטוחי יחול על כל שימוש ברכב מנועי" (או "על הסעת נוסעים") למעט הסעת נוסעים בשכר או בתשלום", נכתב מה שנכתב: "הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק לשימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום".

היכן כאן הכלל והיכן החריג?

4. כאמור, השאלה אינה חדשה, ורבות טרחו השופטים והמלומדים למצוא מבחנים טובים וצדיקים. לבירור השאלה נזקקו למסורת הפסיקה האנגלו-אמריקאית בסוגיות ביטוחי אש וביטוחי ים ולשיקולי מדיניות משפטית. על אף כל המאמצים העיוניים, נתגלו חילוקי דעות מהותיים בין שופטי בית משפט זה.

אחת השאלות השנויות במחלוקת נוגעת לשלילת הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(661 (5 ובע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(311 (1); לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(837 (1); לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה "שלילי" על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה"חיובי" על המבטח (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני).

5. שאלה אחרת היא, האם בכוחו של ניסוח גרידא לשנות את זהות נושא הנטל, או שמא אנו נזקקים למבחנים " אובייקטיביים", שאינם נתונים לחכמת המנסח. ברוח המבחן האובייקטיבי ראה את דבריו של חברי השופט א' מצא בע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(177 (4, בעמ' 184, דברים שהובאו בהסכמה על ידי הנשיא מ' שמגר בפרשת סלע. בין המבחנים השונים שהוצעו לשם פתרון הבעיה הפרשנית: ביטוח סיכון כללי לעומת ביטוח סיכון מיוחד; הגבלה ( (limitation, exception לעומת החרגה ( .(exclusion על הבחנה אחרונה זו ראה את פסק הדין שניתן בארה"ב בסוגייתנו ממש, דהיינו, לגבי שלילת הכיסוי הביטוחי בשל הסעת נוסעים בשכר:

713. Raymond v. Great American Indemnity Co. (1932) 163 A.באותו מקרה החליט בית המשפט כי הניסוח של השלילה בפוליסה היה בבחינת ההגבלה ולא החרגה, ולכן נטל השיכנוע מוטל על המבוטח.

6. גם השופטים של בתי המשפט שלמטה טרחו להבהיר את מהותה של שלילת הכיסוי על רקע הפסיקה והספרות. שופט בית משפט השלום החיל על המקרה את ההבחנה בין ביטוח סיכון כללי לבין ביטוח סיכון ספציפי. מסקנתו הייתה כי בפוליסה הנדונה הסעת נוסעים היא בבחינת סיכון ספציפי, ולכן היה על המבוטח להוכיח את כל היסודות, דהיינו, כי ההסעה הייתה ללא תמורה. למסקנה זהה הגיע גם בית המשפט המחוזי. וכך אומר בית המשפט:

באיזה סוג ביטוח מדובר בפוליסה הנדונה, האם בביטוח כנגד " כל הסיכונים" או בביטוח כנגד "סיכונים ספציפיים"? חלק ב' בפוליסת הביטוח (נ/3) מגדיר את השימושים המותרים ברכב וזה לשונו:

"הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרת אחד או יותר מהסעיפים המופיעים ברשימה זו להלן שמספרם צויין על גבי תעודה זו במשבצת 'השימוש המותר'".

וכאן מונה הפוליסה רשימה של שמונה עשרה שימושים מותרים, אשר רק בהתקיים אלו מהם אשר נבחרו בפוליסה הספציפית - חל הכיסוי הביטוחי. בפוליסה של המערער בפנינו חלים השימושים המנויים בסעיפים 21,22 ,24 ,31 ,35 ,36. נמצאים אנו למדים, שדנים אנו בפוליסה כנגד סיכונים ספציפיים, אשר ככזו היא מטילה, לאור ההבחנה אותה ערכנו לעיל, את הנטל להוכחת סיבת הנזק על המערער. היינו, לא די בהוכחת עצם התרחשות ארוע התאונה, אלא יש להוכיח גם את הנסיבות אשר יצביעו על תחולת הכיסוי הביטוחי במקרה הספציפי. מהו "מקרה ביטוח" אשר על המערער להוכיח את קיומו? אחד השימושים המותרים נימנה, כאמור, בסעיף 24, וזו לשונו:

"לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום ולהובלת מטענים לשם עסק בעל הפוליסה או מקצועו, ללא תשלום או תמורה".

המשיבה טענה כי המערער הסיע נוסעים בשכר ועל כן אין כיסוי לפוליסה על מקרה התאונה הנידונה. על מי מוטל הנטל להוכיח כי הסעת הנוסעים היתה בשכר אם לאו? לאור לשונו הברורה של סעיף 24 הרי ברור כי הסעת הנוסעים ללא שכר הינו אחד המרכיבים של "מקרה הביטוח" אשר ככזה על המערער הנטל להוכיחו על מנת לזכות בתגמולי ביטוח.

7. לטעמי, מסקנה זו אינה מחויבת המציאות. עדיין אפשר לטעון כי, מהותית, הסעת נוסעים הוא הכלל, והסעה בשכר הוא החריג. כן אפשר לטעון, וזה נראה בעיני העיקר, כי הסיכון המכוסה הוא כללי: שימוש ברכב מנועי, הכולל בתוכו את הסעת הנוסעים, שאינה אלא מקרה מיוחד של השימוש ברכב. לכן, אין כאן כל עניין של הרחבה ספציפית של הכיסוי הביטוחי לעבר הסעת נוסעים. נמצא, כי המקרה של הסעה בשכר או בתמורה הוא בבחינת החרגה אמיתית לכיסוי הביטוחי הכללי של הסיכון הנובע משימוש ברכב. אין בכוחו של סדר הניסוח וצורתו בפוליסה לשנות מצב מהותי בסיסי זה.

8. תפיסתי זו נשענת גם על הרקע החקיקתי של הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפנינו ביטוח חובה, המוסדר על ידי ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970: סעיף 2 לפקודה מטיל על המשתמש ברכב את החובה לבטח את השימוש ברכב בפוליסה לפי דרישות הפקודה. דרישות הכיסוי הביטוחי נקבעו בסעיף 3 לפקודה:

(א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את -

(1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל החבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על-ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" - כמשמעותם בחוק.

(2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק.

(ב) המבוטח בביטוח לפי סעיף-קטן (א)(2) יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק.

9. תאונת דרכים בחוק הפיצויים מוגדרת כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כאשר שימוש ברכב מנועי כולל, בין היתר, כל נסיעה ברכב, בתשלום ושלא בתשלום. כן יש לציין, כי הנהיגה ללא ביטוח שוללת את זכאות הנהג-הנפגע לפי הוראת סעיף 5)7) לחוק הפיצויים, אך עדיין יש לתלויים ולנפגעים האחרים זכאות כלפי קרנית. נמצא, כי נטל השיכנוע להוכחת השלילה הוא בעל משמעות לגבי מעמדה של קרנית. גם מסיבה זו, מן הראוי להטיל את נטל השיכנוע על המבטח שהוציא את הפוליסה. אחרת, מצב של תיקו בתביעתו של הנפגע עשוי ליצור קשיים בתביעה נפרדת נגד קרנית, על פי תנאי סעיף 12 לחוק.

10. ניתוח המבנה של פוליסת הביטוח שלפנינו, על רקע דברי החקיקה המוזכרים, מוביל למסקנה כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הוא מפני נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים במעורבות כלי הרכב, על כל השימושים המפורטים בחוק. כלומר, "מקרה הביטוח" הוא התרחשותה של תאונת דרכים בה מעורב הרכב המבוטח. שלילת הביטוח בשל "הסעת נוסעים בשכר" הוא חריג לכיסוי הביטוחי. נטל השכנוע להוכיח כי ברכב המבוטח הוסעו נוסעים בשכר רובץ על המבטחת, שהיא המשיבה במקרה שלפנינו.

11. לבסוף, הערה בדבר נטלי ההוכחה בשאלת הסעת נוסעים בשכר. העובדה כי נטל השיכנוע מוטל על המבטח, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא-כלום. על הנסיבות השונות שמשפיעות על חובת הראיה עמד חברי השופט ת' אור בפרשת סיני:

ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל-פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם ייתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מהצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו. (שם, בעמ' .(688-687

(השווה לדברי השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר בעמ' 854).

12. על פי עקרונות דיני הראיות הכלליים, מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות (ראה א' הרנון 'דיני ראיות' (חלק ראשון, תשמ"ה-1985) בעמ' 204). לכן, אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר.

אשר על כן, מתקבל הערעור, פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מבוטלים בזה והדיון מוחזר לבית משפט השלום, לשם פסיקת הפיצויים שתשלם המשיבה למערער. המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ש"ח.

השופט ת' אור

אני מסכים.

השופטת ט' שטרסברג-כהן

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, י"ז בשבט תשנ"ט (3.2.99).