חוזה הביטוח הנטען, נכרת לטענת נועם אורים בין נועם אורים לאליהו באמצעות סוכנות הביטוח "ק.נ. ביטוחים בע"מ" (להלן: "ק.נ."), ששמשה לצורך הענין "כסוכן ביטוח".

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם אכן נכרת חוזה ביטוח מחייב ותקף בין הצדדים אשר תחילת תוקפו ה- 15.11.87, יומיים לפני השריפה שאירעה במפעל.

2. בית המשפט המחוזי דן בשאלה זו במסגרת המרצת-פתיחה שהוגשה לפניו ובה נתבקש להצהיר כי קיים חוזה ביטוח בין נועם-אורים לאליהו, לחילופין, נתבקש להצהיר כי החוזה נכרת בין נועם-אורים לק.נ.

בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט ש. אלוני) דחה את התביעה כנגד ק.נ., אך קבל אותה כנגד אליהו. פסק הדין ההצהרתי שניתן קבע "כי בין הצדדים נכרת חוזה ביטוח כאמור" (עמ' 12 לפסק הדין). כמו-כן הטיל בית המשפט הנכבד קמא על אליהו לשלם לנועם אורים את הוצאות המשפט בסך 15,000 ש"ח.

השופט המלומד קבע כי במערכת היחסים בין הצדדים נחשבת ק.נ. כסוכן הביטוח שתיווך בין אליהו לנועם-אורים. מכח סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"), ק.נ. היא שלוחתה של אליהו בכל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח ולעצם כריתתו של החוזה.

בית המשפט קיבל כמהימנה את גרסתו של העד אברהם לביא, מנכ"ל נועם-אורים לפיה הוסכם בינו לבין אחד ממנהלי ק.נ., העד בועז נצר על העברת הביטוח של המפעל לחברת אליהו החל מיום 15.11.87, מועד פקיעת חוזה הביטוח בין נועם-אורים ו"כלל". הסכמה זו נלמדה מתאורו של העד את שיחת הטלפון בינו לבין נצר שהתקיימה ב- 12.11.87.

כן הסתמך השופט המלומד על שיחות טלפון נוספות שהתקימו בין לביא ונצר. הראשונה היתה ב 13.11.87 בה חזר ואשר נצר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים וכן שיחות שהתקיימו ב 15.11.87 וב- 16.11.87 בהן בקש לביא לקבל את כתב הכיסוי ונענה כי זה אינו מוכן עדיין. באותן שיחות לא נאמר ללביא כי אין כיסוי ביטוחי למפעל, אלא אך ורק, כי כתב הכיסוי אינו מוכן. הובהר לו כי הכיסוי הביטוחי למפעל שריר וקיים.

השופט המלומד דחה את טענת אליהו לפיה לאליהו ולק.נ. לא היו ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות לצורך כריתת חוזה הביטוח וזאת מאחר ובין הצדדים סוכם על חוזה ביטוח הזהה לפוליסה שהיתה קימת בין נועם אורים ו"כלל" ופוליסה זו לא הועברה לאליהו, או לק.נ. לפני המועד הנטען כמועד כריתת החוזה. השופט קבע כי גם במצב דברים זה נתמלאו דרישות ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות. בהסתמך על סעיף 2(ב) לחוק קבע כי יחילו על החוזה הוראות הפוליסה הסטנדרטית שהופקדו על ידי אליהו בידי המפקח על הביטוח או הוראות הפוליסה בין נועם אורים ו"כלל" לפי בחירת אליהו.

השופט למד, בנוסף, על גמירת דעתה של אליהו להתקשר בחוזה הביטוח מנסיונותיה לשתף בביטוח חברות נוספות כמבטחות משותפות: משלוח ה"סליפים", אליהם אתייחס בהמשך, משלוח השמאי מרקוס לשטח עם היוודע דבר הדליקה על ידי אליהו, ונתונים נוספים. כמו-כן גרס השופט הנכבד כי נוכח מסכת העובדות והראיות שהוצגו לפניו אין זה סביר להניח כי נועם אורים היתה נותרת ללא כיסוי ביטוחי ולכן גם מטעם זה עדיפה גרסתה.

כמו-כן הותר לנועם אורים, עפ"י בקשתה, לפצל את הסעדים הנתבעים על ידה מכח העילה בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.

3. בטענותיהם בכתב לפנינו פורשים באי כוחם המלומדים של הצדדים טענות מטענות שונות ותוקפים את ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות של השופט המלומד. אדון בטענות אלו אחת לאחת.

מעמדה של ק.נ. כ "סוכן הביטוח"

4.    אליהו טוענת לפנינו כי החזקה, שקבועה בסעיף 33(א) לפיה סוכן הביטוח הינו שלוח של המבטח לצורך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה וכריתתו של החוזה, אינה חלה בעניננו.

הצדדים אינם חלוקים על כך שק.נ. מהווה "סוכן ביטוח" ותיפקדה ככזה בכל הנוגע לחוזה הנטען ועל כן חלה על מערכת היחסים בין הצדדים הוראת סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח הקובעת כי:

"לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב."

אליהו מסכימה אמנם כי לא היתה דרישה בכתב של נועם אורים כלפי ק.נ. שזו תשמש כשלוחה מטעמה. ואולם לטענתה ניתן ללמוד על דרישה כזו מכוח "הודאות בעל-דין" של העד לביא. "הודאת בעל-דין" כזו תוכל להתגבר על החזקה שבחוק מכיוון שדרישת הכתב בסעיף 33(א) הינה ראיתית ולא מהותית. על כן, ק.נ., על פי טענתה של אליהו, אינה שלוחה שלה בכל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולעצם הכריתה.

טענה זו אינה מקובלת עלי.

ראשית, אין ללמוד מתוך דברי העד לביא על כך שק.נ. פעלה כשלוח של נועם אורים ולא כשלוח של אליהו על פי דרישתה בכתב של נועם אורים. עיון בפרוטוקול מראה כי לא לזה התכוון העד לביא בדבריו והציטוט מדבריו, כפי שהופיע בסיכומי אליהו הוצא מהקשרו:

"ש. מר לביא, כמה שנים אתה מכיר את בועז נצר?

ת. כשלוש וחצי שנים, אם אינני טועה.

ש. כסוכן שלכם לענייני ביטוח?

ת. תחילת ההיכרות בינינו היתה לאו דוקא בעניני ביטוח ש. מעבר לענייני הביטוח, האם זה נכון שהוא סוכן שלכם לענייני ביטוח ת. נכון ש. והוא מפעם לפעם מציע לכם הצעות שונות בענייני ביטוח? ת. נכון"

(עמ' 4-5 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, בתשובה לשאלת בית המשפט מבהיר העד למה כוונתו:

"כב' השופט: השאלה היא אם נועצתם בו בכל ענייני הביטוח שלכם?

ת. לא יותר מאשר במסגרת של שיחות שמנהלים עם סוכן, כדאי ככה או כדאי ככה. נכון הוא שאני הצעתי לו באיזה שהוא שלב, במקום להציע הצעה כמבטח, להיות יועץ שלי לענייני ביטוח, ואז לא להציע הצעה. בתנאי זה שהוא יהיה יועץ, הוא לא יוכל להציע הצעה". (ההדגשה שלי - י.מ.).

מכאן כי לא רק שהעד לביא לא ראה בק.נ. כשלוחה מטעמו לצורך המשא ומתן עם אליהו אלא להיפך הוא רואה בה נציגתו של המבטח.

זאת ועוד; גם אם ניתן לראות בדרישת הכתב דרישה ראייתית ולא מהותית, ואינני נוקט עמדה בשאלה זו, הרי יש צורך בהוכחה חד משמעית שהמבוטח דרש מן הסוכן להיות שלוחו שלו לצורך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולצורך כריתת החוזה.

גם הוכחה חד משמעית כזו לא היתה במקרה שלפנינו. ההיפך הוא הנכון. במקרה שלפנינו העובדות מצביעות על כך שק.נ. הינה שלוחה של אליהו דוקא וניתן היה להגיע למסקנה זו גם מבלי להעזר בחזקה שבסעיף 33(א). במהלך המשא ומתן התנהלה תחרות בין שתי סוכנויות ביטוח: ק.נ. ותורן. כל אחת מהסוכנויות יצגה חברה אחרת לביטוח: אליהו וכלל, תוך שהן מנסות לשכנע את נועם אורים לבטח את המפעל באמצעותן בחברת הביטוח עמה הן קשורות. הפניה לנועם אורים נעשתה על ידי ק.נ. בשם אליהו ולא היתה פניה הפוכה של ק.נ. לאליהו בשם נועם אורים. היוזמה למשא ומתן נעשתה בעצה אחת בין ק.נ. לאליהו תוך שאיפה לזכות בתיק הביטוחים של נועם אורים. זאת ועוד, אליהו הינה בעלת מניות בק.נ. וכן רוב הביטוחים שנעשים באמצעות ק.נ.

נעשים בחברת אליהו. לפיכך הייתי דוחה טענה זו.

5. טענה נוספת של אליהו במישור מעמדו של סוכן הביטוח הינה כי קביעה כזו, המייחסת לסוכן מעמד של שלוח המבטח, עלולה ליצור מצב בו הסוכן יגרום לחיובו של המבטח בחוזה ביטוח מעבר ליכולתו הכלכלית של המבטח או תוך נטילת סיכונים שלא יהיו מקובלים על המבטח. כמו-כן אליהו מצביעה על כך שבגישת סעיף 33(א) מתבטל ההבדל הקיים בין "סוכן ביטוח" ל- "חתם".

גם טענה זו אינה מקובלת עלי.

אחד החידושים שנקבעו בחוק חוזה הביטוח עוסק בהסדרת מערכת היחסים המשולשת שבין המבוטח, המבטח וסוכן הביטוח. (ר' לענין זה:

ד' מ' ששון, דיני ביטוח (שוקן ת"א, תשמ"ט) 49-54).

סעיף 32 לחוק עוסק בהגדרת התפקוד של סוכן הביטוח וקובע כי:

"סוכן ביטוח" - מי שעוסק בתיווך ביטוחים בין מבוטחים לבין מבטחים".

פרק ו' לחוק קובע בכל הקשור למערך היחסים המשולש: מבטח - מבוטח - סוכן ביטוח את מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח של המבטח ביחס לכריתת חוזה, (סעיף 33(א)), חובת הגילוי (סעיף 33(ב)), קבלת דמי הביטוח (סעיף 34) ומתן הודעות (סעיף 35).

אנו רואים כי המחוקק מייחס לסוכן ביטוח מעמד נכבד בכל הנוגע להווצרות חוזה הביטוח ובמהלכו ומטיל אחריות לגבי חלק מפעולותיו על כתפי המבטח. העיסוק כסוכן ביטוח הינו עיסוק טעון רישוי, תוך שנדרשות כשירויות מסוימות (המפורטות בסימן ה' לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981). המחוקק כוון לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח המוזכרת לעיל הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהסוכן פועל בהתאם להרשאה שקבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח.

המחוקק נתן דעתו לאחריות זו המוטלת על המבטח, אך החליט כי הטלת אחריות כזו עדיפה. בעת שהוצגה ההצעה לקריאה שניה אמר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי, בשם ועדת החוקה חוק ומשפט:

"על זה היה ויכוח. חברות הביטוח טענו שהן רוצות לראות את הסוכן כשלוחו של המבוטח. אבל אנחנו אמרנו: בא לביתו של אדם תמים מישהו המציג את עצמו כסוכן ביטוח ומחתים את האדם על הסכם ביטוח. אחר-כך הוא הולך והאדם חושב לתומו שהוא מבוטח, עם כל התנאים שהסוכן אמר והוא שמח וטוב לו, עד שחברת הביטוח אומרת: הוא בכלל לא היה סוכני, הוא לא היה מוסמך לעשות את הדברים האלה, אתה אינך מבוטח. או שהיא אומרת שלא התנאים שנחתמו הם התנאים המחייבים אותה והמזכים אותו. אנחנו רצינו לשים קץ לוויכוח הזה, וקבענו שייאמר "יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח", ומה שהוא אומר למבוטח כאשר הוא מחתים אותו, כאשר הוא רוכש אותו בשביל חברת הביטוח מחייב את חברת הביטוח".

(ד"כ 90, תשמ"א, 1943). על כן, אין מקום לטענת אליהו בענין זה. על המבטח לוודא ששלוחו פועל בהתאם להרשאה ועליו לוודא שהוא בוחר לו סוכן ביטוח מהימן שיפעל לשביעות רצונו. כמובן, שכאשר חורג הסוכן כשלוח מההרשאה יעמדו למבטח התרופות המנויות בחוק השליחות תשכ"ה - 1965. לדעתי, אין מניעה שסוכן הביטוח יאמר למבוטח כי הסיכום ביניהם כפוף לאישור חברת הביטוח ועד אז אין מובטח כיסוי ביטוחי אך עליו לעשות כן במפורש. אך במקרה כמו המקרה שלפנינו שסוכן הביטוח אינו מסייג את הקיבול אלא מבטיח כי יש כיסוי ביטוחי החל מתאריך מסוים יחייב הדבר את המבטח. (ראה לענין זה ביחס למשפט האנגלי:,.R MERKIN, (COLINVAUX'S LAW OF INSURANCE (6TH ED. LONDON, 1990) 249.

אשר להבחנה הנטענת בין "חתם" ל"סוכן ביטוח" הבחנה זו אינה מצויה בחוק חוזה הביטוח ולטענה זו אין נפקות בעניננו (ר' לענין זה ד' ששון בספרו הנ"ל בעמ' 53). הן חוק חוזה הביטוח והן חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 אינם עוסקים בחתמים.

אשר על כן, מאחר ולדעתי מכוח סעיף 33(א) לחוק יש לומר שק.נ. הינה שלוחה של אליהו בכל הנוגע למשא ומתן לקראת כריתת החוזה ולעצם הכריתה ולאור סעיף 36 לחוק המחיל את הוראות חוק השליחות על שליחות זו, ניתן לקבוע כי פעולות ק.נ. לרבות ידיעתה וכוונתה מחייבות את אליהו (סעיף 2 לחוק השליחות).

האם נכרת חוזה ביטוח?

6. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה האם נכרת חוזה הביטוח בין נועם אורים לבין אליהו באמצעות ק.נ.. אליהו טוענת כי חוזה לא נכרת וזאת מאחר וגם מההצעה וגם מהקיבול נעדרו ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות שהיו דרושות לשכלול החוזה. על פי הטענה, במשא ומתן בין הצדדים דובר על כך שהחוזה יהיה מבוסס על הפוליסה הקיימת בין נועם-אורים ל"כלל" וכי אליהו תקבל על עצמה את התנאים הנקובים בפוליסה זו. מאחר והפוליסות של "כלל" לא הגיעו לידיה או לידיעת ק.נ., טוענת אליהו כי במועד הנטען כמועד הכריתה לא יכולות היו להיות מבחינתן גמירת הדעת והמסוימות להצעה זו וחוזה לא נכרת.

גם דינה של טענה זו להדחות.

על כריתת חוזה הביטוח חלים דיני הכריתה הכלליים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. (ראה לענין זה בספרו של א' ידין, חוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ירושלים תשמ"ד) בעמ' 34). על כן, יש לבחון אם יש בהצעה העדה על גמירת דעת, ואם ההצעה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. גם הקיבול צריך להעיד על גמירת הדעת להתקשר בחוזה עם המציע על פי ההצעה.

7. המונח גמירת דעת הוגדר לאחרונה בצורה ממצה בספרה של פרופ' גבריאלה שלו:

"גמירת-דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת- הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים...

מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה."

(ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 91-2; ר' גם ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(267-8 ,260 (2).

ברוח זו יש לבחון את פרטי המקרה: בפני בית המשפט קמא העיד כאמור מנהל נועם-אורים, העד לביא. השופט קבע לגבי עדותו כי היא מהימנה עליו. מתוך עדותו עולה כי ביום 12.11.87 שוחח בטלפון עם העד בועז נצר מק.נ.. במהלך השיחה הסכימו השניים כי הביטוח יעשה באליהו באמצעות ק.נ.. הכיסוי הביטוחי יחל ביום 15.11.87 וימשך שנה. תנאי הביטוח יהיו התנאים שקיימים בפוליסה בין נועם-אורים ו"כלל". סכום הכיסוי הביטוחי יהיה כמפורט במכתבה של ק.נ. לנועם-אורים מיום 22.9.87, הפרמיה שתשולם לאליהו נקבעה על סך 20,400$ לשנה. העד תאר שיחת טלפון נוספת מיום 13.11.87, במהלכה חזר נצר ואשר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. במהלך שיחות אלו היתה ההעדה על גמירת הדעת מצד שני הצדדים להתקשר בחוזה זה ללא סייגים.

שיחות טלפון נוספות התקימו גם ב- 15.11.87 וב- 16.11.87 (עדין לפני התרחשות השריפה). בשיחות אלו בקש העד לביא לקבל לידיו את כתב הכיסוי הזמני של אליהו בהתאם להסכמה הטלפונית. כל שנאמר ללביא על ידי נצר היה שכתב הכיסוי עדין אינו מוכן. לא נאמר לו דבר על כך שאין כיסוי או שהכיסוי מותנה בעיון מוקדם של אליהו בפוליסות של "כלל" וכיו"ב. לכן, יכול היה העד לביא להבין כי המפעל מכוסה על ידי אליהו החל מה- 15.11.87.

בית המשפט קמא יכול היה ללמוד על הסכמה זו גם מעדותו של שותפו של לביא לשיחות הטלפון, בעז נצר. נצר אישר כי ביום 12.11.87 אכן נתבקש על ידי לביא טלפונית כי ייעשה ביטוח כמוסכם, אשר תוקפו יהיה החל מיום 15.11.87. באותו מועד, הוא מספר, הודיע על הסיכום שהושג למשנה למנכ"ל אליהו, העד שלמה יעקובי. בתשובה לשאלה אם היתה הסתיגות מצידו לגבי מועד התחלת הכיסוי הביטוחי ב- 15.11.87 משיב נצר חד משמעית כי הסתיגות כזו לא היתה (עמ' 124 לפרוטוקול).

המסקנה העולה מצירוף העדויות הינה שהוזמן ביטוח על ידי נועם-אורים בשיחת הטלפון בין לביא ונצר, עוד ב- 12.11.87. תנאי הביטוח הכלליים סוכמו וסוכם כי מועד כניסת הכיסוי הביטוחי לתוקף יהיה ה- 15.11.87, הוא מועד סיום הכיסוי שהיה לנועם אורים בחברת "כלל". הצעה זו קובלה מבחינת ההעדה על גמירת הדעת, על ידי ק.נ. שפעלה בשליחות אליהו. לנועם אורים לא נאמר באף שלב כי הכיסוי לא יחל ב- 15.11.87 או כי הכיסוי מותנה בהעברת הפוליסות של "כלל" לאליהו או בכלל שנחוץ אישור של אליהו להסכמה זו. גם התנאת הביטוח בכך שאליהו תמצא מבטחים משותפים לא הועלתה. ניתן לסכם ולומר שהיתה העדה על גמירת דעת מצד שני הצדדים.

8. גם במישור המסוימות והעדר היכולת לכרות חוזה עקב חסרונם של פרטים מהותיים, אין לקבל את טענת אליהו.

הפרט החיוני אשר היה חסר, לטענת אליהו, היא התניות הספציפיות שמופיעות בפוליסה שהיתה בין נועם אורים ל"כלל". בפני בית המשפט הנכבד קמא לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לגבי מועד הגעת הפוליסות של "כלל" למשרדי ק.נ.. ברם, גם אם נצא מהנחה שאלו לא הגיעו טרם ההסכמה הנטענת ואף טרם השריפה, נראה לי כי אין בכך בכדי לפגום בתוקף החוזה שנכרת.

בשאלה האם במסגרת חוזה הביטוח יש צורך בהסכמה ספציפית ובתניות מיוחדות לגבי כל פרט, קבע בית משפט זה בעבר:

"כבר באותה שיחה בין מר איתן לאחי התובע, שפעל כסוכנו, הגיעו שניהם להסכמה בדבר עיקר תנאי הביטוח, והגנת החלונות ביניהם ולא נותר אלא להוציא את הפוליסה הכתובה, ואין נפקא מינה, לענין גמירות הדעת שלא דובר בכל פרטי הפרטים שהיו כלולים בפוליסה, אלה נתונים להשלמה כאמור בסעיף 26 של חוק החוזים (חלק כללי)".

(ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חיים פ"ד לו (2) .(722 ,714

חוק חוזה הביטוח אינו קובע מפורשות הגדרה מיוחדת של חוזה ביטוח, המפרטת את מרכיביו השונים. יחד עם זאת יתכן ואפשר ללמוד מסעיף 1 לחוק מהם המרכיבים הדרושים:

"חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח תמורת דמי ביטוח, לשלם בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב."

מכאן שיש צורך בחוזה; מבטח; מבוטח; קביעת דמי הביטוח; קביעת הארוע בגינו ישולמו התגמולים למבוטח, וקביעת שיעור התגמולים. (ר' לענין זה גם בספרו הנ"ל של פרופ' א. ידין בעמ' 29).

גישה זו נלמדת גם מדבריהם של המלומדים MACGILLIVRAY AND :PARKINGTON

"THE MATERIAL TERMS OF A CONTRACT OF INSURANCE ARE: THE DEFINITION OF THE RISK TO BE COVERED, THE DURATION OF THE INSURANCE COVER, THE AMOUNT AND MODE OF THE PREMIUM AND THE AMOUNT OF INSURANCE PAYABLE IN THE EVENT OF LOSS. AS TO ALL THESE THERE MUST BE A CONSENSUS AD IDEM, THAT IS TO SAY, THERE MUST EITHER BE AN EXPRESS AGREEMENT OR THE CIRCUMSTANCES MUST BE SUCH AS TO ADMIT OF REASONABLE INFERENCE THAT THE PARTIES WERE TACITLY AGREED". (MACGILLIVRAY & PARKINGTON ON INSURANCE LAW (8TH ED, LONDON 1988) P. 87).

מרכיבים אלו: זהות המבטח, זהות המבוטח, מהות הסיכון המכוסה, משך תקופת הביטוח, שיעור הפרמיה ושעור תגמולי הביטוח בעת ארוע מקרה הביטוח הוסכמו בין נועם-אורים ואליהו, הן בשיחה מיום 12.11.87 והן במכתב הראשון מיום 22.9.87 מק.נ. לנועם-אורים אשר פירט את תנאי הביטוח שהוצעו לנועם אורים. על הסכמה זו ניתן ללמוד גם מנוסח המכתב שהוציאה ק.נ. לאליהו כיום 15.11.87 המפרט את ההסכמה אליה הגיעו ב- 12.11.87. (נ/4).

גם בחינת הפוליסה שהיתה בין נועם אורים ו"כלל" מעלה כי המדובר בעיקר בפוליסה סטנדרטית שהוספה לה תוספת סטנדרטית המתיחסת לביטוח מפני סיכוני אש. שלשת העמודים היחודיים להתקשרות עם נועם אורים עוסקים בעיקר בחישובי הפרמיה והתנאים בהם הינם משניים ולא מהותיים לצורך כריתת החוזה בין נועם אורים ואליהו. אין בהם כדי לשלול ממידת הסטנדרטיות של הפוליסה.

יתר על כן, העד נצר אישר כי ראה את הפוליסות של "כלל" שהיו נכונות לשנת 1986 ובעדותו בעמוד 127 לפרוטוקול הוא אומר:

"לא זכור לי שהיו לי איזה שהן הסתייגויות מיוחדות".

העד נצר הוסיף שכשהשווה בדיעבד בין הפוליסות של "כלל" לשנת 1986 שראה טרם כריתת החוזה וזו של 1987, הבחין רק בסעיף אחד שאותו יתכן ואליהו לא היתה מקבלת. זאת ועוד, אליהו ביטחה באותה תקופה את נועם אורים מפני סכוני אש במבנה אחר של נועם אורים ולכן ידעה מהן הדרישות לכיסוי שיש לנועם אורים.

כל אלה מצביעים על כך כי החוזה שנכרת היה מסוים די צרכו וכלל את כל הרכיבים החיוניים לצורך הכריתה.

9. אשר לתוכנו הספציפי של החוזה שנכרת קובע סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח:

"כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח... זולת, אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים."

בפסק הדין, נשוא הערעור, בעמ' 11 קובע השופט קמא כי אליהו יכולה לבחור בין כיסוי על פי הפוליסה הסטנדרטית שהופקדה אצל המפקח על הביטוח מטעמה או לפי תנאי הפוליסה שהנפיקה חברת "כלל" לנועם אורים, עליהם הוסכם בין הצדדים.

הגם שאין הדבר מעלה או מוריד לשאלת עצם כריתת החוזה, הרי שבנסיבות הענין, משקבעתי כי נכרת חוזה ביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה הקיימת בין "כלל" ונועם אורים ניתן לראות בכך הסכמה בין הצדדים לסטות מהתנאים הסטנדרטיים הנהוגים באליהו ועל כן התנאים השוררים בין הצדדים יהיו אלו שהיו נהוגים בין "כלל" ונועם אורים, אם כי לדעתי, יתכן ואין לכך נפקות וזאת מאחר והתנאים המיוחדים בפוליסה שבין "כלל" ונועם אורים אינם מהותיים כלל.

10. השופט קמא מצביע על כך שהיה קיבול תקף גם מצד אליהו בעצמה. כאמור, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו ודי לנו קיבול שנעשה להצעה על ידי ק.נ.. עם זאת ניתן ללמוד גם מהתנהגותה של אליהו על המצב לאשורו.

אליהו החלה עוד ב- 12.11.87 לקיים מגעים עם חברות ביטוח נוספות לצורך שיתופן ושילובן כמבטחות משותפות בחוזה הביטוח. מגעים אלו קבלו ביטוי ב"סליפים" שנשלחו על ידי אליהו לחברות האחרות "צור" ו"אריה". ה"סליפים" (נ/3) הינם שוברים ששלחה אליהו לחברות אלו ביום 15.11.87 ומהווים הזמנה לכיסוי משותף. הזמנות אלו ציינו במפורש את סכום הכיסוי, את מהותו של הביטוח והסיכונים מפניהם הביטוח מכסה, וכן את פירוט הנכסים המכוסים. תקופת הביטוח תוארה כמתחילה ב- 15.11.87. הסבריהם של העדים אליהו ויעקובי לפיהם מדובר בגישושים ראשונייים ולא מחייבים לא נתקבלו על דעתו של בית המשפט קמא, שדחה גירסה זו. נוכח תוכן המסמכים ואופן ניסוחם גם בליבי אין ספק כי הם מחזקים את המסקנה, שאליהו ידעה היטב על החוזה והסכימה לבטח את נועם-אורים לפי המוסכם. זאת ועוד, אליהו שלחה שמאי למפעל מיד כשהודע לה על השריפה והסבריו של העד שלמה אליהו לסיבת משלוח השמאי לא נתקבלו על דעתו של השופט המלומד.

11. אליהו מנסה לטעון כי אפשר ללמוד על כך שלא הושגה הסכמה גם ממגעים שהתקיימו בין נועם-אורים ו"כלל", שנערכו לאחר שיחות הטלפון בין נועם אורים וק.נ. שהיתה ב- 12.11.87. הטענה נסמכת על שיחת טלפון שהתקימה בין מנהל נועם אורים, העד לביא לגב' נאוה מסוכנות "תורן". במהלך אותה שיחה שהתקימה ב 13.11.87 הציעה נאוה ללביא להפחית את שעור הפרמיה שדרשה "כלל". לביא השיב כי יחשוב על כך. העד לביא ספר לעד בועז נצר, איש ק.נ., לאחר מכן, שהוצעה לו הצעה זולה יותר.

העד לביא הסביר את תשובתו לאותה נאוה ואת שיחתו עם נצר בעקבותיה בנסיון לגרום לאותה נאוה להרפות מלחציה עליו. אשר לשיחתו עם נצר הסביר לביא כי ספר לנצר על ההצעה רק כדי להראות לו שלמרות שקבל הצעה זולה יותר, סיכום מבחינתו הוא סיכום, ואין בכך כדי לבטא כי לא היתה גמירת הדעת מצידה של נועם אורים, ובמילותיו של העד בעמ' 14 לפרוטוקול:

"ש. אז למה אמרת לבועז נצר שיש לך הצעה מנאוה, יותר טובה? ת. בועז נצר היה חבר שלי במשך כשלש שנים לפני הארוע הזה וכחבר רציתי שידע להעריך את זה, שכשסיכמנו, הסיכום הוא סיכום, למרות שיש לי הצעות במעט יותר טובות, אני נשאר אצלו".

12. אליהו מפנה גם למסמך נ/2, אשר לטענתה נשלח על ידי נועם אורים ביחד עם הפוליסות של "כלל", לאחר כריתת החוזה. במסמך זה מבקשת נועם אורים ששיעור הפרמיה יופחת וישופרו תנאי התשלום. אליהו מבקשת ללמוד מכך שטרם היתה גמירות דעת באותו שלב ולכן לא נכרת החוזה.

השופט המלומד היה ער לטענה זו וקבע כי אינו יכול לדעת את מועד משלוח המכתב ואם אכן נשלח לאחר מועד כריתת החוזה הנטען.

"למרבית הצער המסמך אינו נושא תאריך כלשהו ויחוסו לתאריך זה או אחר, אינו אל ספקולציה".

(עמ' 7 לפסק הדין). אשר על כן גם דינה של טענה זו להידחות.

13. טענה נוספת של אליהו במישור כריתת החוזה מסתמכת על המסמך נ/4 שהוזכר קודם לכן. מסמך זה הינו מכתב של ק.נ. לאליהו מה- 15.11.87 המפרט את הסיכום שהושג בשיחת הטלפון מיום 12.11.87. במסמך כותבת ק.נ. לאליהו כי "בהמשך להוראת המבוטח מ 12.11.87 נא להוציא כיסוי עבור"... (כאן בא פירוט מלא של הנכסים המבוטחים והכיסוי עליהם). בסיום המכתב כותב ק.נ. לאליהו: " נא אשרו הנ"ל". מכאן מנסים הפרקליטים המלומדים של אליהו ללמוד כי נדרש במפורש אישורה של אליהו לפני יצירת הקיבול.

גם טענה זו איננה מקובלת עלי.

האישור של אליהו לפעולת ק.נ. אינו רלוונטי באשר משנוצרו יחסי שליחות בין ק.נ. לבין אליהו, הרי שלצורך כריתת החוזה מספיק שיעשה קיבול להצעה מצד ק.נ. ומשנעשה קיבול כזה, אישורה של אליהו אינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי של נועם אורים והחוזה שנכרת.

לסיכום, מקובלת עלי קביעתו של השופט המלומד שאכן נכרת חוזה ביטוח מחייב בין נועם אורים ואליהו באמצעות ק.נ..

הזמנת עדים נוספים

14. טענות נוספות שמעלה אליהו בערעור שלפנינו נוגעות לטיבו של ההליך שהתקיים בפני בית המשפט קמא. הטענה הראשונה נוגעת להחלטתו בתיק המרצה 9754/88, בה החליט בית המשפט לסרב לבקשת אליהו להזמין בין היתר שני עדים מומחים לענף הביטוח. הזמנתם של עדים אלה נעשתה "על מנת להעיד על הנוהג והמינהג המקובלים בכל המתייחס לכריתת הסכמי ביטוח וכיסוי ביטוחי במקרים הדומים לענייננו". (כנוסחה של הבקשה הנ"ל).

הדיון בבית המשפט קמא התנהל בדרך של המרצת פתיחה, אשר מטרתה לקבוע אם נכרת חוזה ביטוח בין נועם-אורים לבין אליהו.

אליהו בקשה במסגרת המ' 5810/88 להעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה או למחוק את ההמרצה על הסף אך בקשתה נדחתה. בית המשפט קמא קבע כי אין מניעה לדון בסכסוך על דרך של המרצת פתיחה.

לאור החלטה זו ובעקבותיה, בקשה אליהו את רשות בית המשפט לזמן ארבעה עשר עדים!. בית המשפט בחן בקשה זו וסבר כי הדבר יאריך את משך הדיון ללא צורך מאחר ומרבית העדים, שזימונם מבוקש, אינם נחוצים. בית המשפט התיר לאליהו להעיד מטעמה את מנהלה שלמה אליהו, את העד ראובן שרוני, נציג חברת הביטוח "אריה" ואת העד יעקב חסין נציג חברת הביטוח "ציון". זאת, בנוסף למצהיר מטעם אליהו, המשנה למנכ"ל, שלמה יעקובי.

בחנתי את רשימת העדים אותם בקשה אליהו לזמן ודעתי כדעתו של השופט המלומד. לא היה כל צורך בזימון נציגים של שש חברות ביטוח שונות ושלשה נציגים של חברת "כלל", ולא היה מקום לזימון נציג בנק הפועלים שיעיד על מצבה הכספי של נועם-אורים שכן עדים אלו לא היו תורמים דבר מעבר לעדות העדים האחרים.

התביעה על דרך של המרצת פתיחה נועדה לתת סעד מהיר ויעיל ועל כן היא מותנית בקיום דיון מקוצר ותמציתי. לא יעלה על הדעת סיכול טיבו של ההליך על ידי השמעת ארבעה עשר עדים, שעדותם אינה נחוצה. (ר' לענין זה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה ששית, אמינון תשנ"א) 100).

על כן גם דינה של טענה זו להידחות.

15. טענה נוספת אותה מעלה אליהו בנוגע לתקינות ההליך עוסקת בעדותו של העד יעקב חסון. השופט המלומד סרב לאפשר לעד להעיד עדות מומחה וקבע כי עד זה יעיד רק על עובדות הנוגעות לקשר שבין "אליהו" וחברת הביטוח "ציון" לצורך שיתוף ציון בביטוח האמור.

נחה דעתי כי בדין סרב השופט לאפשר השמעת עדות העד כעד מומחה.

עיון בפרוטוקול מראה כי הבאתו של העד היתה במסגרת המרצה 9754/88 בכדי שיעיד על הקשר בין "ציון" לאליהו: ברם, בעת הדיון הוצג העד על ידי בא כוחה המלומד של אליהו, הד"ר פלד, כעד מומחה. סירובו של השופט לשמוע עדות עד מומחה ללא שקוימו ההליכים לכך בפרק יא' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 ותקנות סדרי הדין (עדות מומחים) תשט"ו - 1954, מוצדק בעיני. אעיר רק כי לדעתי עדות מומחה זו כמו יתר העדויות שנתבקשו לא היתה רלוונטית כלל לנקודה שעמדה להכרעה וגם מטעם זה לא היה מקום להיעתר לבקשה.

פיצול סעדים

16. טענתה האחרונה של אליהו מופנית גם כנגד החלטת השופט קמא להתיר לנועם אורים פיצול סעדים. טרוניה זו של אליהו כנגד השופט קמא מסתמכת על החלטתו שלא למחוק התובענה או להעבירה לפסים של תביעה רגילה במסגרת המרצה 5810/88. בהחלטתו זו הסתמך השופט המלומד על ההנחה כי אם וכאשר יוכרע גורל חוזה ביטוח שוב לא יהיה צורך בהתדינות נוספת. לכן, טוענת אליהו לא היה טעם להתיר פיצול סעדים.

טענה זו תמוהה בעיני.

תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 קובעת כי:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

מבחינת העיתוי הוגשה הבקשה בשלב הסיכומים עם סיום הדיון. את הבקשה לפצל סעדים ניתן להגיש בכל זמן שהתובענה תלויה ועומדת בבית המשפט (ע"א 115,89/64 האז נ' מני, פ"ד יח(440 ,435 (3 וראה גם ע"א 140/88 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אבי צדק, פ"ד מד(208 ,206 (1). כך, שמבחינת המועד, הבקשה הוגשה כדין.

אשר לנחיצותה של הבקשה, אין להתפלא על כך שהשופט קמא חשש מכך שעם מתן פסק הדין ההצהרתי תמנע מנועם-אורים האפשרות לזכות בסעד מהותי.

כבוד הנשיא של בית משפט זה קבע בעבר כי:

"מגמת המניעה של כפל התדיינויות מוליכה למסקנה, כי האמור בתקנה 46 יחול גם על בקשה למתן סעד הצהרתי. תובע שבקש צו הצהרתי, אם כי בזמן הבקשה יכול היה לתבוע גם את הסעד המהותי אך נמנע מלתבעו, ויחד עם זאת נמנע מלבקש מבית המשפט להרשות לו לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה."( ע"א 734/83, ר"ע 449/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פד' לח(621-2 ,613 (1).

לעומתו, חברי הנכבד, ש' לוין סבור כי ספק רב אם לענין תקנה 45, סעד הצהרתי על היותו של חוזה בתוקף ופיצויים בגין הפרת אותו חוזה נחשבים כסעדים שונים. (ר' לענין זה ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב(1) 547 ,541, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית בעריכת דר' ש' לוין, אמינון תשנ"א) 163-4.

בענייננו אין אנו צריכים להכרעה בשאלה זו כי השופט המלומד אכן התיר את פיצול הסעדים שנתבקש. אין כל מקום לטרוניית אליהו בענין זה ואין מקום למנוע מנועם-אורים בדרך דיונית לממש את זכויותיה בהסתמך על פסק הדין ההצהרתי שניתן לטובתה.

17. לסיכום, אני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת לשאת בהוצאות הערעור בסך 7,500 ש"ח שיהיו צמודים ונושאי ריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

הנשיא מ' שמגר

אני מסכים

השופט א' גולדברג

אני מסכים

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' מלץ ניתן היום, ל' בניסן תשנ"א (14.4.91)