פ ס ק - ד י ן

השופט ת' אור

1. עניינם של ערעורים אלה בפרשנותו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: החוק), הקובע:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

השאלה שבמחלוקת היא שאלת פרשנותו של הצירוף "תביעה לתגמולי ביטוח" שבסעיף, ובמיוחד של המילה "תביעה" בצירוף זה. המחלוקת היא בין שתי גישות פרשניות: לפי הגישה הראשונה "תביעה" הנזכרת בסעיף כוונתה לדרישה המופנית למבטח (להלן: הגישה הראשונה); לפי הגישה השניה, "תביעה" כוונתה לתובענה - תביעה המוגשת לבית המשפט (להלן: הגישה השניה).

בשני הערעורים שבפנינו הוגשו תביעות לבית המשפט. לא מתעורר בהם ספק לגבי השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות. מרוץ זה מתחיל עם קרות מקרה הביטוח. אין גם ספק מתי מסתיים מרוץ ההתיישנות. מרוץ זה מסתיים עם הגשת תביעה לבית המשפט. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי משך תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח המוגשת לבית המשפט. לפי הגישה הראשונה, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים, כקבוע בסעיף 1)5) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), משום שסעיף 31 הנ"ל מתייחס להתיישנות דרישה ממבטח ולא להתיישנות תביעה המוגשת לבית המשפט.

ממילא, חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות הכללי. לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים, כקבוע בסעיף 31 לחוק. לפי גישה זו, סעיף 31 קובע תקופת התיישנות מיוחדת, קצרה יותר מתקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות הכללי. ממילא, הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות נדחית בפני הוראת סעיף 31 לחוק.

2. שתי גישות שונות אלו משקפות עמדות שונות לגבי היחס בין סעיף 31 לבין חוק ההתיישנות.

לפי הגישה הראשונה, הסעיף כלל אינו קובע תקופת התיישנות שלאחריה לא ניתן להגיש תובענות לבית משפט, אלא קובע מועד אחרון להגשת דרישות למבטח. לכן ממשיכה לחול לצידו הוראת חוק ההתיישנות הקובעת תקופת התיישנות של שבע שנים לתובענות שאינן במקרקעין. משמעות הדבר היא, שאם המבוטח הגיש תוך שלוש שנים דרישה לחברת הביטוח לתשלום תגמולי הביטוח, הוא רשאי להגיש את תובענתו לבית המשפט תוך שבע שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

מהי המסקנה המתבקשת מעמדה זו לגבי תחולת יתר הוראות חוק ההתיישנות במקרה דרישת תשלום של מבוטח או מוטב ממבטח? התשובה היא, כי לפי עמדה זו הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על התקופה של שלוש השנים בהן על המבוטח להגיש דרישתו לחברת הביטוח. זאת, משום שסעיף 31 לחוק אינו דן בהתיישנות תובענה, נושא בו דן חוק ההתיישנות, אלא בתקופה המירבית בה ניתן להגיש דרישה לחברת הביטוח. ממילא, חוק ההתיישנות אינו חל על תקופה זו. כך, למשל, ההוראה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, לפיה אין נזקקים לטענת התיישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה, לא תחול על טענת הנתבע לפיה התובע הגיש את דרישתו לחברת הביטוח לאחר חלוף שלוש שנים מאירוע הביטוח.

לפי הגישה השניה, הסעיף קובע תקופת התיישנות לתובענות - תביעות המוגשות לבית המשפט נגד המבטח. זוהי נורמה מיוחדת (LEX SPECIALIS) ולכן היא מוציאה מתחולה את הוראת חוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות לתובענות והמהווה נורמה כללית (LEX GENERALIS). לפי גישה זו, תובענה חייבת להיות מוגשת תוך שלוש שנים לבית המשפט, אחרת היא מתיישנת. הסעיף, לפי גישה זו, קובע חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות.

לפי גישה זו, הוראות חוק ההתיישנות (למעט זו הקובעת את תקופת ההתיישנות) ממשיכות לחול לגבי התקופה של שלוש השנים הקבועה בסעיף 31 לחוק. כך תחול, למשל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיה במקרה שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה (במקרה שלנו: אירוע הביטוח) מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה. כמו כן, יחולו סעיפים 12-10לאותו חוק, הכוללים הוראות מיוחדות לעניין חישוב תקופת ההתיישנות. באותו אופן יחול סעיף 3 לחוק ההתיישנות והנתבע צריך יהיה לטעון את טענת ההתיישנות (חלוף שלוש שנים מיום אירוע מקרה הביטוח) בהזדמנות הראשונה.

3. בתי המשפט המחוזיים התלבטו בפרשנות סעיף 31 לחוק. שופטים אחדים תמכו בגישה הראשונה ואחרים בגישה השניה. על פי הגישה הראשונה פסקו השופט גורן בת"א (ת"א) 2067/86 המר' BRIAN DAVID PIERI OF 10868/86 THE MERRET UNDERWRITERS LTD נ' דנות רוזנווסר בע"מ (בכינוס נכסים); השופט אברמוביץ בת"א (נצ') 453/87 הסנה נ' שי (לא פורסם) וכן בדעת מיעוט בע"א (נצ') 31/90 צרור נ' הסנה פ"מ תשנ"ב (ב) 149 והשופט הומינר בת"א (ת"א) 826/86 ידיאמקס נ' PHILIP GAYBLE WRIGHT (לא פורסם).

על פי הגישה השניה פסקו השופטים גינת והס בעניין צרור הנ"ל.

גם בבתי משפט השלום נתגלעו חילוקי דעות בין השופטים השונים, אשר מרביתם אימצו את הגישה השניה.

4. בפנינו שני ערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, אשר גם בהם נחלקו הפוסקים. ע"א 3812/91 נסוב על תביעה לתגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו לסחורה מבוטחת בינואר 1984. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בנהריה במרץ 1988. היא נדחתה על ידי בית המשפט (השופט קיטאי) בשל התיישנות, והערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה (השופטים מרגלית, אריאל ויעקובי-שוילי). הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי נקטו פרשנות התואמת את הגישה השניה. על פסק דין זה ניתנה רשות ערעור על ידי כבוד הנשיא.

הערעור השני נסוב על נזקי שריפה שארעה במרץ 1983, אשר כתב התביעה בגינה הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב בחודש ספטמבר 1987. בית משפט השלום (השופטת רובינשטיין) אימץ את הגישה הראשונה וקבע שהתביעה לא התיישנה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה בדעת רוב (השופטים ארבל וגלעדי כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג). גם על פסק דין זה ניתנה רשות ערעור (רע"א 5423/91) על ידי כבוד הנשיא, אשר גם קבע שהערעור ישמע ביחד עם הערעור בתיק ע"א 3812/91 הנ"ל. בשני הערעורים מתעוררת אותה שאלה משפטית, שאלת פרשנות סעיף 31 לחוק, ולפיכך אוחד הדיון בשניהם.

5. המחלוקת בין שתי הגישות האמורות טרם זכתה לפסיקתו של בית משפט זה. העניין היה בפני בית משפט זה ברע"א 344/87 (לא פורסם) והובעה שם דעה (מפי השופטת בן-פורת) כי יתכן שהפירוש לפי הגישה הראשונה הוא סביר, אך השאלה לא הוכרעה שם והושארה בצריך עיון עד שהעניין יידון במסגרת ערעור. השאלה הועלתה פעם נוספת ברע"א 321/88 (לא פורסם), אך גם הפעם, מטעמים המבוארים בהחלטה, לא נזקק בית המשפט (המשנה לנשיא אלון) להכריע בה. גם בע"א 449/89 פלוק נ' רייט (פ"ד מו(2) 93) הועלתה השאלה והושארה בצריך עיון.

הגיעה, איפוא, השעה שבית משפט זה יאמר דברו.

6. הדיבור "תביעה" הנזכר בסעיף 31 לחוק יכול להתיישב, מבחינה לשונית, עם שתי הגישות שנזכרו לעיל. ניתן לומר שמובנה הרגיל של המילה "תביעה" הוא תובענה המוגשת לבית המשפט. אולם המחוקק נוקט לעיתים לשון "תביעה" גם לגבי דרישה המופנית לגורם כלשהו שאינו בית המשפט. כך, לדוגמה, בסעיפים 23(א),27 ו-28 לחוק מופיע הדיבור "תביעה", כשעל פי לשונם והקשר הדברים אין חולק שמדובר בדרישת תשלום המופנית על ידי המבוטח אל המבטח; כך, הדיבור "תביעה" מופיע בסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), כשהכוונה לדרישת תשלום המופנית אל המוסד; וכך על פי סעיף 6 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשכ"ז-1987, בו נדרש מהתובע תגמול מהרשות המוסמכת לפי חוק זה לצרף ראיות להוכחת "תביעתו".

גם השימוש במונח "התיישנות" בסעיף 31 לחוק אין בו להכריע במחלוקת נשוא דיוננו. המונח התיישנות מתייחס אמנם בדרך כלל לתביעות המוגשות בדרך תובענה לבית משפט, ולכך אתייחס עוד להלן, אך המחוקק עשה בו שימוש גם לגבי דרישות המוגשות לרשויות אשר אינן בית משפט (ראו סעיף 32(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 וסעיף 6(ב) לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957).

יוצא, שבחינה מילולית של סעיף 31 אינה מצביעה בהכרח על כך שהחוק העדיף גישה זו או אחרת. על מנת לפרש את הסעיף, יהיה עלינו לברר את התכלית שהחוק בא להגשים. האם תכלית זו היתה להבטיח הגשת דרישת תשלום למבטח תוך תקופה של שלוש שנים מיום אירוע הביטוח? האם כוונת המחוקק היתה לכך שאם המבוטח או המוטב יגישו דרישתם תוך שלוש שנים מאירוע הביטוח תעמוד בעינה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, דהיינו שבע שנים? או אולי הכוונה היתה לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות משבע שנים לשלוש שנים? (לפרשנות דבר חקיקה על פי התכלית שהוא בא להגשים, ראו בג"צ 267/88 רשת כולל האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(736 ,728 (3; רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' סער, פ"ד מה(416 ,405 (4; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(396-395 ,364 (4). על תכלית החוק נוכל ללמוד, בין היתר, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 31, מהשוואה לאמור בסעיפים אחרים באותו חוק ומדברי חקיקה במטריה דומה הדנים בהתיישנות. באלה אדון להלן.

7. עיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 31 מלמד, שהגישה השניה היא שעמדה ביסוד חקיקת הסעיף.

בדברי ההסבר לסעיף 31 לחוק (הצעות חוק תשל"ו 22, בעמוד 29), נאמר:

"תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים".

רואים אנו, שעל פי האמור בדברי ההסבר להצעת החוק בא סעיף 31 לקצר את תקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות.

מהדיון בכנסת בקריאה הראשונה של החוק ניתן להבין, שוב, שסעיף 31 הובן כמקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות (ראו דברי חבר הכנסת תמיר בדברי הכנסת 75 עמוד 663 ותשובת שר המשפטים צדוק בעמוד 666).

ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט לעניין החוק דנה בהצעת החוק, בין היתר, בישיבה מיום 12.12.76. כשנשאל על ידי יושב ראש ועדת המשנה ד"ר ורהפטיג "מהי ההתיישנות בחוזה"? פרופסור א' ידין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שנכח בישיבה, וליווה את החוק בשלבי החקיקה השונים, השיב: "שבע שנים. פה זה שלוש שנים כי חברות ביטוח לא צריכות להחזיק את הרזרבות שלהן בשביל קיום החיובים האלה. יש מקרים בהם ההתיישנות יותר קצרה". בעקבות דברים אלה נרשם: "הוחלט לאשר סעיף 31" (ראו פסק דינו של השופט גינת בפרשת צרור הנ"ל). בסופו של דבר, נתקבל סעיף 31 לחוק בנוסח זהה לנוסח בהצעת החוק (סעיף 31(א) של ההצעה). מדברי הכנסת ומדיון בועדת המשנה שדנה בו לא עולה כוונה לשנות את מטרתו המקורית שהיתה לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית משבע שנים לשלוש שנים. אין תימה, על כן, שבחיבורו של הפרופסור ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), הוא מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31:

"אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה. הוא קובע שני דברים: (1) את האורך של תקופת ההתיישנות; (2) את המועד שממנו מתחילה התקופה. בשניים אלה ישנה בסעיף 31 הוראה מיוחדת. בכל שאר העניינים הנוגעים לנושא ההתיישנות חלות, גם על התביעה לתגמולי הביטוח, הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כמו שהן חלות על תביעות כלשהן" (ראו בעמודים 96-95).

גם לדעתו של המחבר דוד מ' ששון בחיבורו דיני ביטוח (הוצאת שוקן 1988), ניתן להסיק מדברי ההסבר להצעת החוק, שסעיף 31 דן בהתיישנות של ההליכים המשפטיים (בעמוד 96).

8. על תכליתה של הוראת סעיף 31 ניתן ללמוד גם מסעיפים אחרים של החוק. סעיף 70של החוק קובע:

"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח".

כפי שמציין סעיף 65 לחוק:

"בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד השלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה".

מסעיף 65 עולה, שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם הוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח.

מכיוון שהמבוטח צפוי להתבע על ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, וארכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להתבע על ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה. כפי שכותב פרופסור ידין בחיבורו הנ"ל, בהתייחסו לסעיף 70:

"סעיף זה משלים את סעיף 31 שגם הוא דן בנושא התיישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתיישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - שהוא 'הנזק' שביטוח זה בא לכסות - עדיין לא התיישנה. סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק זה" (ראו בעמוד 166).

לא היה צורך בסעיף 70 לו התביעה הנזכרת בסעיף 31 לחוק היתה מתפרשת כדרישה של המבוטח מהמבטח. לו זו היתה הפרשנות הנכונה, תביעת המבוטח מהמבטח המוגשת לבית המשפט היתה מתיישנת רק כעבור שבע שנים מיום קרות מקרה הביטוח, מועד בו נולדת גם עילת התביעה של הצד השלישי כלפי המבוטח. מרוץ ההתיישנות של שתי תביעות אלו היה מתחיל ומסתיים באותו תאריך, כעבור שבע שנים. במקרה כזה, לא היתה אפשרות שתביעת המבוטח כלפי המבטח תתיישן קודם שהתיישנה תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח וסעיף 70 היה מתייתר.

כמו סעיף 31 גם סעיף 70 זהה לנוסח שמצא ביטויו בהצעת החוק (הראשון בסעיף 31(א) להצעת החוק, והשני בסעיף 69 להצעה). הדיבור "תביעה" בשניהם התייחס לתביעה במובן של תובענה המוגשת לבית המשפט כשהסעיף האחד, סעיף 70, בא להשלים ולסייג את האמור במשנהו - סעיף 31 לחוק.

9. עצם השימוש במונח "התיישנות" בסעיף 31 מצביע, לכאורה, על כוונה להתיישנותה של זכות תביעה שמבקשים לממשה בהליכים משפטיים דווקא.

הביטוי "תקופת התיישנות" קנה לו מובן בדין הכללי כביטוי לתקופה, שאם זו חלפה קם מחסום דיוני להגשת תובענה לבית משפט. הדין הכללי, חוק ההתיישנות, קובע את תקופת ההתיישנות הכללית, והמחוקק ברצותו לקבוע לתביעות מסויימות תקופת התיישנות שונה עושה זאת במפורש בחוק מיוחד.

משעשה כן, יראו את התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות כנדחית בפני התקופה המיוחדת.

ואולם, דיני ההתיישנות הכלליים יחולו לגבי אותה תקופת התיישנות מיוחדת שבדין המיוחד. כותב על כך חברי, השופט ברק, בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים (פ"ד מא(589 (1):

"הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות 'מסגרת כוללת של דנים', מעין 'מטריית התיישנות', החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד" (בעמוד 601, וראו גם ר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(13 (3, .(16

דרך זו של קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, כשהכוונה לכך שפרט לעניין התקופה דיני ההתיישנות הכלליים אשר מצאו את ביטויים בחוק ההתיישנות יחולו, היא מקובלת. אכן, כך נקבע לגבי תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 96 לפקודת השטרות (נוסח חדש), בסעיף 2)89) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובסעיף 6(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 (ראו ד"נ 36/84 הנ"ל בעמודים 601-600).

רואים אנו, שבקביעה בחוק כלשהו של תקופת התיישנות שונה לתביעה פלונית, הכוונה בדרך כלל היא להתיישנות מן הסוג שחוק ההתיישנות דן בה, קרי, התיישנות תובענה המוגשת לבית המשפט. מצויים, אמנם, חוקים בהם נזכרת "התיישנות" כדרישה שאינה תובענה המוגשת לבית המשפט, כמו שלעיתים בחר המחוקק להזכיר "תביעה", כשהכוונה אינה לתובענה המוגשת לבית המשפט.

אך כשהמחוקק עשה כן הוא גם טרח להבהיר את כוונתו המיוחדת (ראו סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ה-1968, סעיף 6 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 וסעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט-1959). ניתן עוד להעיר, כי גם כאשר המחוקק עשה שימוש במונח "תביעה" במובנו הבלתי רגיל של דרישה, היה זה במקרים בהם הדרישה מופנית לגוף הממלא תפקיד מעין שיפוטי. לא הומצאה על ידי באי כוח המבוטחים בערעורים שבפנינו כל דוגמה לשימוש שנעשה במונח זה כדי לציין דרישה מגוף שעשוי להיות פרטי ואשר אינו ממלא תפקיד ציבורי מעין שיפוטי, כמו מבטח. כך גם לגבי המונח "התיישנות" במובנו הבלתי רגיל שלא בהקשר של תובענה.

.10 בענייננו אין להסיק מלשון הוראת סעיף 31 שהיא מכוונת ל"התיישנות" אחרת מאשר זו בה דן חוק ההתיישנות. כפי שראינו, הן ההיסטוריה החקיקתית והן קריאת סעיף 31 לחוק יחד עם סעיף 70 תומכים במסקנה שתכלית הסעיף לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, מן הנימוקים שהובהרו בדברי ההסבר להצעת החוק.

באי כוח המבוטחים טוענים, שניתן ללמוד מסעיפים אחרים בחוק, בהם השתמש המחוקק בדיבור "תביעה" במשמעות דרישה מהמבטח, על כך שגם סעיף 31מתייחס להתיישנות תביעה באותו מובן. בטענתם זו הם מסתמכים על הקבוע בסעיפים 23(א),27 ו-28 לחוק, אשר זו לשונם:

"23 (א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

27 תגמולי הביטוח ישולמו תוך שלושים ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים.

28 (א) על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח, וריבית בשיעור של 4% לשנה מתום שלושים ימים מיום מסירת התביעה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור".

אכן, בסעיפים אלה נזכרת "תביעה" במובן דרישה המוגשת על ידי המבוטח למבטח. מכאן הטענה, שגם "תביעה" הנזכרת בסעיף 31משמעותה תביעה באותו מובן.

טענה זו אינה משכנעת. ראשית, כאמור, סעיף 31 בנוסחו זהה לנוסח הצעת החוק. בהצעת החוק מובנה היחיד של תביעה היה תובענה, קרי, תביעה במסגרת הליכים בבית המשפט. מאחורי הצעת החוק בודאי לא עמדה הכוונה ש"תביעה" תפורש כדרישה מהמבטח. ואם כך, אין זה סביר שהיתה כוונה לשנות את תכלית סעיף 31 על ידי תיקון סעיפים אחרים של החוק. יש להניח, שלו היתה כוונה לשנות ממובנו של הסעיף, הדבר היה נעשה בבירור ובמפורש, כלומר, תוך שינוי נוסח הוראת סעיף 31עצמה. שנית, מלימוד ההיסטוריה החקיקתית מתברר, שהצירוף "תביעה בכתב" בסעיף 23(א) (ובעקבות זאת גם בסעיפים 27ו-28 המתייחסים לתביעה כמובנה בסעיף 23(א)), נבחר עקב שגגה שיצאה מלפני המחוקק. הכנסת לא נתנה דעתה לכך שלדיבור "תביעה" נתייחד כבר מובן אחר בסעיפים 31ו-70 לחוק.

מלאכת הניסוח של המחוקק אינה נעשית על טהרת הדיוק, ולא אחת יקרה שבחיקוקים שונים, ולעיתים באותו חיקוק עצמו, מופיע אותו מונח במובנים שונים (ע"א 250/79 פרגר נ' קצין התגמולים, פ"ד לד(167 ,165 (1). וכבר נאמר לגבי פרשנות חוקים:

"כל הקרוב לחקיקתה של הכנסת בכלל ולחקיקתה בענייני מיסים בפרט, מודע לכך כי לא פעם מכילה החקיקה הוראות, הבאות לשם הזהירות בלבד, ולא פעם נעשה תיקון בסוגיה אחת, מבלי שנעשים תיקונים גם בסוגיות דומות. כשלעצמי, אין אני מוכן כלל להעמיד את המחוקק כמי שעושה 'מלאכת מחשבת'. הנסח, כמו השופט, עושה מלאכה אנושית, על חולשותיה ופגמיה. את פרשנותו של החוק יש לבסס על לשונו ועל הגיונו ועל מטרתו ועל תכליתו" (דברי חברי, השופט ברק, בר"ע 277/82 נירוסטר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(831 ,826 (1).

דוגמה לשימוש באותו מונח במובנים שונים באותו סעיף עצמו - ודווקא במונח "תביעה" אשר במוקד דיוננו - נוכל למצוא בהוראת סעיף 27 לחוק אשר הובאה לעיל. ב"תביעה לפי סעיף 23(א)" הנזכרת בה, הכוונה היא לדרישת המבוטח מהמבטח ואילו ב"תביעה" אותה ניתן להגיש בנפרד מיתר התגמולים הנזכרת בסיפא של ההוראה הכוונה היא לתביעה המוגשת לבית המשפט (ראו בחיבורו הנ"ל של פרופסור ידין, בעמוד .(89

יתכן כי פרשנות סעיף 31 היתה יכולה להיות קלה יותר לו נכללה בחוק הגדרה של המונחים המופיעים בו, ולכל מונח בחוק היה מובן אחד. אך כפי שמציין פרופסור ידין בחיבורו הנ"ל:

"כמו רוב החוקים בחקיקה האזרחית החדשה נמנע גם חוק זה מהגדרת מונחיו... משמעותם של המונחים שהחוק משתמש בהם נובעת איפוא ממכלול הוראותיו האופרטיביות. ואין זה הבדל פורמלי בלבד. החיסרון של סעיפי הגדרה מונח בנוקשותם ובכלליותם, נוסף על הקושי שרוב ההגדרות האלה נזקקות למונחים שמצידם שוב זקוקים להגדרה, ואילו השיטה הנקוטה כאן יתרונה בזה שמונח אחד עשוי לקבל בהוראות שונות משמעות שונה בהתאם להקשרים השונים שבהם הוא מופיע" (בעמוד 22).

11. למסקנה התומכת בגישה השניה לפרשנות המונח "תביעה" בסעיף 31 לחוק ניתן להגיע גם מתוך עיון בהוראות החוק הדנות בחובת המבוטח להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח ועל חובתו למסור לו את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות. סעיף 22 לחוק קובע, שעל המבוטח או המוטב להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע לו עליו, וסעיף 23(ב) קובע את חובתו למסור למבטח תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אלה אינם ברשותו, עליו לעזור להשיגם למבטח ככל שיוכל. החוק גם קובע סנקציה בגין אי עמידה של המבוטח או המוטב בחובות אלה. סעיף 24 לחוק קובע בעניין זה:

"24 (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.

(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו נעשה אותו דבר".

ההודעה על מקרה הביטוח, בין אם היא מוגשת על ידי המבוטח או על ידי המוטב לפי חוזה הביטוח, מהווה, למעשה, גם דרישה מהמבטח לתגמולי הביטוח. הודעה כזו יש למסור מיד. החוק קובע במה ועד כמה עלולה להפגע זכות המבוטח או המוטב לתגמולי הביטוח אם הם אינם ממלאים חובה זו.

מה ניתן להסיק מההסדר הקבוע בסעיפים 24-22לחוק לעניין פרשנותו הראויה של סעיף 31? ראשית, אם נפרש את סעיף 31 לפי הגישה הראשונה, יש להגיש את הדרישה למבטח תוך שלוש שנים מקרות אירוע הביטוח.

ואולם, ברוב המקרים נודע למבוטח על אירוע הביטוח זמן קצר לאחריו.

יוצא, שברוב המקרים חובת ההגשה תוך שלוש שנים נבלעת בחובת ההודעה המיידית לפי סעיף 22, הכוללת גם דרישה לתשלום תגמולי הביטוח. תוצאה זו מייתרת, מבחינה מעשית, את הוראת סעיף 31 בחלק גדול מהמקרים.

שנית, החוק קובע בסעיפים 23,22 ו-24 הסדר מיוחד לעניין החובה להגיש את הדרישה למבטח (וכן מידע ומסמכים רלבנטיים) בזמן. הסדר זה אף קובע את תוצאות הפרת חובה זו. קשה להניח שעל הסדר זה, שנועד לענות על הצורך בפניה מוקדמת אל המבטח, הוסיף המחוקק הסדר נוסף, מקביל, על ידי קביעת תקופת " התיישנות" של שלוש שנים להגשת דרישה למבטח.

12. הועלתה הטענה, שאם ניתן לתת לסעיף 31 לחוק שני פירושים והפירוש האחד מיטיב עם המבוטח, יש לבחור בפירוש זה. מכיוון שהפרשנות לפי הגישה הראשונה מטיבה עם המבוטח לעומת הגישה השניה (שהרי לפיה תקופת ההתיישנות ארוכה יותר), יש לבחור בה.

טענה זו מבוססת על ההנחה, שקיים כלל לפיו יש לפרש חוק הדן בביטוח לטובת המבוטח. איני רואה צורך להתייחס לשאלה אם כלל פרשנות כזה אכן קיים, באשר בענייננו קיימים נימוקים כבדי משקל על פיהם יש להעדיף את הגישה השניה.

ראשית, כפי שבקשתי להראות, יש לפרש את סעיף 31 על פי תכליתו והתוצאה המתבקשת היא שיש לקבל את הגישה השניה.

שנית, יש לקרוא את סעיף 31 על רקע המצב שקדם לו בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. השוואה כזו מלמדת, שהמחוקק בחוק חוזה הביטוח ערך, למעשה, איזון בין האינטרסים של הצדדים לחוזה הביטוח בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות לתביעת מבוטח היתה שבע שנים על פי הוראות סעיף 1)5) לחוק ההתיישנות. אך לפי סעיף 19 לחוק ההתיישנות, ניתן היה להתנות על תקופה זו. המבטחים נהגו להתנות על התקופה ונהוג היה לקבוע בחלק גדול מפוליסות הביטוח תקופה קצרה יותר של התיישנות, למשל, תקופה של שנים עשר חודשים (לדוגמאות של התנאה כזו בפוליסות ביטוח ראו בע"א 278/61 "בחן" חברה לביטוח בע"מ נ' לנדה, פ"ד טו 2505, 2508 וכן ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת וסטצ'סטר בע"מ פ"ד כט(817 ,813 (2). אכן, החוק בסעיף 31 קיצר את תקופת ההתיישנות של תביעות לתגמולי ביטוח משבע שנים לשלוש שנים. אך בסעיף 39(ב) לחוק נקבעה הוראה, על פיה אין להתנות על סעיף 31, כמו על סעיפים אחרים הנזכרים בסעיף, אלא לטובת המבוטח או המוטב. כלומר, הצדדים לחוזה הביטוח אינם רשאים לקבוע תקופת התיישנות קצרה משלוש שנים. מצד אחד החוק קובע תקופת התיישנות קצרה יותר מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. מצד שני, תקופה זו לא ניתן לקצר אלא רק להאריך, בעוד שעל התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות ניתן להתנות לשני הכיוונים. במובן זה, הוראות החוק מטיבות עם המבוטח והמוטב לעומת אלו שהיו קיימות קודם חקיקתו. יש גם לזכור, כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים עשויה להתארך בנסיבות בהן מורה על כך חוק ההתיישנות (ראו למשל סעיף 8).הוראות חוק ההתיישנות ממשיכות, כאמור, לחול על תקופת ההתיישנות המקוצרת, הקבועה בסעיף 31.

שלישית, לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת, לפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן. אכן, זהו המקרה שלפנינו: שיקולי מדיניות (שפורטו בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הפרופסור ידין בספרו) מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח. מה הטעם, במקרה כזה, כשתכלית החוק מנימוקים גלויים ומבוררים היא לקצר את תקופת ההתיישנות, לנסות לפרש את החוק כך שתקופת ההתיישנות תהא ארוכה ככל האפשר?

13. על סמך כל האמור לעיל, דעתי היא שיש לפרש את סעיף 31 כבא לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות לשלוש שנים ולא כבא לקבוע תקופת " התיישנות" לדרישת המבוטח או המוטב מהמבטח.

התוצאה היא, שהערעור בע"א 3812/91 נדחה ועל המערער לשלם למשיבה את הוצאותיה בערעור זה בסך 4,000 ש"ח. הערעור בתיק רע"א 5423/91 מתקבל, מתבטלים פסק הדין של בית המשפט המחוזי והחלטת בית משפט השלום ונקבע בזה שתביעתו של המשיב נגד המערערת התיישנה. המשיב בערעור זה ישא בהוצאות המערערת בשלוש הדרגות בסך 6,000 ש"ח.

המשנה לנשיא א' ברק

אני מסכים.

השופט ש' לוין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, יא' בניסן תשנ"ד (23.3.94).