בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

כב' השופט אברהם טל, אב"ד:

 

בפנינו ערעור על פסק דין חלקי שניתן ביום 1.7.04 בת"א 105458/97 (בש"א 155467/04) בבית משפט השלום בת"א (כב' השופטת ח' ינון), לפיו נמחקה על הסף מחמת התיישנות מרבית התובענה שהגישה המערערת נגד המשיבה ככל שהיא מתייחסת לסכומי 54 הרשימונים שמספריהם צויינו ברישא של בקשת המשיבה למחיקת התובענה על הסף ולגבי שני רשימונים שמספריהם 644623738 ו- 64426298, אשר עליהם לא נרשם "שולם אגב מחאה".

רקע עובדתי:

 

1.         המערערת הגישה תובענה ע"ס 216,291 ₪ כנגד המשיבה שעניינה דרישה להחזר תשלומי מכס ששילמה תחת מחאה למשיבה בגין שחרור טונרים שייבאה ארצה (להלן: "הטובין").

 

2.         המערערת שחררה את הטובין מהמכס, תוך סיווגם בפרט מכס 37.07 לתעריף המכס ומס קניה, והמכס בגינם שולם בהתאם לסיווג זה, דהיינו, הטובין חויבו בתשלום מכס בשיעור 12%, בעוד שחלקים ואביזרים למכשירי העתקה וצילום המסווגים בפרט 9000 – 90.09 היו פטורים מתשלום מכס.

המערערת ביקשה מהמשיבה כי סווג הטובין ישונה לפרט 9000-90.09, והם יהיו פטורים מתשלום מכס.

ביום 20.8.96 דחתה המשיבה את בקשת המערערת וקבעה כי עליה לשחרר את הטובין לאחר תשלום מכס בהתאם לתעריף החל עליהם לפי פרט 37.07.

 

לאור תשובת המשיבה, שיחררה המערערת את מרבית הטובין, תוך תשלום המס החל עליהם לפי פרט 37.07 "אגב מחאה", ובמקביל שבה ופנתה למשיבה בבקשות חוזרות ונשנות לשינוי הסיווג, אך גם אלה נדחו ע"י המשיבה.

 

3.         ביום 8.12.97 הגישה המערערת את התובענה נשוא פסק הדין החלקי להחזר סכומי המכס ששילמה בקשר לרשימונים שנה וחצי קודם להגשת התובענה.

 

4.         ביום 12.2.04 ביקשה המשיבה למחוק על הסף את התובענה ככל שהיא מתייחסת ל- 54 מתוך 56 רשימונים מחמת התיישנות, ע"פ סעיף 154 לפקודת המכס (נוסח חדש), התשי"ז-1957 (להלן: "פקודת המכס" או "הפקודה"), ולשני רשימונים שעליהם לא נרשם הביטוי "שולם תחת מחאה".

 

לטענת המשיבה, המערערת כללה בתביעתה 54 רשימונים שהמכס בגינם שולם החל מיום 2.9.96 ועד 7.9.97, דהיינו, כשנה וחצי טרם הגשת התובענה ביום 8.12.97. מאחר ומדובר בהתיישנות מהותית, אשר מפקיעה את עילת התביעה וניתן לטעון אותה בכל אחד משלבי הדיון, יש למחוק את התובענה בגינם על הסף.

המערערת טענה כי מדובר בטענה של התיישנות דיונית, שאותה היה על המשיבה לטעון בהזדמנות ראשונה, ומשלא טענה אותה בכתבי ההגנה שהגישה ביום 2.9.98 וביום 6.5.99, היא מנועה מלבקש מחיקת התובענה על הסף בגינה.

 

5.         ביהמ"ש קמא קיבל טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה ודחה על הסף באופן חלקי את התובענה ככל שהיא מתייחסת לסכומי המכס ששולמו בקשר ל- 54 הרשימונים, וכן בקשר לשני רשימונים שעליהם לא נרשם הביטוי "שולם אגב מחאה".

החלטה זו היא נשוא הערעור שבפנינו.

נימוקי הערעור:

 

1.         המשיבה לא העלתה באף אחד משני כתבי ההגנה שהגישה, ביום 2.9.98 וביום 6.5.99,  טענת התיישנות. ע"פ הוראת ס' 3 לחוק ההתיישנות יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה ומאחר שהמשיבה לא עשתה כן היא אינה יכולה להעלות טענה זאת בבקשה למחיקת התובענה על הסף.

 

2.         ביהמ"ש קמא שגה בקבעו כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודת המכס היא התיישנות מהותית, ולא התיישנות דיונית, שאותה יש להעלות בהזדמנות ראשונה ובכך שלא דחה את טענת ההתיישנות שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, ואף לא בהזדמנות השנייה, דהיינו, בשני כתבי ההגנה.

 

3.         ביהמ"ש קמא לא שם ליבו לכך שסעיף 154ב' לפקודת המכס אינו אומר דבר על אבדן הזכות ועל התוצאה במידה ובעל הזכות לא יגיש תובענה תוך שלושה חודשים מיום התשלום. שתיקה זו מלמדת כי עסקינן בהתיישנות דיונית, שכן כשהמחוקק חפץ לקבוע את התיישנות הזכות עצמה במסגרת הפקודה – עשה כן במפורש.

 

4.         ביהמ"ש קמא שגה כשלא הסיק מן ה"יש" הקבוע בסעיפים 70 ו- 192 לפקודת המכס על ה"אין" בסעיף 154(ב) לפקודה, בו נמנע המחוקק מלקבוע תוצאה להימנעות בעל טובין מלהגיש תובענה להחזרת סכום המס ששילם בתוך 3 חודשים מיום התשלום.

 

5.         ביהמ"ש קמא שגה בהתעלמו מההלכה הפסוקה לפיה יש לפרש הוראות שמתייחסות להתיישנות בפרשנות מצומצמת ככל שניתן.

 

6.         ביהמ"ש קמא לא שם ליבו לכך שבחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים"), שהוא חוק מאוחר מפקודת המכס, נקבעה תקופת התיישנות של 5 שנים, במהלכן זכאי היבואן להחזר מס ששולם ביתר.

בכך גילה המחוקק שמגמתו היא הארכת תקופת ההתיישנות, ואף קבע דרך נוספת לדרישת החזר המס , בתוך 5 שנים. ביהמ"ש קמא שגה כאשר לא פסק שהמערערת זכאית להגיש את התובענה בהתאם לחוק מיסים עקיפים.

 

7.         ביהמ"ש קמא טעה בקביעתו שעל מנת שלא להביא את המשק הציבורי לאי וודאות כספית, יש להציב גבולות לזכות התביעה בתוך 3 חודשים, שכן המחוקק עצמו קבע בחוק מיוחד ומאוחר יותר (חוק מיסים עקיפים) דרך לתביעת החזר מס ששולם ביתר תוך תקופה של 5 שנים.

 

8.         ביהמ"ש קמא שגה כאשר לא שם ליבו לכך שבקשר לרשימונים 644623738 ו- 644426298 שולם המס שלא אגב מחאה, כך שבירור המחלוקת בקשר אליהם לא אמור היה להיות על בסיס סעיף 154 לפקודת המכס, אלא לפי חוק מיסים עקיפים, ולכן לא היה מקום למחיקת התובענה בקשר לרשימונים אלה.

 

9.         ביהמ"ש קמא לא שם לב לחלופת המכתבים שהתנהלה בין המערערת למשיבה בשאלת סיווג הטובין.

ביום 30.4.97 התקבל אצל המערערת מכתב מגב' מוניקה דוד, מעריכת המכס הראשית, בו היא מבקשת מהמערערת להקפיא את הקביעה שנשלחה למערערת ביום 6.4.97 עד לקבלת החלטה סופית שעליה תיידע אותה. אי לכך התבקשה המערערת לסווג את הטובין בפרט 37.07 "אגב מחאה", עד להכרעה סופית בעניין.

המערערת צייתה להוראותיה של גב' דוד ושילמה את המכס "אגב מחאה".

 

נוכח ציות המערערת, חלפה תקופת 3 החודשים בהם היה עליה להגיש תובענה במסגרת סעיף 154 לפקודת המכס ולכן אין היגיון כי שלטונות המכס ילינו על התנהגות המערערת.

 

גב' דוד כשלה במילוי חובתה לפי סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)- 1958, משלא הודיעה למערערת על זכותה להגיש ערעור, מועדיו, ודרך הגשתו. רק ביום 1.6.97 הודיעה הגב' דוד את עמדתה השנויה במחלוקת לפיה, לאחר בחינת הדוגמאות של הטובין, הסיווג בפרט 37.07 בעינו עומד.

 

המערערת העבירה את הדוגמאות למשיבה ביום 13.1.97, הווה אומר, במועדים אלה ראתה המשיבה את ההכרעה במחלוקת בין הצדדים כלא סופית והורתה למערערת להמתין, אך נוכח הוראה זו חלפו 3 חודשים מאז תאריכי הרשימונים.

 

ביהמ"ש קמא התעלם, שלא בצדק, מכך שגב' דוד הודתה במכתבה מיום 1.6.97 כי הייתה אי בהירות בנושא סיווג הטובין, אשר באה על פתרונה רק ביום 5.10.97, לאחר פרסום תיקון 33 לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין ,לפיו יש לסווג את הטובין בפרט המכס 9020- 90.09, כפי שטענה המערערת, ולא בפרט

37.07, כפי שגרסה המשיבה.     

 

תשובת המשיבה:

 

1.         סעיף 154 לפקודת המכס, הוא הסעיף שמקים את זכות התביעה ליבואן, ומתנה אותה בארבעה תנאים מצטברים, שאחד מהם הוא הגשת התביעה תוך שלושה חודשים מיום תשלום המס. ההתיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודה היא התיישנות מהותית, ולפיה בתום שלושה חודשים מיום התשלום פוקעת הזכות להגיש תובענה להחזר המס ששילם בעל הטובין.

 

מקום בו קבע המחוקק עילת תביעה בדבר חקיקה, ואח"כ הגביל את המועד למימושה בהוראת התיישנות, הרי שחלוף המועד איננו שולל ו/או פוגע בעצם קיומה של זכות התביעה, ומגבלת המועדים מהווה אך ורק מכשול דיוני. אולם בענייננו מגבלת המועדים כלולה בסעיף 154 לפקודה, כחלק מהתנאים המקימים את זכות התביעה, אשר בהעדר אחד מהם נשללת מהיבואן עילת התביעה גופה, דהיינו, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודה, זכות התביעה עוברת מן העולם. מכאן שמדובר בהוראת התיישנות מהותית.

מאחר ומדובר בהוראת התיישנות מהותית ולא דיונית, ניתן לטעון אותה בכל שלב של ההליך המשפטי, ולא דווקא בכתב ההגנה.

 

2.         מאחר וסעיף 154 לפקודת המכס קובע הסדר התיישנות ספציפי, הרי שלפי סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות בענין נשוא התובענה.

 

3.         אין ללמוד אנלוגיה מסעיפים 70 ו- 192 לפקודת המכס, שמהווים מקור הסמכה המתיר למנהל המכס להטיל את הסנקציות הקבועות בהם במקרה הצורך.

הסמכה זו מחייבת מטבע הדברים פרוט מלא של הסנקציות והתנאים להפעלתן. לעומת סעיפים אלה, סעיף 154 לפקודה עוסק ביצירת זכות תביעה מהותית המוקנית ליבואן ולא לרשות. לכן מתבקש השוני בין נוסח הסעיפים, ואין בניסוחם כדי ללמד שההתיישנות שקבועה בסעיף 154 היא התיישנות דיונית. 

 

4.         טענת המערערת לתחולת חוק מיסים עקיפים על התובענה נדחתה בעבר בפסיקת בתי המשפט. כפי שעולה מהפסיקה, מקום בו שולמו מיסי היבוא "אגב מחאה" לא חלה הוראת ההתיישנות שקבועה בחוק מיסים עקיפים שכן אחרת לא היתה נפקות לסעיף 154 לפקודת המכס.

 

5.         לטענה העובדתית ביחס לחלופת מכתבים בין המערערת למשיבה אין אחיזה במציאות  שכן מדובר בטענה עובדתית שנטענה ונדחתה בערכאה הראשונה, ואל לו לבית המשפט להתערב בקביעה העובדתית של בימ"ש קמא ללא הצדקה.

אין לחליפת המכתבים נפקות בכל הקשור למרוץ ההתיישנות שכן כבר נפסק מפורשות כי אין בניהולו של מו"מ כדי להביא להארכת מועד להגשת ערר על החלטות רשויות המס, ואין בו כדי להאריך מועד שנקבע בסעיף 154 לפקודת המכס.

שאלת סיווג הטובין הייתה ונותרה שנויה במחלוקת לאורך כל הדרך, כאשר המשיבה עמדה על דעתה שיש לסווג את הטובין בפרט המכס 37.07, ולאורך כל הדרך ברור היה למערערת שהסכסוך בעינו עומד.

הטענה כי חלופת המכתבים איפשרה למערערת להימנע מהגשת התובענה תוך שלושה חודשים מיום 20.8.96- מועד משלוח המכתב, משוללת כל יסוד ועומדת בניגוד גמור להלכה הפסוקה וללשון המכתבים.

 

6.         אין לקבל את טענת המערערת לפיה על הרשימונים ששוחררו בלא שצוין עליהם "שולם אגב מחאה" - לא חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודה שכן הלכה פסוקה היא שמקום בו נתגלה סכסוך בין היבואן לרשויות המכס יחולו עליו הוראות סעיף 154 לפקודת המכס.

קבלת טענת המערערת כי העדר רישום מאפשר להתעלם מהוראות סעיף 154 תהפוך את הסעיף ל"אות מתה", שכן יבואן שייקלע לסכסוך עם רשויות המכס יימנע במכוון מהרישום כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

 

 

 

 

7.         לאור העובדה שהתגלה סכסוך בין המערערת למשיבה יחולו הוראות סעיף 154 לפקודת המכס על התובענה כולה. בהעדר רישום על גבי חלק מהרשימונים לפיו המס שולם "אגב מחאה" דין התובענה לגביהם להידחות הן מן הטעם שהיבואן (המערערת – א.ט.) לא רשם על גביהם דבר מחאתו, והן מן הטעם שהתובענה בגינם הוגשה בחלוף הזמן הקבוע בסעיף 154 לפקודה.

 

דיון

 

1.         המחלוקת נשוא הערעור מתייחסת לפרשנותו של סעיף 154 לפקודת המכס שזו לשונו:

 

"154. (א)   התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.

 

       (ב)     בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו."

 

 

2.         סעיף 154 לפקודת המכס, מעניק ליבואן זכות תביעה להשבת מס ששילם ומתנה זאת בארבעה תנאים מצטברים:

(א) התגלע סכסוך בין היבואן לרשויות המכס.

(ב) היבואן שחרר הטובין.

(ג) היבואן שילם את המס השנוי במחלוקת תחת מחאה.

(ד) היבואן הגיש תביעה להשבת המס בתוך שלושה חודשים מיום התשלום.

 

3.         על ייחודו של סעיף 154 עמד בית המשפט בע"א 3115/93 ראובן נ' מנהל מס שבח חיפה, פ"ד נ(4) 549:

 

".... סעיף 154 לפקודה קובע את דרך ההשגה של נישום בקשר לסכום המכס או לשיעור המכס שנקבע בקשר לטובין מסויימים. סעיף זה קובע מפורשות, כי אם בעל הטובין חולק על סכום המכס שנדרש ממנו או על שיעורו, עליו לשלם את מלוא הסכום הנדרש ממנו, תוך מחאה. הוא רשאי, אם רצונו בכך, להגיש תובענה להחזרת הסכום ששילם, כולו או מקצתו".

 

4.        עיון בתנאים הקבועים בסעיף 154 לפקודת המכס ובפסיקה שפרשה אותו בכל הקשור למרוץ תקופת ההתיישנות מעלה שמדובר בהתיישנות מהותית ולא דיונית, ומשכך לא היתה המשיבה חייבת להעלות אותה בכתבי הגנתה.

קביעת ביהמ"ש קמא, לפיה מדובר בתקופת התיישנות מהותית ולא דיונית מבוססת כדבעי על פסיקת ביהמ"ש לערכאותיהם השונות שצוטטה בסעיפים 16-13 לפסק הדין החלקי, ומצטרפת אליה החלטתו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 10316/06 גרנט נ' מדינת ישראל שתובא להלן.

 

5.        גם אם משך התקופה של 3 חודשים הקבועה בפקודת המכס, שהיא קצרה במיוחד, מקשה על היבואן להגיש את התובענה במועד, ואף אם ניתן לסבור כי היה מקום לקבוע תקופה ארוכה יותר, כפי שנקבעו בהוראות חוק אחרות מהן מבקשת המערערת ללמוד גזירה שווה, הרי שזו מלאכת המחוקק.

 

העובדה שהמחוקק לא מצא לנכון להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 154(ב) לפקודת המכס, חרף ביטולם של סעיפי חוק סמוכים לו בחקיקת חוק מיסים עקיפים, שקובע תקופות התיישנות ארוכות יותר, אומרת דרשני, דהיינו, כי יש נימוקים, שהוצדקו ע"י הפסיקה, לקביעת תקופת התיישנות קצרה במקרה כמו זה נשוא הערעור. 

 

על חשיבות עקרון ההתיישנות והצורך לעמוד על כך שהיבואן יגיש תביעתו להחזר מס במסגרת הזמן שנקבעה לכך בסעיף 154 לפקודת המכס, עמד כב' השופט חשין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 329-334:

 

"הסדר הדוק של יחסי היחיד והרשות הכרח הוא, כאמור, לניהול ענייניה הכספיים של רשות הציבור באורח תקין, ויסוד הזמן היה כיכין וכבעז שעליהם נשען בנין ההסדר כולו. אמר על כך השופט לנדוי בע"א 415/59 דוידוב נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 655 ,648, ואלה היו דבריו:

לגורם הזמן שעבר בין התשלום לבין דרישת ההשבה נודעת, לדעתי, חשיבות רבה, כי במרוצת הזמן עלולה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח. ענייניה הכספיים של רשות ציבורית מתנהלים בדרך כלל במסגרת קבועה של תקציבים ומאזנים, והיא רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי עבור זמן ניכר בדרישה להשבת הכסף, שנכנס לקופתה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי הציבור ...

אכן, הצורך להחזיר מס שלא ניצפה מראש כי יוחזר, עלול להביא לפריצת מסגרת התקציב, וכפי שאמר השופט ויתקון בע"א 33/72 ל. פרומין ובניו בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד כח(2) 459: "אין הדעת נוחה מהגשת תביעה להחזרת מס ללא הגבלת זמן". כך אף אמר בית-המשפט (מפי השופט אנגלרד) בע"א 4024/95 פגי לזר נ' מ"י (לא פורסם):

אין זה מתקבל על הדעת כי אדם הטוען לזכאות לפיצוי [מן המדינה] ישהה את תביעתו ללא גבול קבוע בזמן ... על [המדינה] לפעול במסגרת תקציבית נתונה ... [ו]אין לחייבה לצפות עד אין קץ שחפצו של האדם, הגורס כי הוא זכאי לפיצוי, יתעורר כדי להגיש תביעה".

 

ברע"א 10316 גרנט נ. מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 4.11.07) קובע כב' השופט רובינשטיין:

 

”(2) ...דומני כי יש טעם בטענת המבקשת, כי התקופה הקצרה המנויה בסעיף אינה מעודדת, בלשון המעטה, הידברות ישירה בין רשות המכס ליבואן המעוניין להשיג על אופן הסיווג בו נוקטת הרשות ובפרט במצב שנוצר לאחר הלכת קמור (ראו בהקשר אצל דורות, בע' 282-283). מנגד, ישנם טעמים לתחום את תקופת הפניה בזמן קצוב ומוגבל לגבי מס שלגביו נטען ששולם ביתר (ראו ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 334-329 (2001) – השופט, כתארו אז, חשין); אם כי אורכה, או ליתר דיוק קוצרה, של התקופה המוגבלת המנויה בסעיף, אמנם, מעורר קשיים בדבר שאלת התאמתו לזמננו, ושמא יתן על כך המחוקק דעתו, במגמת הוגנות כלפי כולי עלמא (ואגב, כדאי לתת את הדעת גם לתקופות השונות שנקבעו לעניין תביעות השבה, וראו סעיף 1 לחוק מסים עקיפים וסעיף 160 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש)). ואולם, אל נשכח כי לעת הזאת מתמודדים אנו עם דבר המחוקק, שלא מצא לנכון לשנותו כחלוף השנים".

 

6.         אין מקום ללמוד גזירה שווה מסעיפים 70 ו- 192 לפקודת המכס לסעיף 154 לפקודה לאור השוני המשמעותי בכל הקשור למטרת חקיקתם של אותם סעיפים.

 

 

סעיף 70 לפקודת המכס דן בתוקף רשיון להפעלת מחסן שמנפיק מנהל המכס וסעיף 192 לפקודה מסמיך גובה מכס להחרים טובין שנתפסו ע"י פקיד מכס, דהיינו, הסעיפים הנ"ל מסמיכים את מנהל המכס להפעיל את הסנקציות שקבועות בהם, בעוד שסעיף 154 לפקודת המכס מקנה זכות תביעה מהותית ליבואן המבקש להשיב לו סכום ששילם בגין שחרור הטובין. 

 

7.         אינני מקבל טענת המערערת לפיה יש להחיל על התובענה את תקופת ההתיישנות של חמש שנים שנקבעה בחוק מיסים עקיפים שכן נפסק כי מקום בו שולמו מיסי היבוא "אגב מחאה" לא חלה הוראת ההתיישנות שקבועה בחוק מיסים עקיפים (ראה ע"א 85/81 (בימ"ש מחוזי ת"א) וינברג נ' גובה המכס (לא פורסם) ור"ע 204/82 וינברג נ' גובה המכס (לא פורסם); ת"א 111351/97 בש"א 116564/99 (בימ"ש השלום בת"א-יפו) מ"י נ' רוטל מערכות קליטה ותקשורת בע"מ (לא פורסם) ות"א 69425/96 (בימ"ש השלום בת"א-יפו) עולמות יבוא מוצרי צריכה נ' מ"י (לא פורסם)) .

 

8.         אינני מקבל טענת המערערת לפיה באשר לשני הרשימונים עליהם לא צויין "שולם אגב מחאה" לא חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 154 לפקודת המכס שכן הוראת סעיף 154 מהווה חקיקה ספציפית המתייחסת למי שסבר במועד תשלום המס כי מדובר בחיוב מוטעה, אך ביקש לשחרר את הטובין ושילם את המס תחת מחאה, גם אם לא רשם זאת במפורש על גבי הרשימון.

 

 

עפ"י גישתה של המערערת ניתן יהיה לשחרר טובין, שיש לגביהם מחלוקת על גובה התשלום, מבלי לטעון ל"מחאה" ובכך לזכות בתקופת התיישנות ארוכה יותר אך

תוצאה זו היא חסרת היגיון ובלתי מתקבלת על הדעת.

 

9.         עיון במכתבים שהוחלפו בין הצדדים מעלה כי במכתב מיום 30.4.97התבקשה המערערת להקפיא את קביעתה של המשיבה, כפי שנשלחה במכתב מיום 6.4.97, עד להחלטה הסופית של המשיבה, ולהמשיך ולסווג את הטובין "אגב מחאה". לא היה בכתוב במכתב זה כדי להצדיק את השהוי בהגשת התובענה.

ראוי בהקשר זה להביא את דברי כב' השופט שטרוזמן בע"א (ת"א) ויינברג נ. גובה המכס (לא פורסם), אשר ביקר אמנם את הוראת סעיף 154 לפקודה, אך יחד עם זאת הדגיש:

 

"חילופי המכתבים בין המערער וגובה המכס אינם מסירים את מחסום שלשת החודשים. הם ראייה לכך שתקופה זו של שלשה חודשים אינה מספיקה לחילופי מכתבים וניסיונות שכנוע הדדיים, ויש בה כדי לעודד את בעלי הטובין לפנות לבית המשפט לפני שהיה בידם זמן מספיק לנסות למצות את כל האפשרויות לבירור דרישותיהם ללא משפט".

 

10.       לאור כל האמור לעיל אני מציע לחברי הנכבדים שבמותב לדחות את הערעור באשר ל- 54 הרשימונים, שכן התובענה בקשר אליהם הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שקבועה בסעיף 154(ב) לפקודת המכס.

 

אני מציע לחברי הנכבדים שבמותב לדחות את הערעור גם באשר לתובענה המתייחסת לשני הרשימונים הנוספים, הן בגלל שהמערערת לא רשמה עליהם דבר מחאתה והן בגלל שהתובענה בגינם הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 154(ב) לפקודת המכס.

לפיכך, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.   

 

 

 

כב' השופטת רות לבהר שרון

 

אני מצטרפת לחוות דעתו של כב' השופט טל, אב"ד.

 

                                                                                                _________________

                                                                                           רות לבהר שרון, 

  שופטת

 

כב' השופט ד"ר קובי ורדי

 

אני מצטרף לחוות דעתו של כב' השופט טל, אב"ד.

 

 

                                                                                                _________________

                                                                                                        ד"ר קובי ורדי,

  שופט

 

התוצאה

 

אנו דוחים את הערעור.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

 

 

המזכירות תשלח העתקים מפסה"ד לצדדים.

 

 

ניתן היום, י"ח בטבת, תשס"ח (27 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

 

 

קלדנית: ליאת ב.