בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק דין

השופט ז' המר, סג"נ – אב"ד:

 

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום תל-אביב - יפו (כב' השופטת ז' הדסי-הרמן, סג"נ) בת"פ 2941/01.

חברת למיט יבוא ויצוא בע"מ (להלן: למיט או החברה) ומנהלה אייל אלגואטי (להלן: המערער) הורשעו ב- 253 עבירות של הגשת רשימון כוזב, לפי סעיף 212(א)(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); הטעיית פקיד מכס, לפי סעיף 212 (א)(9) לפקודה; מסירת ידיעה כוזבת או מסמך כוזב בפרט חשוב, לפי סעיף 22(א)(1) לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952 (להלן: חוק מס קניה); והתחמקות מתשלום מס שמתחייב בו, לפי סעיף 22(א)(5) לחוק מס קניה.

עונשם של המערערים נגזר כדלקמן:

על החברה הוטל קנס בסך 100,000 ₪.

על המערער הוטלו 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 75,000 ₪.

 

ע"פ 70747/06 הוא ערעורם של המערערים על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין.

ע"פ 70845/06 הוא ערעורה של המדינה על זיכויים של המערערים ביחס לתקופה הראשונה (215 רשימונים) ועל עונשם.

רקע

2.         המערערים עוסקים בייבוא סיגריות זולות לארץ.

בעת הרלוונטית, מחירן של הסיגריות שייבאו המערערים לא היה בפיקוח (באותה עת מחיר הרוב המוחלט, 98 אחוז, של הסיגריות היה מפוקח).

בשנת 1995 שונתה שיטת המסוי על סיגריות מיובאות, ובהתאם לשיטה זו מס הקניה כלל שני מרכיבים: האחד, סכום קצוב המוטל בגין כל 1,000 סיגריות; והשני, אחוז קבוע ממחיר הסיגריות לצרכן.

 

כתב האישום

3.         בעת הרלוונטית היה המערער בעליה של החברה ומנהלה הפעיל.

נטען, כי בתקופה בין אוקטובר 1995 למאי 1997 הגישו המערערים לרשות המכס 468 רשימוני שחרור ממחסן כוזבים.

פרט המכס על-פיו מסווגות הסיגריות הינו פרט 2402.2000 לצו תעריף המכס ומס קניה.

נטען, כי על-ידי הנמכת מחירן המוצהר של הסיגריות, השתמטו המערערים מתשלום מס קניה בסך של 2,919,592 ₪ (סכום קרן).

נטען, כי המערערים יצרו מערך של שיווק והפצת אותן סיגריות, ועל-ידי כך ידעו את ערך המחיר הסופי לצרכן. באשר למערך השיווק וההפצה נטען, כי מכרו את הסיגריות לשלושה מפיצים שננקבו בכתב האישום. נטען, כי המערערים ידעו את מחיר מכירת הסיגריות מהסיטונאים לקמעונאים, ומהקמעונאים לצרכן. כן ידעו, כי הערך שנקבו בו בפני רשויות המס לצורך גבייתו, נמוך ממחיר מכירת הסיגריות לצרכן בפועל.

נטען, כי במעשיהם התכוונו המערערים להטעות את פקיד המכס.

בנספח א' לכתב האישום חלוקה לשלוש תקופות: מיום 22.9.95 ועד 30.6.96 (להלן: התקופה הראשונה); מיום 1.7.96 ועד 31.12.96 (להלן: התקופה השנייה); ומיום 1.1.97 ועד 7.5.97 (להלן: התקופה השלישית). באשר לכל תקופה מצויין מספר הרשימונים, סוג הסיגריה, מחירה המוצהר לצרכן לפני מע"מ, מחירה לסיטונאי לפני מע"מ, מחירה לקמעונאי לפני מע"מ, מחיר לצרכן בפועל לפני מע"מ והפרש בין המחירים לצרכן (עליות מחיר בין התקופות השונות – ז' ה')

נספח ב' הינו פירוט הרשימונים השונים.

הכרעת הדין

4.         בית המשפט ציין, כי שמיעת התיק התארכה. תחילה בשל הודעות משותפות של הצדדים על ניסיונות להגיע להסכמות מחוץ לבית המשפט. טענת המערער כנגד קבילות הודעתו מיום 7.5.97 התקבלה וההודעה נפסלה. טענת "אין להשיב לאשמה" שהועלתה על-ידי המערערים נדחתה. כן צויין, כי הגנת הנאשמים "תרמה תרומה של ממש" להתמשכות המשפט.

 

בית המשפט קבע:

"על פי נ/1, המסמך המכיל את ההוראות האופרטיביות לגבי שחרור הסיגריות מהמכס נקבע כי היבואן של סיגריות שאינן ברות פיקוח  "יגיש בעת היבוא... מחירון  הכולל את מחיר המכירה לצרכן הסופי, וכן יצהיר כי המחיר לצרכן הסופי הינו בתוקף ביום השחרור".

ויודגש. השאלה אינה מהו אחוז המס בו חייב הנאשם, כפי שנטען בפני. בנקודה זו גם דעתי כדעת ב"כ הנאשמים: היקף החיוב הכספי לא נקבע כאן אלא בהליך אזרחי.

בדיון שלפני עלי לקבוע, כאמור, אם הצהרות הנאשמים בדין יסודן ואם לאו, מה כוונת הנאשמים  בהמצאת תצהירים כוזבים" (עמ' 8).

 

5.         אשר להוכחת המחיר לצרכן במועד הרלוונטי לרשימוני השחרור שהוגשו על-ידי המערערים (להלן: הרשימונים), אמר בית המשפט:

"בנקודה זו גם דעתי כדעת ב"כ הנאשמים. אין בפני נתונים מספיקים על מנת לקבוע מה היה המחיר הריאלי לצרכן דהיינו, מחיר הסיגריות שנמכרו לכל דורש בנקודות המכירה השונות ברחבי הארץ בכל אחד מ- 468 אירועים נשוא כתב האישום. עם זאת, יש די והותר נתונים לגבי המחיר הסיטונאי ולגבי המחיר הקמעונאי ואני סבורה כי די בשני נתונים אלה על מנת להשלים את המשוואה, ועל כך אעמוד בהמשך" (עמ' 9).

 

 

עוד קבע בית המשפט:

"... הנאשם ידע בכל רגע  נתון את המחיר הסיטונאי, הוא ידע כי סיטונאי אינו עובד בהפסד, הוא ידע כי בדרכה של הסיגריה ממנו לסיטונאי, מהסיטונאי  אל הקמעונאי ומהקמעונאי לצרכן נוסף לה מחיר והוא מתח הרווחים הן שלו, הן של הסיטונאי והן של הקמעונאי.

אין ספק כי הנאשם ידע את המחיר בו הוא מוכר לסיטונאי ומן העובדות נלמד כי ידע גם  את המחיר בו מוכר הסיטונאי לקמעונאי, מערכת ההפצה שלו התבססה על שלושה מפיצים עיקריים, סיטונאים, כשכל מפיץ חלש על אזור גיאוגרפי מוגדר.

הטענה כי בשלבים כאלה ואחרים היו סיטונאים רבים לא הוכחה. נמצא כי גם אם פה ושם היו מספר נסיונות לשווק את הסיגריות באמצעות מפיצים נוספים, אשר על פי הראיות קיבלו להפצה כמויות קטנות של סיגריות, אין מדובר במערך הפצה של ממש (נ/36).

אני מאמצת את טענת התביעה כי מערכת היחסים האישית, האינטימית, בין הנאשם לבין שלושת המפיצים אפשרה לו לדעת את נגזרת הרווח שלהם, ... הוא מודה כי ידע שמתח הרווחים של "סיגם" המפיץ הראשי, עמד על 4% -5% ואף היה '...מודע למחירים שהם מוכרים...'" (הם, סיגם, עמ' 291 ש' 24-25, ת/9 עמ' 3 ש' 10) (עמ' 12).

 

6.                לעניין מתח הרווחים של הסיטונאים, העדיף בית המשפט את דבריו בהודעה של עת/13, חנוך זלבנסקי הבעלים והמנהל של חברת סיגם, המפיצה את הסיגריות באיזור המרכז (ושותפו לשעבר של המערער – שהוכרז כעד עויין), לפיה מתח הרווחים היה כ- 10% (עמ' 12).

עוד קבע בית המשפט, כי הראיות "מלמדות על מחיר מכירה אחיד של הנאשם לסיטונאים, וכן מחיר אחיד של הסיטונאים לקמעונאים" (עמ' 15).

 

7.                לעניין אחוז הרווח של הקמעונאים, הרלוונטי לקביעת המחיר לצרכן, אמר בית המשפט:

"אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשמים כי הקמעונאים נחקרו לאחר התקופה הקובעת לענייננו ולכן, לא ניתן לאמץ את דבריהם לענין אחוזי הרווח המדוייקים. אך העדים לא נחקרו על מכירה בהפסד, השכל הישר וההגיון מחייבים לקבוע כי, בכל מצב, נמכרות סיגריות ברווח כזה או אחר ועובדה זו לא נסתרה. לדעת ב"כ הנאשם מדובר ב"נתוני הסקה". טענה זאת מתקבלת אך בחלקה. יתכן ו"ההסקה" היא לענין אחוז הרווח המדוייק של הקמעונאי דהיינו, הנתון החסר במשוואה, אך אין מדובר בנתון המונע קביעה אם הנאשם הצהיר אמת בתצהיר אם לאו" (עמ' 16 - 17).

 

8.         בסופו של דבר הגיע בית-משפט קמא למסקנות הבאות בהתייחס לתקופות השונות.

באשר לתקופה הראשונה, נקבע:

"בתקופה הראשונה .. מצהיר הנאשם על פער רווחים שבין המחיר המוצהר לצרכן לבין המחיר לסיטונאי בממוצע של 6.9%. לדברי עת/1 על פניו מדובר בנתון בלתי מתקבל על הדעת בעליל שכן, מכל העדויות עולה כי הרווח "המשולב" של הסיטונאי והקמעונאי מגיע בתקופה זו לכ- 15% ...

לשיטתו של הנאשם, בעצמו, הרווח הסיטונאי הוא כ- 5% והתוצאה המתקבלת היא כי הקמעונאי, על פי הצהרת הנאשם דלעיל, מסתפק ברווח ממוצע של 1.9%. תוצאה כזו אינה סבירה, גם אם נקבל את טענת הנאשם בדבר "בונוסים" שזכו להם המפיצים.

אמנם מדובר בסיגריות המיועדות לפלח שוק של אוכלוסיה מעוטת אמצעים אך ברור כי לא הקמעונאי, מוכר הסיגריות, הוא מי שידאג לרווחתם וכי הקמעונאי אינו עובד במחירי הפסד על מנת להפיץ את הסיגריות של הנאשם.

במצב דברים זה, גם אם נאמץ תוצאה זו ונניח, לטובת הנאשם, כי די לקמעונאי ברווח זעום זה, אזי מדובר בתוצאה בלתי הגיונית. ולמרות זאת, לא אקבע ממצאים לגבי תקופה זו ומחמת הספק לא אמצא את הנאשם אשם לגביה" (עמ' 18 - 19).

 

 

 

באשר לתקופות השנייה והשלישית, נאמר:

"לא זה הדין לגבי התקופה "השניה" ו"השלישית". הנאשם מגדיל עשות ובתקופה "השניה" .. בהצהרותיו, הוא מצמצם את הרווח לסיטונאי ולקמעונאי גם יחד.

הדוגמאות המוצגות בת/1 מראות כי אחוז הרווח שהוא "מעניק" לשתי חוליות שבשרשרת הוא בממוצע 1.1% וגם דעתי היא כדעת עת/1, מדובר באבסורד, במי שסובר כי  הצהרתו לא תבדק או כי הזולת אינו רואה, אינו שומע ואינו יודע.

הוא הדין  בתקופה "השלישית" .. על פי הצהרות הנאשם, מתח הרווחים של הסיטונאי והקמעונאי גם יחד נע בין 0.24% ל- 2.35% ויש לזכור את נתון הפתיחה והוא כי הסיטונאי מרוויח כ-10% על פי גרסה אחת וכ- 5% על פי גרסת הנאשם בעצמו ועל כן, הנתונים דלעיל דהיינו, רווח משותף לסיטונאי ולקמעונאי אשר  מגיע בממוצע ל- 1.1% אינו בבחינת  הצהרה מוטעית בשל אי הבנת החוק או אי הבנת ההנחיה של בעל הסמכות, אלא נסיון  ברור להערמה על שלטונות המס..

למותר לציין כי עצם העובדה כי גם בתקופה "השניה" וגם בתקופה "השלישית" המחיר הסיטונאי אותו ידע הנאשם היה גבוה מהמחיר שעליו הצהיר כמחיר לצרכן, מייתרת את הצורך בהוכחות נוספות לרבות הצורך בקניות ניסיון לגבי כל האירועים המפורטים בכתב האישום" (עמ' 19 - 20).

 

בית המשפט לא התייחס בקביעותיו למחיר לצרכן הסופי. נקבע, כי די במחיר הסיטונאי מול המחיר המוצהר לצרכן "בכדי להבין כי המחיר המוצהר לגבי הצרכן הסופי הינו נתון שאין אמת בו" (עמ' 20).

 

9.         באשר ליסוד הנפשי נקבע, כי:

"העובדות שנתקבצו ובאו בשילוב הוראות סעיף 20(ב) וסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מביאות למסקנה כי נטל ההוכחה המוטל על התביעה הורם במלואו לגבי התקופה שתחילתה ביום 1.7.96 ועד ליום 7.5.97.

בתקופה זו המחיר לקמעונאי גבוה מהמחיר שמצהיר הנאשם כמחיר לצרכן כשההפרש בין המחיר לצרכן לבין המחיר לסיטונאי זעום ביותר, כמעט אפסי, ועל פניו מדובר בהצהרה בלתי נכונה בעליל, הצהרה המחייבת את הנאשם בבדיקה ואינה מאפשרת לו לטעון כי הסתמך על דברי עה/2, גם אם נלך לשיטתו.

שוכנעתי כי הנאשם באופן אישי, סובייקטיבי, ידע ברמה גבוהה של הסתברות, רמה השקולה כנגד כוונה, כי הצהרתו למכס אינה הצהרת אמת" (עמ' 22).

 

10.        המערערים הורשעו, כאמור, בעבירות שיוחסו להם לגבי התקופה השנייה והשלישית, אולם בית המשפט נמנע מלקבוע – ולו בקרוב – את היקף ההשתמטות, "בשל הנתונים החסרים לקביעה מסוג זה" (עמ' 23).

 

טענות המערערים (ע"פ 70747/06)

11.        נטען, כי שגה בית-משפט קמא כאשר הרשיע את המערערים.

לטענת המערערים, הם פעלו על-פי הנחיית עה/2 הורוביץ, מי ששימש בתקופה הרלוונטית מנהל יחידת המחירים במכס (הנחייה נ/1), אשר קבעה, כי יבואני הסיגריות יצרפו לכל רשימון יבוא מחירון של מחיר לצרכן, ויצהירו כי מחירון זה בתוקף ביום שחרור הסיגריות מהמכס. לאחר פרסום ההנחייה, פנו המערערים לעמיל המכס שלהם ובהמשך לעורך-דין, במטרה לבדוק כיצד עליהם ליישם את כללי המסוי החדשים. לטענתם, לא היתה להם אפשרות, בהעדר פיקוח על מחיר המוצר, לדעת את המחיר לצרכן בכל מקום ובכל נקודת זמן. המערער, עמיל המכס ועורך הדין פנו אל הורוביץ, וזה אישר באוזניהם כי השיטה החדשה אכן יוצרת בעייה לייבואני-סיגריות שמחירן אינו בפיקוח, "וסיכם עמם" שדי בכך שהמערערת תצהיר על מחיר לצרכן כלשהו המומלץ על ידה, ובלבד שמחיר זה יהיה גבוה מהמחיר בו נמכרות הסיגריות מהייבואן לסיטונאי.

לטענת המערערים, הם פעלו באופן זה במשך כשנתיים, אשר במהלכן שבו ופנו לפקידי-מכס שונים בנסיבות שונות, ומסרו להם על האופן בו הם מצהירים על מחיר הסיגריות לצרכן, ללא כל טרונייה מצידם של פקידי המכס.

 

עוד נטען, כי החל משנת 2001, לאחר הגשת כתב האישום, הוסר באופן הדרגתי הפיקוח על מחירי הסיגריות ולרשות המכס התחוור הקושי שבשיטת המסוי הנהוגה אותה עת. משכך, תוקנה בשנת 2003 ההנחייה לייבואנים. ההנחייה המתוקנת (נ/2) קובעת, כי הייבואנים יצהירו בעת שחרור הסיגריות מהמכס על מחיר השווה למחירן לסיטונאי בצירוף 10%.

 

12.        לטענת המערערים, לא הוכחו יסודות העבירות שיוחסו להם, ובמיוחד מחירן לצרכן של הסיגריות. שגה בית המשפט בקביעה, כי המערערים הצהירו על מחיר כוזב, למרות שקיבל את טענתם כי לא יכלו לדעת בכל רגע נתון מה המחיר לצרכן. כן נטען, כי שגה בית המשפט עת הרשיע את המערערים באופן גורף ב- 253 אישומים בהתייחס לרשימונים הנפרדים. המשיבה לא הוכיחה לגבי כל רישומון מה היה המחיר לצרכן של הסיגריות הנזכרות ברישומון. כן לא הוכחו לגבי כל רישומון מה היו המחירים לסיטונאי ולקמעונאי (וכן מתח הרווחים המקובל באותו מועד).

נטען, כי הנתונים המופיעים בטבלה נספח א' לכתב האישום לא הוכחו. מדובר בטבלה כוללנית, המתייחסת לתקופות שונות שנקבעו בשרירותיות על-ידי המאשימה.

 

כן נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי. המערערים פעלו בתום-לב. לטענתם, הם לא ידעו את מחירי הסיגריות לסיטונאי ולקמעונאי ואת מתח הרווחים המקובל. למערערת היו מפיצים נוספים מאלה שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא. עוד נטען בעניין זה, כי לא הוכחה כוונה או אף ידיעה העולה כדי כוונה. אופן ההצהרה לא נעשה לשם הפקת רווחים.

 

13.        שגה בית המשפט כאשר דחה את טענת ההסתמכות שהעלו המערערים ביחס להורוביץ.

שגה בית המשפט עת הרשיע את המערערים ב- 253 אישומים, על-אף שזיכה אותם מ- 215 אישומים אחרים זהים לחלוטין. לטענתם, הנימוקים שעמדו בבסיס הזיכוי, יפים גם לגבי יתר האישומים. "נדירים עוד יותר הם התיקים בהם זוכו הנאשמים מחלק מהאישומים וזאת על אף שבין האישומים מהם זוכו לאלו בהם הורשעו אין כל הבדל" (הודעת הערעור בעמ' 3).

 

כן נטען, כי בית המשפט התעלם מטענת ההגנה מן הצדק שהעלו.

ערעור המדינה (ע"פ 70845/06)

14.        תחילה ערערה המדינה אף על החלטת בית-משפט קמא, לפסול את הודעת המערער ת/10 (החלטה במשפט זוטא מיום 18.1.05), אך במהלך הדיון חזרה בה, בהמלצתנו, מטענה זו, והערעור מתייחס אם-כן לזיכוי המערערים באשר לתקופה הראשונה, ולקולת העונש (פרוט' מיום 10.5.07).

 

לטענת המדינה, לא היה מקום לזכות את המערערים ביחס לתקופה הראשונה. זיכוי זה אינו עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית-משפט קמא, כי על-פי הצהרות המערער, הקמעונאי נותר עם נגזרת רווח של 1.9% בלבד, דבר שאינו סביר. האבחנה שערך בית המשפט בין התקופה הראשונה לתקופות הנוספות הינה מידת בוטות הכזב של המערער. גם באשר לתקופה זו ידע המערער בוודאות כי הצהרתו כוזבת.

 

כן נטען, כי שגה בית המשפט עת נמנע מלקבוע ולו היקף כספי מינימלי של ההשתמטות מתשלום המס והעביר את ההכרעה לזירה האזרחית. בית המשפט קבע, כי המערער היה מצוי היטב במחירים שהרכיבו את שרשרת השיווק. כן נקבע, כי התקיימה מערכת יחסים אינטימית בינו ובין שלושת המפיצים עמם עבד (ידיעת הרווח שלהם). נטען, כי בית המשפט יכול היה, לכל הפחות, לגזור את היקף ההשתמטות לפי מפתח של המחיר הסיטונאי שהיה ידוע למערער, בתוספת של מכסת רווח לקמעונאי.

שגה בית המשפט בקביעה, שהמערער לא ידע את המחיר לצרכן בכל רגע נתון, לאור זאת שידו המכוונת היא שיצרה את אחידות המחירים בשוק כחלק ממדיניות שיווק. אם סבר המערער שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, שומה היה עליו לתקוף אותה בדרכים המקובלות, דוגמת הגשת עתירה לבג"צ.

 

ערעור המערערים על הכרעת הדין – דיון

15.        אני סבור, שדין הערעור להידחות. מסקנתו של בית-משפט קמא, כי המערערים הצהירו מחירים כוזבים ברשימונים – מבוססת היטב בראיות; גם אם לא הוכחו המחירים לצרכן בפועל בכל אחד מן המועדים הרלוונטיים לרשימונים – די בכך שהוכח, על-פי ראיות נסיבתיות, כי המחירים עליהם הצהירו המערערים היו כוזבים.

 

לפני בית-משפט קמא הובאו שלל ראיות ממקורות שונים, עליהן ביסס, כדין, את מסקנתו: עובדי המכס, סיטונאים וקמעונאים.

 

עדויות עובדי המכס:

16.        ישעיהו בן-יהונתן, סגן מנהל המכס (עת/1), ערך טבלה (ת/1), בה הציג את הרווח לסיטונאי ולקמעונאי, לפי הצהרות המערערים, בשלוש התקופות הנזכרות:

א)                  בתקופה הראשונה, על-פי המוצהר, נע הרווח המצטבר המשותף, לסיטונאים ולקמעונאים יחד, בין 6.31% עד 7.66% (בעוד לפי חישובי המכס הרווח הזה נע בין 14.4% עד 15.33%);

ב)                  בתקופה השניה, הרווח המשותף על-פי המוצהר, נע בין 0.24% עד 1.92% (בעוד על-פי חישובי המכס, 14.1% עד 15.62%);

ג)                    בתקופה השלישית, הרווח המשותף על-פי המוצהר, נע בין 0.24% עד 2.35% (לפי חישובי המכס – 14.91% עד 15.96%).

 

לדברי העד, הבדיקות שערך המכס הצביעו על רווח סיטונאי של 6% ורווח קמעונאי של כ- 7% - 9% (עמ' 18 – 19). לכן ההצהרה של המערערים, לפיה הרווח המשותף לסיטונאי ולקמעונאי גם יחד עומד על 0.24%, הוא "אבסורד מדהים" (עמ/ 18).

 

17.        אפי פירסט, חוקר מכס (עת/4), הסביר כיצד נקבעו המחירים שצויינו ב- ת/1 ובטבלאות שהוא ערך (ת/16א' – ג'): המחיר לסיטונאי – על-פי החשבוניות שהוצאו על-ידי למיט או בדיקת הספרים של הסיטונאים. המחירים לקמעונאים נלקחו מתוך החשבוניות שהוצאו להם על-ידי הסיטונאים.

הבדיקות העלו שהמחירים לצרכן הוכתבו לקמעונאים על-ידי הסיטונאים והיו זהים. אחוז הרווח של הקמעונאים היה 9%. המחירים של הסיטונאים נקבעו על-ידי למיט, "ועל-פי העדויות שגבינו, נראה שאחוז הרווח היה קבוע וממנו גזרנו לגבי הקניות הקודמות" (עמ' 47 – 48).

עדויות סיטונאים:

18.        שאול גמזו לטובה (מספרו כעד לא סומן), הסוכן של המערערים באיזור הצפון, העיד כי המערער "היה אומר לי מה המחיר ומה המחיר שאני אמכור לבעל החנות, ומה המחיר שבעל החנות ימכור לצרכן" (עמ' 102). "מי שקבע את נושא הרווח זה הנאשם ... הוא זה שקבע את המחיר ... הוא קבע כמה אני קונה, הוא קבע כמה בעל חנות יקנה ממני וכמה בעל חנות ימכור" (עמ' 108).

 

ב- 95% מהמקרים הקמונאים אכן מכרו במחיר שנקבע להם. על הקמעונאים הופעל לחץ למכור במחיר שנקבע ואף נאמר להם שהמחיר הוא תחת פיקוח והם עלולים לשלם קנסות (עמ' 117).

הרווח שלו כסיטונאי היה כ- 6%, בין 5.5% ל- 6.3% (עמ' 110).

 

19.      חנוך זלבנסקי (עת/13), הוא הבעלים והמנהל של חברת סיגם, שהיתה המפיצה באיזור המרכז. בחלק מהתקופה הרלוונטית המערער עצמו היה שותפו של העד בחברת סיגם. לפי קביעת בית-משפט קמא, גם לאחר שהמערער העביר לעד את כל מניותיו בחברת סיגם, "היה קשר סימביוטי עסקי בין הנאשמים לסיגם" (עמ' 12 להכרעת הדין).  במהלך עדותו הוכרז כעד עויין, לאחר "שבאופן ברור הוא מנסה להתנער מהאמור בהודעותיו" (עמ' 12 להכרעת הדין), בטענה שלא הבין את השאלות שנשאל בחקירה.

בית המשפט לא הזכיר אמנם את סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 והתנאים הנקובים בו, אך לגופו של ענין ניתח ופירט את הראיות והעדויות התומכות בדברי העד בהודעותיו, כך שהתנאים הנדרשים להעדפת ההודעות לא נעלמו מעיניו. המערערים אף אינם מלינים על-כך.

הדברים שאמר העד בעדותו הם, על פניהם, מגמתיים ובלתי-מתקבלים על הדעת, ובצדק העדיף בית המשפט את דבריו בהודעתו ת/509:

"ש. האם אתה גם קובע את המחיר של הסיגריות ללקוחות?

ת. אני יושב עם אייל וקובעים את המחיר וזאת בגלל שישנם מחירים שסיגאם צריכה לתאם עם המכירות של למיט... אני מוכר לחנויות לקמעונאי ומייעץ לו – לא מחייב אותו למכור במחיר מסוים. התיאום ביני לבין אייל הוא לצורך כך שלא יהיו מחירים שונים לאותם סיגריות" (גיליון 1 ש' 23-30).

"אייל יושב יחד ובהתייעצות אתי קובע את המחיר לצרכן הסופי" (גיליון 2).

"שינוי השם ולפני כן עזיבתו של אייל את חברת למיט הפצה ושיווק נעשתה עקב שינוי בשיטת המיסוי שאני לא בקי בעניין המס... כי בתור יבואן אייל לא יכול לקבוע את המחיר הסופי לצרכן. ש. אבל בתכלס אייל כן קובע? ת. כן יחד איתי" (גיליון 2).

"הרווח של חברת סיגם הוא 10% +-" (גיליון 2).

 

20.        עת/17 יעקב כהן, משווק של למיט באזור הדרום. כשהתחיל לעבוד עם המערער אמר לו הלה, שמתח הרווחים שלו יהיה 5% (עמ' 241). בדרך כלל נגזרת רווח זו נשמרת. לכל הקמעונאים כמעט מכר באותו מחיר, אך העניק להם בונוסים שונים (מצתים או אשראי).

בהודעתו ת/510, שהוגשה בהסכמה, אמר:

"ש. כיצד נקבע מתח הרווחים שלך ומתח הרווחים של הקמעונאי.

 ת. עוד כשעבדתי כמפיץ ידעתי שקמעונאי מרוויח כ-10% וכאשר התחלתי לעבוד כעצמאי שאלתי את אייל לגבי מתח הרווחים בחיפה והצפון והוא אמר לי שהסוכן מרוויח כ-5%" (גיליון 1).

"אני מרוויח בסביבות 5.5%" (גיליון 2).

"ש.  מהו אחוז הרווח של הקמעונאי?

 ת.  מינימום 9% ועד 11 אחוז" (גיליון 2).

עדויות הקמעונאים

21.        ת/15 היא הודעת בעל החנות מרדכי כהן שהוגשה בהסכמה. לדבריו, מחירי הסיגריות  קבועים מראש: "המחיר מכירה שלי לצרכן קבוע מראש. הוא נקבע על-ידי הסוכן באמצעות החברה המייבאת והוא לא ניתן לשינוי. זה מוצר בפיקוח". עוד אמר, כי "בסחורה מסיגאם-למיט אני מרוויח כ-9% כולל". בעדותו (עת/8) נשאל מי קובע את המחיר לצרכן והשיב: "הספק וכנראה שזה בתיאום עם המדינה" (עמ' 93). לא נראה לו שאחוז הרווח 9% השתנה במשך הזמן. לא הייתה השפעה של בונוס על המחיר לצרכן. "הסוכן אומר שזה עולה כך וכך ולצרכן כך וכך ועל פי זה פעלנו" (עמ' 93). הוא לא זוכר אם קיבל מסיגם מחירון לצרכן. בתקופה הרלוונטית היה תחת הרושם שהסיגריות בפיקוח (עדות זו – כמו העדויות הבאות - אכן תואמות את עדותו של המפיץ גמגו לטובה, שהכתיבו לקמעונאים את המחיר לצרכן ואמרו להם כי המחיר הפיקוח).

 

22.        עת/6 שלום רוברט, בעל קיוסק בבאר-שבע: כאשר נשאל בהודעה ת/27 באיזה מחיר מוכר את הסיגריות שקונה מהסיטונאי יעקב כהן, השיב "לפי מה שהוא אומר לי כהן". לעניין אחוזי הרווח ציין "אני עובד על כ-10 אחוזי רווח. כפי שכהן אמר לי". לדבריו, הוא אינו יכול להעלות מחירים כרצונו "סיגריות זה מחיר אחיד, אני שומר על המחיר מחירון שאומרים לי למכור. הוא לא הביא לי מחירון מודפס אבל אלו המחירים שהוא אמר לי למכור". גם בעדותו אמר, כי הסיטונאי כהן הורה לו את המחירים לצרכן. לא היתה לו אפשרות לשנות את המחירים, חל איסור מוחלט לשנותם, שכן כל הסיגריות היו בפיקוח. אחוז הרווח יכול היה להשתנות רק אם קיבלו בונוסים, אך לבונוסים לא היתה השפעה על המחיר לצרכן (עמ' 79 - 82).

 

23.        בחומר הראיות עדויות והודעות של קמעונאים נוספים (לדוגמה: עת/9 מרדכי חונדאשווילי (הודעה ת/28); עת/10 ניסים ג'רבי מציין אחוז רווח 7-8%, בשנים 95 - 97 כמעט אותו דבר; ת/103 הודעת שדה משה; ת/499 הודעת בוריס שמעונוב). מדברי כלל הקמעונאים עולה תמונה, לפיה לקמעונאים הוצג מצג כי מדובר בסיגריות בפיקוח, הודע להם באיזה מחיר עליהם למכור את הסיגריות – וכך אכן פעלו. באשר לאחוזי הרווח המוצהרים על-ידי הקמעונאים, מדובר בטווח של 7 - 10%. לדבריהם, לבונוסים לא היתה השפעה על המחיר לצרכן. אחוז הרווח לא השתנה במהלך הזמן, יתכן שינוי אם קיבלו בונוסים.

לדברי עת/9 מרדכי חונדאשווילי, "אחוז הרווח ממכירת הסיגריות היה קבוע. אם הוא היה אומר לי שאחוז הרווח מסתכם ב- 4 אג', לא הייתי מוכר את הסיגריות האלה" (עמ' 98). לדבריו, הסוכן חנוך (זלבנסקי מחברת סיגם) אמר לו את המחיר לצרכן שעליו למכור בו את הסיגריות.

 

מסקנות

24.        הארכתי, אולי יתר על המידה, בפירוט העדויות המובילות למסקנה החד-משמעית, כי צדק בית-משפט קמא בקביעותיו ובמסקנות אליהן הגיע.

 

אחוזי הרווח של הסיטונאים היו כ- 6% ואילו של הקמעונאים כ- 9%. אחוזי הרווח האלה היו נכונים גם בתקופות הרלוונטיות. הסיגריות נמכרו לצרכן במחיר אחיד.

המערערים היו מעורבים ישירות בקביעת מחיר המכירה לצרכן של הסיגריות. המחירים הוכתבו לקמעונאים על-ידי שלושת המפיצים הסיטונאים. הקמעונאים הבינו – ולחלקם אף נאמר – כי המחיר בפיקוח ולכן הוא מחייב. הדבר מובן, שכן באותה תקופה 98% של הסיגריות (לפי עה/2) או 90% (לפי עת/1), היו תחת פיקוח.

 

גם אם המערערים לא היו מעורבים ישירות בקביעת המחיר לצרכן (ולא זה המצב) – יכלו לקבל בקלות את המידע על המחיר בו נמכרות הסיגריות לצרכן, משלושת המפיצים. גם המערער הודה בחקירתו הנגדית, במסגרת עדותו במשפט הזוטא, כי נהג לשוחח ולהתייעץ עם הסיטונאים על מחירי הסיגריות לקמעונאים (עמ' 74 לפרוטוקול), הטענה הסתמית שהיו הרבה מפיצים סיטונאים בתקופה הרלוונטית, כלל לא הוכחה. לא הובאה על-כך ראייה, שאמורה היתה להיות ברשות המערערים או בהישג ידם.  מדובר בטענת הגנה שהנטל להוכיחה מוטל היה על ההגנה. החשבוניות שהציג המערער במהלך עדותו לא התייחסו לתקופה הרלוונטית, מלבד שתי חשבוניות בודדות, אחת לאחמד ג'יבשי בירושלים ואחת לאדם בשטחי האוטונומיה. שתי מכירות בודדות, בכמויות לא גדולות, אינן ראייה להיות הקונים סיטונאים מפיצים של המערערים.

 

טענת ההסתמכות:

25.        המערערים העלו טענת הגנה של הסתמכות, המבוססת על שיחה טלפונית בין עורך-דינם, עו"ד רוטשילד, לבין מאיר הורוביץ, מנהל יחידת המחירים במכס, וכן על חוות-דעתו של עו"ד רוטשילד (נ/16) בעקבות שיחתו עם הורוביץ (עו"ד רוטשילד לא העיד. הורוביץ העיד כעד הגנה – עה/2).

 

בית-משפט קמא דחה את טענת ההסתמכות:

"מדובר בטענת הגנה ומהראיות שהוצגו לא מצאתי כי נתמלאו התנאים לקבלתה של טענה זו.

מעדותו של עה/2 עולה כי המצג שהוצג לו הוא  כי הנאשם לא יכול היה לדעת את מחיר המכירה לצרכן בשל השונות במחירי המכירה לצרכן בין קמעונאי אחד למשנהו וכי הוא התייחס למצב של "יום ולילה ומקומות שונים, כל מקרה יכול להתקבל על הדעת, הכל יכול לקרות" (עמ' 311 ש' 21-23).

נמצא כי העד אינו מסתמך על נתונים מדוייקים. מכל העדויות עולה כי לא הכל יכול לקרות וכי מחירי המכירה לצרכן נקבעו על-ידי הסיטונאי,  הסיטונאי מכר לקמעונאים אשר הבינו כי מדובר בסיגריות ברות פיקוח ולא ניתן לקבל את ההנחה כי הקמעונאים ימכרו את הסיגריות שייבא הנאשם במחירי הפסד "בעל החנות הוא לא פילנטרופ שלנו, הוא לא יעבוד בחינם" (עת/10 עמ' 60 ש' 12-13).

בנוסף, מכלל העדויות עולה לא הייתה כל  שונות במחירים בשל שליטתו של הנאשם בעצמו  במחיר השוק ואם הבין עה/2 כי המחירים שונים בין נקודת מכירה אחת לנקודת מכירה שניה  או  כי הקמעונאי מוכר בהפסד הרי שהמידע שנמסר לו לא היה מדוייק, בלשון המעטה" (עמ' 17 - 18).

 

26.            אכן, אין ממש בטענת ההסתמכות.

ראשית – ההסתמכות על עצה של מומחה צריכה להיות בתום-לב. העצה צריכה להיות מבוססת על "כלל העובדות והנסיבות הדרושות לעניין" (ע"פ 1182/99 אליהו הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4)1, 157 (2000)), על מסירת "כל העובדות הרלוונטיות" ומסירת "המידע המדויק" (ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ (10.10.07 – טרם פורסם) (להלן: פס"ד תנובה).

בענייננו – הסתמכות זו לא היתה בתום-לב, ובעיקר: "כלל העובדות והנסיבות הדרושות לעניין" לא הוצגו נכונה לפני עו"ד רוטשילד והורוביץ. המידע לא היה מדויק אלא מטעה.

כפי שנאמר, הצגת הבעייה בפני עו"ד רוטשילד והורוביץ, כאילו אי-אפשר היה לדעת את המחירים לצרכן, באלפי נקודות המכירה, ובכל זמן (חנויות ושווקים, יום ולילה) – הוא מטעה, בלשון המעטה. לא רק שהמערערים יכלו לדעת בקלות, הם גם ידעו בפועל, בשל מעורבותם בקביעת המחירים לצרכן, הכל כמפורט לעיל.

בחוות הדעת של עו"ד רוטשילד (נ/16) נאמר: "כי היות והטובין המיובאים על ידך אינם ברי פיקוח, הרי שאין מחיר קבוע לצרכן והוא משתנה מקמעונאי למשנהו". גם העובדה הזו אינה מדוייקת, שכן לקמעונאים נאמר כי המחיר הוא אחיד והם חייבים למכור את הסיגריות במחיר שהוכתב להם.

 

שנית – המתגונן בטענת הסתמכות צריך להוכיח שהוא אכן הסתמך על העצה שקיבל "ופעל על פיה" ונהג על-פי העצה (ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 617, 648;  ע"פ (מחוזי ת"א) חתוכה איל נ' מדינת ישראל, דינים-מח כו(8) 405, 425). לא כך פעלו המערערים. בחוות-דעתו של עו"ד רוטשילד (נ/16) נאמר, כי "את המחיר לצרכן הסופי עליך לקבוע כך שיכיל רווח למשווקים ולקמעונאים בהשוואה למחיר המכירה שלך למשווקים. אם הנך מוכר למשווקים ב- 3.60 כל חפיסה, הרי שהם ימכרו זאת ב- 3.65 לקמעונאים והמחיר המומלץ יהא כ- 3.72 לצרכן הסופי".

 

עו"ד רוטשילד לא העיד ולא ברור על-סמך מה ציין את המחירים הנ"ל בחוות-דעתו, שכן, כאמור, אחוזי הרווח בפועל, הן של הסיטונאים והן של הקומעונאים, היו גבוהים יותר, והמערערים ידעו זאת. על עצה זו אמר עת/1, ישעיהו בן-יהונתן, סמנכ"ל המכס, כי העצה הזו, שקבעה 3.3% רווח, "היא מדהימה, היא לא כלכלית באופן גורף. אחוז כזה הוא שום דבר במתח שיווק של שני שלבים שמדובר בסיגריות" (עמ' 19), אבל, גם את העצה הזו הם לא ביצעו.

מכל מקום, המערערים פעלו לפי העצה הזו רק לגבי התקופה הראשונה, לגביה זוכו, אך לא בתקופות השנייה והשלישית. בתקופות הללו הם הצהירו בעזות מצח, יש לומר, על מחירים מומלצים לצרכן הנמוכים משמעותית מן המחירים בהם מכרו הסיטונאים המפיצים את הסיגריות לקמעונאים (!), כאשר בתקופה השנייה המערער היה שותף פעיל בחברת סיגם, המפיצה באיזור המרכז וקבע בעצמו את המחירים לקמעונאים.

 

שלישית – מר הורוביץ העיד, כי הפתרון לבעיה שהוצגה לו על-ידי עו"ד רוטשילד (שכאמור, לא היתה מדוייקת עובדתית), היתה "שהיבואן שאותו הוא מייצג יצהיר למכס על המחיר המומלץ שבו אמורות הסיגריות להימכר במקומות המכירה בישראל" (פרוטוקול יום 8.5.05 – הפרוטוקול לא ממוספר ואף אינו נמצא בתיק בית-משפט קמא).

כמובן שבבסיס העצה מצוייה ההנחה, שהיבואן (המערערים) מפיצים לקמעונאים מחירון מומלץ לצרכן. בענייננו, לא הובאה בדל ראייה ש"המחירונים" של המערערים – אותם צירפו לרשימונים – אכן הופצו והועברו למקעונאים.

המחירונים הללו כלל לא הוצגו לפני הקמעונאים. איש מהם לא העיד כי קיבל אותם, וגם איש משלושת הסיטונאים לא אמר כי קיבל את המחירונים הללו מן המערערים, וממילא לא נתבקש ולא הפיץ אותם לקמעונאים. מהראיות עולה תמונה הפוכה, לפיה הקמעונאים לא קיבלו מחירונים (לדוגמא: עת/8 - מרדכי כהן; עת/6 – שלום רוברט; עת/9 – מרדכי חינדאשווילי; עת/10 – נסים ג'רבי; ואפילו חנוך זלבנסקי, הבעלים והמנהל של חברת סיגם, המפיצה באיזור המרכז, אשר בעדותו  ביקש מאד לעזור למערערים והוכרז כעד עויין, בעמ' 216: "לא היה מחירון לחנות"). המערערים לא הביאו ראיות סותרות.

 

יוצא, איפוא, שהמחירונים עם המחיר המומלץ לצרכן היוו כיסוי בלבד, להצהרות הכוזבות ברשימונים, והוכנו לצורך כך בלבד.

 

למעלה מן הצורך: סוחר, בין סיטונאי ובין קמעונאי, יכול אמנם למכור סחורה במחירי העלות, אף בהפסד, במצבים מסויימים, כגון: הצורך להיפטר מסחורה ישנה היוצאת מן האופנה או מתקרבת לפקיעת תוקפה; כדי לפנות מקום לסחורה חדשה; בעת חיסול העסק; או, כאשר הוא זקוק בדחיפות למזומנים. אך נער הייתי וגם זקנתי, ולא שמעתי שייבואן ימליץ מראש למשווקים, באמצעותם הוא מעוניין להפיץ את סחורתו (למטרה הלגיטימית של רווח), למוכרה בעבורו במחירי הפסד (שלהם). לפי הצהרותיהם של המערערים ברשימונים, הקמעונאים היו אמורים למכור את הסיגריות בתקופה השנייה והשלישית בהפסד ממשי של 14 עד 22 אגורות לכל חפיסה (!). זו טענה מקוממת, הפוגעת באינטליגנציה, כמו גם ההסברים חסרי השחר שנתן לכך המערער בעדותו. עת/1, ישעיהו בן-יהונתן, סמנכ"ל בכיר למנהל המכס הסביר בעדותו, כי דווקא במוצרים זולים מתח הרווחים של המשווקים גבוה יותר, כדי שיהיה להם כדאי לעסוק בהם (עמ' 19).

 

טענת הגנה של הסתמכות תפורש באופן מצומצם "מעצם היותה חריג לכלל הרחב בדיני העונשין שלנו.." (פס"ד תנובה, שם, סעיף 32).

 

אשר-על-כן, דעתי היא שיש לדחות את ערעור המערערים על הכרעת הדין.

 

ערעור המדינה על הזיכוי לגבי התקופה הראשונה

27.            כאמור, המדינה מערערת על הזיכוי מן הספק של המערערים, מן העבירות שיוחסו להם בגין התקופה הראשונה. נימוקיו של בית המשפט קמא לזיכוי זה, מפורטים בסעיף 8 לעיל של חוות-דעת זו.

הנימוקים לזיכוי מן הספק מקובלים עלי ולא מצאתי עילה להתערב.

 

שלא כבתקופות השנייה והשלישית, המחירים "המומלצים" לצרכן, עליהם הצהירו המערערים ברשימונים, היו גבוהים בכל המקרים מן המחיר הקמעונאי. אמנם הרווח של הקמעונאים, לפי הצהרה זו היה של אגורות ספורות, בין 4 ל- 6 אגורות, ולפי הראיות הרווח שלהם היה גדול יותר והמערערים ידעו זאת, אך גם בן-יהונתן (עת/1) אישר שבמכס היו מוכנים לקבל אי-דיוק בהצהרות "בהפרשים של אחוז לכאן ולכאן" (עמ' 25), ולא להקפיד עם הייבואנים של הסיגריות שלא בפיקוח.

 

בנסיבות הענין, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בזיכוי מחמת הספק.

 

הערעורים על גזר הדין

28.        שני הצדדים מתייחסים בנימוקיהם לגזר הדין.

לטענת המערער שגה בית המשפט כאשר דחה את בקשתו לסיים את ההליך ללא הרשעה (ס' 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, להלן: החסד"פ), על-אף קביעתו, כי שיטת המסוי היתה גזרה שלא ניתן לעמוד בה, וכי מדובר במחלוקת כספית בעיקרה.

יש מקום להקל בעונשם של המערערים.

 

29.        לטענת המשיבה בית המשפט הקל יתר על המידה עם המערערים, ובעיקר בעונשו של המערער. המערער "הינו עבריין רצידיביסט, שלא היסס למסור לא פחות מ-253 הצהרות כוזבות על פני 10 חודשים, תדירות של הצהרה אחת ליום, ועל כן אין המדובר על מעידה חד פעמית" (הודעת הערעור). המערער פעל בשיטתיות, בעורמה, ובבוטות. הענישה הנוהגת בעבירות מס הינה מאסר בפועל וקנסות מכבידים. שגה בית המשפט במשקל היתר שנתן לשיהוי. נקבע, כי ההגנה תרמה תרומה מכרעת להתמשכות ההליכים. שגה בית המשפט בקביעה כי אי-הצגת ממצאים בעניין הסרת המחדלים – מהווה נסיבה לקולא. המערערים לא הסירו את המחדלים ולו באופן חלקי. הוכחת עניין זה מוטלת על המערערים אשר לא הביאו כל ראייה לסתור. בביצוע עבירות המירמה יצרו לעצמם המערערים יתרון שיווקי בלתי-הוגן כלפי מתחריהם לעומת יבואנים ששילמו את המס כנדרש.

המשיבה מבקשת להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס מכביד; וקנס מכביד לגבי המערערת ("מאחר, שלמיטב ידיעת המערערת, חדל המשיב מלפעול באמצעותה  להשית את אותו קנס, ביחד ולחוד, על המשיב, על מנת שלא יצא נשכר כתוצאה מהיות המשיבה שבאמצעותה פעל, אישיות משפטית נפרדת", הודעת הערעור).

 

30.        בית-משפט קמא נימק את גזר הדין לצד החומרה, בחומרתן של העבירות, מספרן הרב, ביצוען השיטתי במשך תקופה ממושכת יחסית, בכוונה לרמות את רשויות המכס, ההפסד לקופת המדינה והפגיעה בכל ציבור משלמי המס.

לצד הקולא התחשב בית המשפט בכך, ששיטת המסוי שנהגה באותה עת היתה גזירה שהייבואנים התקשו לעמוד בה, ובבחינת פירצה הקוראת לגנב, והשיהוי בהגשת כתב האישום.

 

31.        לדעתי, יש ממש בערעור המדינה לענין העונש – וממילא ערעור המערערים דינו להידחות.

כפי שנאמר בע"פ (מחוזי ת"א) 72110/04 יצחק אלקוביץ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(2) 860:

"מילוי רשימונים הוא תהליך שיש בו משום מתן אמון של שלטונות המכס במי שממלא את הרשימון. מי שמפר אמון זה, צריך לדעת כי אם יתפס יהא עליו ליתן את הדין ולהענש בחומרה.  כפי שציין בית משפט קמא, התנהגותו העבריינית של המערער עשויה היתה גם לפגוע בפרנסתם של יבואני סיגריות אשר נאלצים לשלם מסי יבוא כדין".

 

על הפגיעה בערך השוויוניות בעבירות הכלכליות, ועבירות המס בכללן, ועל מדיניות הענישה הראוייה, ראה, למשל, רע"פ 512/04 מוחמד אבו עבייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2) 209, וכן על השוויוניות והערך המוגן בעבירות המס: ע"פ (מחוזי ת"א) 71687/02 יצחק עיני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2) 32, סעיף 30 לפסק הדין.

 

32.        מדובר בעבירות שנתפרסו על פני תקופה של שנה ובהפסד כספי (משמע רווח למערערים) ניכר לאוצר המדינה (בית המשפט אמנם נמנע מלקבוע את ההיקף הכספי של ההשתמטות ממס, אך המדינה בטיעוניה לעונש טענה, על-סמך הקביעות שבהכרעת הדין, כי מדובר בסכום של כ- 618,000 ₪).

המחדל טרם הוסר, אף לא בחלקו, ובין המדינה ובין המערערים מתנהלים הליכים משפטיים "אזרחיים" בנוגע לסכום המס.

33.        נראה אמנם, כי שיטת המסוי שהיתה נהוגה בתקופה הרלוונטית לא היתה מוצלחת, כפי שקבע בית-משפט קמא. עובדה שהשיטה שונתה בשנת 2003.

אך, שלא כמו בית-משפט קמא, אנכי סבור, כי למערערים לא היה כל קושי ממשי אמיתי בדיווח, עקב שיטת השיווק שיצרו, שלושה סיטונאים מפיצים, מעורבותם בקביעת המחירים והכתבתם לקמעונאים שהתייחסו למחירים הללו כמחירים של מוצרים בפיקוח, הכל כמפורט לעיל. גם אם רק 95% של הקמעונאים מכרו במחיר שהוכתב להם (כעדותו של הסיטונאי גמזו לטובה, בעמ' 117 לפרוטוקול), הסיטונאים ידעו את המחירים, וממילא, גם המערערים ידעו או יכלו לדעת זאת בקלות (המערער אישר ששוחח והתייעץ עם כל הסיטונאים בנושא מחירי המכירה לקמעונאים – עמ' 74 לפרוטוקול).

 

34.        יש והעבירות הכלכליות קשות לאיתור ולגילוי, יש והן מתגלות באיחור רב, תוך השקעת מאמצים ומשאבים רבים בפיקוח, בבדיקות ובביקורת (ראה ע"פ (מחוזי ת"א) 70265/01 מדינת ישראל נ' מצות לובאוויטש בע"מ). ברם, בענייננו, המעשים היו גלויים על פניהם, עם הגשת הרשימונים לרשות המכס. בדיקה פשוטה שלהם היתה מדליקה נורה אדומה. לכן, לא מובן השיהוי של 3.5 עד 4.5 שנים בהגשת כתב האישום, ונתון זה הוא בהחלט שיקול לעניין הטלת המאסר.