בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         בפני שתי תובענות שונות, אשר עניינן בבקשה למתן צו עשה,  שיורה לנתבעת להשיב לידי התובעים בכל אחד מן התיקים את רכבם (רכב מסוג פולקסווגן מ.ר. 66-089-18 (להלן: הרכב) בה"פ 118/05 ו- רכב מסוג  GMC מ.ר. 30-717-18 (להלן: GMC) בת.א. 4695/05) , משום שלא היה, לטענתם, מקום להורות על חילוט הרכבים או החרמתם.

 

2.         בשל העובדה כי בשתי התובענות עניין לנו באותה נתבעת, ובשל כך שמערכת הנסיבות דומה והשאלות המשפטיות שבמחלוקת זהות, מצאתי לנכון ליתן פס"ד בתובענות במאוחד.

 

3.         רקע בה"פ 118/05

התובע הינו הבעלים הרשום של הרכב.

 

ביום 21/11/04, נתפס הרכב ע"י הנתבעת, בהיותו עמוס בטובין שלא הוצהר עליהם ואשר הוברחו ככל הנראה דרך גבול מצרים.

 

מר קאסם תמים (להלן: הנהג), אשר נהג ברכב וטען לבעלות בטובין, עוכב לחקירה, יחד עם מר ראני מנצור (מי שבשעתו אמור היה להיות במעצר בית) אשר היה עמו ברכב.

 

ספירת הטובין לימדה, כי המדובר בטבק לנרגילה במשקל כולל של כ- 612 ק"ג, אשר סך ערכו הוא 61,200 ₪, ואשר שווי המס בגינו הוא בסך של 46,427.72 ₪.

 

לאור כל זאת, תפסו פקידי המכס את הטובין המוברחים ואת הרכב, אשר שימש להברחה ומסרו בידי הנהג אישור בדבר התפיסה.

 

ביום 12/12/04, פנה התובע לגובה המכס אשדוד, בבקשה להשבת תפוס. ביום 23/12/04, נשלחה למבקש ולנהג, הודעת חילוט לרכב תפוס וזאת מכוח סעיף 203(ג) לפקודת המכס.

 

4.         רקע בת.א. 4695/05

התובעים הם בני זוג הרשומים כבעלי ה -GMC.

 

ביום 28/8/04 נתפס הרכב ע"י הנתבעת בהיותו עמוס בטובין שלא הוצהר עליהם כחוק.

 

ספירת הטובין לימדה, כי המדובר בסיגריות מסוגים שונים, אשר סך ערכם הוא כ- 46,598 ₪, ואשר שווי המס בגינם הוא בסך של 269,538 ₪ לערך.

 

לאור זאת הודיעה הנתבעת לתובעים על כוונתה לחלט את רכב ה- GMC, ומשכך הוגשו התביעות לסעד הצהרתי לפיו אין עילה לחילוט הרכב.

 

טענות התובעים

 

5.         לטענת התובעים, אין חולק כי המדובר בטובין מוברחים, אולם לא הוכח כי הרכב שימש להברחתם, אלא לכל היותר הוכח כי שימש להובלתם ומכאן שהרכב לא שימש להברחה ועל כן לא ניתן לחלטו או להחרימו.

 

לחילופין טוענים התובעים, כי כלל לא ידעו אודות השימוש שנעשה ברכבם, ומכאן שלא נתמלא יסוד הידיעה הנדרש במסגרת החוק לצורך חילוט.

 

6.         באשר לשאלת נטל ההוכחה, טוענים התובעים, כי הנטל מונח לפתחה של הנתבעת להוכיח, כי התובעים היו מעורבים בדרך כלשהי במעשה, לרבות כך שידעו אודותיו.

 

7.         מוסיפים התובעים וטוענים, כי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות הקניין עוגנה כזכות חוקית על חוקתית בעלת ערך יסוד, אשר על כן, טוענים התובעים, כי יש לפרש את החקיקה הקודמת לחוק היסוד באופן שיתן משקל מוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד שכן לאחר חקיקתו נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון.

 

לטענת התובעים, החרמת רכבו של מי שלא היה קשור במעשה העבירה ואף פעל בתום לב, מהווה ענישה ללא עבירה.

 

8.         התובעים מפנים לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, אשר מאפשר לביהמ"ש לחלט קניינם של מורשעים, ונוקט בלשון "רשאי ביהמ"ש להורות על חילוט". גורסים התובעים, כי אם החילוט הוא סמכות שברשות באשר לנאשמים, אשר ביצעו עבירות באמצעות רכושם, מקל וחומר שאין לחלט קניינם של של בעלים שלא היתה להם כל אינדיקציה שרכושם ישמש לביצוע עבירה ואף לא הוגש כתב אישום כנגדם.

 

התובעים אף מבקשים לערוך גזירה שווה מסעיף 36ג לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973, אשר קובע סייגים לחילוט רכוש וביניהם אותם מקרים שלבעלי הרכוש לא הייתה מודעות לעצם ביצוע העבירה ברכוש שבבעלותם.

 

טענות הנתבעת

 

9.         מנגד, טוענת הנתבעת, כי פעלה בהתאם לדין, וכאשר התברר כי הרכב אינו שייך לנהג, זימנה את התובע לחקירה, גבתה ממנו הודעה ומסרה לו העתק מהאישור בדבר תפיסת הרכב.

 

10.        לטענת הנתבעת, המדובר בכנופיית מבריחי טבק וסיגריות, אשר מאורגנת היטב ועושה כל שביכולתה כדי לחמוק ממתן הדין במקרה של תפיסה, כאשר דוגמא טובה לכך היא שימוש המבריחים ברכבים הרשומים על שמות אנשים אחרים, שאף הם לגרסתה, חברי הכנופיה.

 

11.        לטענת הנתבעת, התובע מכיר היטב, כחבר בכנופיה, הן את חבריו שנתפסו עם הרכב והן את בן דודו שאף הוא נתפס עם רכב אחר בהברחה. עוד טוענת הנתבעת כי ברכב נתפס אף אישור בדבר תפיסה המתייחס לרכב - GMC.

 

12.        לטענת הנתבעת, לעניין יסוד הידיעה הנדרש בסעיף 203(ג), הרי שאין כל נפקות לעניין ידיעת או אי ידיעת בעל הרכב לשאלת חילוטו, זאת משום ההלכה הנהוגה (ע"א 189/64 יוסף זובידה בע"מ בפירוק נ' הממונה על תחנת המכס והבלו חדרה, פ"ד יח(4)) לפיה יסוד הידיעה מתייחס לידיעת המוביל בלבד ואין צורך שאותו אדם יהיה הבעלים דווקא.

 

13.        הנתבעת עומדת על החשיבות הרבה שבמיגור תופעת ההברחות ושמירה על המרכיב ההרתעתי, הן מבחינת היקף התופעה והן מבחינת העובדה כי מוברחים גם אמצעי לחימה, סמים, נשים ועוד. הנתבעת טוענת כי תופעת ההברחות עולה כדי מכת מדינה שיש למגרה ולא בכדי פועל המחוקק להילחם בנגע ההברחות.

דיון      

 

14.        שתי שאלות עומדות להכרעה במקרה שבפני.

 

השאלה הראשונה היא פירושו של יסוד הידיעה, כפי שזה בא לידי ביטוי בסעיף 203(ג), באופן שיקבע האם יש צורך בידיעת בעל הרכב או מספיקה ידיעת עושה השימוש ברכב שאינו בעליו?

באם התשובה לשאלה זו היא שיש צורך בידיעת בעל הרכב, הרי שיש לבחון האם ידעו התובעים בשתי התובענות שבפני אודות הברחת הטובין שנעשתה באמצעות הרכבים, אם לאו.

 

15.        סעיף 203(ג) לפקודת המכס, קובע בזו הלשון:

"כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה".

 

16.        בפרשת זובידה (ע"א 189/64 הנ"ל) פורש סעיף 203(ג) על ידי ביהמ"ש באופן המאפשר את חילוט הרכב ללא צורך בידיעת בעליו בדבר שימוש הרכב להברחת טובין, ובלבד שלמשתמש בו היתה ידיעה אודות ההברחה כך:

"טענתה של המערערת היא כי הביטוי 'שימש ביודעין' שבסעיף 203(ג) מוסב לבעליו של כלי ההובלה בלבד ומכיוון שאין חולקין כי למערערת לא היתה ידיעה בדבר השימוש הבלתי חוקי שנעשה במכונית, הרי שצו ההחרמה בטל מעיקרו לטענה זו אין אני יכול להסכים. סעיף 203(ג) אינו מכיל הגבלה כזאת ומובנו הפשוט והברור הוא: שכלי הובלה ששימש ביודעין לכל אדם (בין אם זה הבעלים עצמו ובין אם זה אדם אחר) בהובלה שלא כדין של סחורה מבורחת יחולט למדינה. המערערת מבקשת מאתנו לקרוא לתוך הסעיף את ההגבלה: 'בידיעת הבעלים'. אין כל הצדקה להוספת המילים הללו ללשונו הברורה והמדוייקת של החוק. בנוסף לכך, ההוראה שבסעיף האמור מנוסחת בלשון פסיבית: כלי הובלה אשר שימש ביודעין וכו'. ניסוח כזה מצביע על כוונה להרחיב את תחולתה של ההוראה ולא לצמצמה." (הדגש שלי – ה.א.).

 

17.        בפרשת Sheridon (ע"א 545/96 SHERIDON EXIM LTD נ' רשות הנמלים והרכבות, פד"י נ"ג (2), 289), שבה ועלתה שאלת פרשנותו של ס' 203(ג), והאם ראוי כיום לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית על חוקית, להעניק לסעיף את הפרשנות שהוענקה לו בפרשת זובידה. ואולם סוגייה זו עלתה כשאלת אגב בלבד, ומכאן שההלכה, כפי שנקבעה בענין זובידה, לא שונתה.

 

18.        כבוד השופט זמיר, אשר העלה את השאלה הנ"ל, הקדים לה דברי הסבר וחתם אותה בהבהירו מהו המקרה בו ראוי להעלותה:

"ההחלטות במשפט יוסף זובידה...עוסקות בהחרמת כלי רכב, אשר שימשו להובלת טובין מוחרמים, ולא בהחרמת הטובין עצמם. אולם ההגיון של אותן החלטות תופס בקל-וחומר טובין שנעברה בהם עבירת מכס. שהרי אם החפות של בעלים של רכב שהוביל טובין מוחרמים אינה מונעת את החרמת הרכב, למרות שלגבי הרכב גופו לא נעברה כל עבירת מכס, לא כל שכן שהחפות של בעלים של טובין אינה מונעת את החרמתם משעה שנעברה עבירת מכס לגבי הטובין עצמם. עם זאת, שאלה היא אם אין זה ראוי לשקול מחדש את הדין בעניין זה, לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 3) כי זכות הקניין היא זכות חוקתית. יתכן, במיוחד לאור חוק-היסוד, שיש מקום לתת להוראות ההחרמה שבפקודת המכס פירוש מצמצם ככל שמדובר בבעלים תם-לב." (הדגש שלי ה.א.)

 

19.        עם זאת, לאחרונה עלתה שאלה דומה בביהמ"ש המחוזי (בר"ע (ת"א-יפו) 3047/05, מדינת ישראל נ' NEOMAX NANAGEMENT LLC . תק-מח 2006(2). החלטה מיום 31/5/06), שם דובר על יסוד הידיעה באשר לבעלים של אוניה, וכב' השופטת דותן חזרה ואימצה בהחלטתה את הפרשנות שהוענקה לסעיף 203(ג) בפרשת זובידה.

 

20.        דומני כי הפרשנות המרחיבה שנקט בה ביהמ"ש בענין זובידה היא אכן הפרשנות הרצויה ככלל, אולם גם אם אאמץ גישה שמרנית יותר, הרי שרק במקרים בהם הבעלים הוא תם לב, אולי ישנו מקום לפרשנות מצמצמת ואסביר במה דברים אמורים:

 

21.        טוענים התובעים כי ניתן ללמוד מסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, על כך שרשאי אמנם ביהמ"ש לפגוע בזכות קניינית של נאשמים, אולם השימוש בסמכות זו לא יעשה בכל מקרה וזאת נוכח הפגיעה הממשית של הנאשמים בזכות הקניין. עוד טוענים התובעים כי יש להקיש לענייננו מההחרגה המצוייה בסעיף 36ג לפקודת הסמים המסוכנים, הקובעת, כי ביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש, כאשר הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו של בעליו.

 

22.        אין בידי לקבל טענות אלו של התובע, וההיקש לסעיפים שהפנה אליהם פועל לטעמי דווקא כנגדו במישור המשפטי.

 

הן הסמכות שברשות המוסדרת בסעיף 39 הנ"ל והן ההחרגה המצוייה בסעיף 36ג הנ"ל, מצביעות על כך, שכאשר מבקש המחוקק לסייג את הוראותיו או להחריגן באופן שיחולו על הבעלים רק בתנאים כאלה ואחרים, עושה הוא זאת באופן מפורש בתוך הסעיף, ומכאן שהיעדר סייג כאמור, דווקא מלמד על כוונת המחוקק להרחיב את תחולתו של יסוד הידיעה הנדרש לשם חילוט.

 

23.        כאמור, ההלכה היא שיש ליתן פרשנות מרחיבה ליסוד הידיעה המופיע בסעיף 203(ג). בפרשת Sheridon הנ"ל ראינו אמנם כי הופיעו בה בקעים, אך היא לא שונתה.

 

24.        מאחר שאין מחלוקת כי המשתמשים ברכב וב – GMC (הנהגים) ידעו על היות הטובין מוברחים, הרי שדי בכך כדי לדחות את שתי התביעות. למעלה מן הדרוש אדון גם בשאלה בדבר ידיעת התובעים אודות השימוש במקרים שבפני.

 

25.        בפרשת Sheridon הנ"ל עסק ביהמ"ש בשאלת נטלי ההוכחה באשר לידיעת הבעלים, וקבע כי לנוכח משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, שהצביעו על הקשר בין המערערת לבין ניסיון ההברחה, עובר הנטל לפתחה של המערערת באופן המטיל עליה להביא ראיות להפרכת הטענות העולות נגדה. מכיוון שבמקרה Sheridon המערערת לא עמדה בנטל (כפי שקבע ביהמ"ש) להבאת ראיות מפריכות לראיות המכס, נותר המאזן נוטה לטובת המכס.

 

26.        במקרה שבפני, הנתבעת הצביעה על כך שברכב אחד נתפס אישור בדבר תפיסת הרכב השני (ה- GMC) וכן על ההיכרות של התובעים עם הנהג ברכב נשוא ה"פ 118/05 ועם בן דודו (נהג רכב ה- GMC), עוד הראתה הנתבעת, כי ה- GMC רשום ע"ש הגב' סמירה ג'בארין אשר אינה נושאת כלל ברשיון נהיגה.

 

יש בראיות אלה כדי ללמד, לפחות לכאורה, על קשר בין שני המקרים ועל כך שיש בסיס לחשדות בדבר ארגון מסודר שמטרתו הברחה ו/או הובלת מוברחים.

 

27.        משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, כפי שאלה הוצגו לעיל, מעביר את הנטל לשכמם של התובעים להביא ראיות להפרכת טענות הנתבעת או לכל הפחות להסבירן.

 

28.        משלא עשו כן, לא עמדו התובעים, בשתי התובענות שבפני בנטל הראיה, ומכאן שלא הראו כי לא ידעו אודות השימוש שנעשה ברכב.

 

 

 

29.        התוצאה היא שדין שתי התובענות להידחות.

 

            ההוצאות, בכל אחת מהתובענות, יהיו בסכום של 5,000 ₪ ומע"מ, וישולמו לנתבעת ע"י התובעים בכל אחד מהתיקים, בהתאמה.

 

 

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום י"ב בשבט, תשס"ז (31 בינואר 2007) בהעדר.

 

 

א.כ.+ב.ב.