בתי המשפט

 

 

 

החלטה

 

המחלוקת

1.          טובין עתירי מס דוגמת סיגריות, משקאות חריפים ומכשירי די.וי. די לרכב אוחסנו במחסני המבקשת על ידי יבואנים שונים. טובין אלה נגנבו במהלך פריצה למחסנים בחודש פברואר 2006. נסיבות הפריצה טרם התבהרו במלואן. בעקבות הפריצה שלחה המשיבה למבקשת דרישה לתשלום מיסי היבוא (מס קנייה, מכס ומע"מ) בגין הטובין הגנובים. המבקשת טוענת, כי אין היא חייבת בתשלום המסים הנ"ל. היא הגישה תביעה בה מתבקש בית המשפט להצהיר על כך (ת.א.39864/06, להלן-"התביעה העיקרית").

 

2.          בבקשה זו (בש"א 167243/06, להלן-"הבקשה") עותרת המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה להפעיל כנגדה הליכים לגביית חוב המס (בהתאם לדרישה שהוצאה) על-פי פקודת המסים (גביה), עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. המבקשת סבורה, כי אין מקום לנקוט נגדה הליכי גבייה חריפים לפי פקודת המסים (גביה) (להלן-"פקודת המסים"). לטעמה, ניתן להבטיח את אינטרס המשיבה לתשלום חוב מיסי הייבוא בגין הטובין הגנובים, על ידי הפקדת תמהיל של ערבויות לטובתה, כמפורט בבקשה (ס' 3.2). המשיבה מתנגדת להפקדת תמהיל של ערבויות כנגד עיכוב הליכי הגבייה. לדבריה, המבקשת חייבת בתשלום מיידי של חוב מיסי הייבוא ולא קיימת כל עילה לעיכוב הליכי הגבייה. המשיבה טוענת, כי היא מוסמכת לנקוט צעדים לגביית מלוא חוב מיסי הייבוא מן המבקשת בהתאם לפקודת המסים, במקביל להגשת התביעה העיקרית. המשיבה מוסיפה, כי ככל שחולקת המבקשת על חבותה בתשלום המס, לא נחסמת דרכה בהעלאת הטענה בתביעה העיקרית, אך גם דרכה של המשיבה בגביית המס אינה נחסמת, בהתאם.

 

3.          בקעת המחלוקת בין הצדדים סובבת, למעשה, סביב השאלה האם קמה בענייננו עילה חוקית לעיכוב הליכי גביית חוב מיסי הייבוא על-פי פקודת המסים, אם לאו.

 

דיון בשאלה האמורה ייעשה בהתאם למבחנים למתן סעד זמני הקבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סד"א").

 

4.          עיון בתקנה דנא מעלה, כי שלושה המה התנאים למתן סעד זמני: הוכחת קיומה של זכות לכאורה על בסיס ראיות מהימנות (שאלת סיכויי ההצלחה של המבקשת בתביעה העיקרית); שיקולי מאזן הנוחות; ושיקולי יושר (האם הבקשה הוגשה בתום לב והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין). טרם שאבחן אם השכילה המבקשת להוכיח כי היא עומדת בתנאים הנדרשים לקבלת הסעד הזמני המבוקש בבקשה, מן הראוי לפרוש את התשתית העובדתית, הדיונית והמשפטית הצריכה לעניין.

 

עיקרי העובדות

5.          המבקשת קיבלה רישיון מחסן כללי (על-פי סעיף 68 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן-"פקודת המכס")) לשנת 2006, לאחסון טובין שונים (נספח א' לתגובה לבקשה, להלן-"התגובה").  בעת מתן הרישיון, וכתנאי לקבלתו, הציגה המבקשת בפני המשיבה אישור מחברת ביטוח (נספח ב' לתגובה) לפיו הטובין המאוחסנים במחסניה מבוטחים נגד פריצה משך כל תקופת הרישיון, כאשר סכום הביטוח כלל את ערך הטובין בתוספת מיסי הייבוא החלים על טובין אלה. מנהל המכס ומע"מ נקבע בפוליסה כמוטב בלתי חוזר לעניין תגמולי ביטוח שישולמו בקשר למיסי הייבוא המובטחים (להלן גם-"תגמולי הביטוח").

 

6.          בסוף השבוע שבין ה-17.2.06 ל-19.2.06, התרחשה פריצה מתמשכת במחסני המבקשת. פורצים חדרו לתוך מחסניה בליל שבת ובליל ראשון. בפריצה זו נגנבו ממחסניה של המבקשת טובין שונים בערך כולל של 114,407 $ (להלן-"הטובין הגנובים"). בעקבות הפריצה הוציאה המשיבה למבקשת, ביום 2.3.06, דרישה לתשלום מיסי הייבוא בגין הטובין הגנובים בסך של 1,600,792 ₪ (נספח א' לבקשה. להלן, לפי העניין- "הדרישה" או "הודעת הגירעון").

 

7.          לאחר קבלת הודעת הגירעון, פנתה המבקשת לחברת הביטוח בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי הפריצה (נספח ב' לבקשה). במקביל, ביקשה המבקשת מהמשיבה (ביום 27.3.06) עיכוב של הליכי הגבייה בגין חוב מיסי הייבוא נשוא הודעת הגירעון, וזאת עד לקבלת עמדת חברת הביטוח באשר לתשלום תגמולי הביטוח (נספח ה' לתגובה). המשיבה הסכימה לעיכוב הליכי הגבייה לשלושה חודשים.

 

8.          אין חולק, כי לאורך המגעים שקוימו בין המשיבה לבין המבקשת, לא טענה המבקשת כי היא אינה חייבת בתשלום המס על-פי הודעת הגירעון. המבקשת אף לא העלתה טענה זו מול חברת הביטוח (ראו: נספח ב' לבקשה; מוצג מש/1). למעשה, טענות המבקשת כנגד עצם חבותה כלפי המשיבה, הועלו, לראשונה, בבקשה ובתביעה העיקרית. עובדה נוספת אשר אינה שנויה במחלוקת היא, כי המבקשת לא יידעה את המשיבה (בפגישה שקוימה ביניהן ביום 21.3.06 ואף לאחר מכן) על כך שכבר ביום 1.3.06, היא קיבלה הודעה מחברת הביטוח לפיה, ביטלה חברת הביטוח את פוליסת הביטוח שלה, משום שלא עמדה בתנאי המיגון ההכרחיים שנדרשו ממנה בפוליסה (נספח ג' לבקשה).

 

9.          ביום 30.3.06 הודיעה חברת הביטוח למשיבה על ביטול פוליסת הביטוח של המבקשת החל מיום 30.4.06 (נספח ו' לתגובה). או-אז דרשה המשיבה מן המבקשת להמציא פוליסת ביטוח חליפית או להפקיד ערבות בנקאית כתחליף לפוליסת ביטוח, בהתאם להוראות תקנה 15 לתקנות המכס, תשכ"ו-1965 (להלן-"תקנות המכס"). על-פי תקנה זו, על מחסן רשוי להגיש למשיבה ערבות בנקאית בסכום השווה ל-50% ממיסי הייבוא החלים על הטובין המוחסנים או העומדים להיות מוחסנים במחסן בתקופת הרישיון, או, לחלופין, אישור מחברת ביטוח כי הטובין המוחסנים מבוטחים כנגד פריצה במשך כל תקופת הרישיון.

 

10.      ביום 30.4.06 הפקידה המבקשת ערבות בנקאית בסך של 4,953,300 ₪ במקום פוליסת הביטוח שבוטלה (נספח ה' לבקשה). תוקף הערבות היה עד יום 31.7.06. ערבות זו הופקדה בהתאם לחישוב שבוצע על ידי המבקשת לגבי סכומי המיסים בגין הטובין המוחסנים במחסניה. ביום 26.7.06, בסמוך למועד פקיעת הערבות הבנקאית מיום 30.4.06, הפקידה המבקשת ערבות בנקאית בסכום זהה (4,953,300 ₪) שתוקפה עד יום 31.12.06 (מוצג מש/2). באותה עת לא ביקשה המבקשת להקטין את סכום הערבות הבנקאית.

 

11.      ביום 22.6.06 (בסמוך לתום שלושת החודשים, במהלכם הסכימה המשיבה לעכב את הליכי גביית חוב מיסי הייבוא מן המבקשת) קיבלה המבקשת מכתב מב"כ חברת הביטוח (נספח ט' לבקשה), בו נאמר, בין היתר, כך:

 

"בדיקה שנערכה ע"י מומחים מטעמה של הפניקס, העלתה כי מרשתך הפרה את התנאים שסוכמו עמה כתנאי להוצאת הכיסוי הביטוחי בכל הנוגע לקיומם של אמצעי הגנה ועל הרכוש שהוצע לביטוח.

ברצוני לקיים עמכם דיון בו תפורטנה ההפרות ונדון במשותף בתוצאות המשפטיות של ההפרות הנ"ל, כל זאת בניסיון להימנע מהליכים משפטיים ככל שניתן יהיה להגיע למסקנות".

 

12.      לאור מכתב זה, ביקשה המבקשת מן המשיבה לעכב את הליכי גביית חוב המס פרק זמן נוסף (נספח ח' לבקשה). המשיבה סירבה. המבקשת נדרשה לשלם לאלתר את חוב המס על-פי הודעת הגירעון, או להפקיד ערבות בנקאית על מלוא סכום המס, שאם לא כן, יופעלו כנגדה הליכי גבייה מכוח פקודת המיסים. מכאן הבקשה.

 

המסגרת הדיונית

13.      הבקשה לעיכוב הליכי גביית חוב המס הוגשה ביום 27.6.06. בהחלטתי מאותו יום, נתתי צו ארעי כמבוקש בסעיף 1 במבוא לבקשה. הצו הארעי הותנה בהפקדת התחייבות עצמית של בעלי מניות המבקשת וכן ערבות בנקאית ע"ס 75,000 ₪. הבטוחות הופקדו כנדרש.

 

14.      לאחר קבלת תגובת המשיבה קבעתי את הבקשה לדיון במעמד הצדדים. יחד עם זאת, כתבתי בהחלטתי, כי "טוב יעשו הצדדים אם יגיעו להסדר". ביני לביני, הגישה המבקשת תשובה לתגובה מטעם המשיבה (להלן-"התשובה").

 

15.      ביום 25.9.06 קוים דיון בבקשה במעמד הצדדים, במהלכו נחקרו מר עופר כהן (מטעם המבקשת) וגב' שרה הוד (מטעם המשיבה) על תצהיריהם. בסיום הדיון נצטוו הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב. הצו הארעי מיום 27.6.06 נשאר בתוקפו.

 

16.      כאן המקום לציין, כי בסיכומי המבקשת (ס' 2.5), התחייבה זו האחרונה לשלם למשיבה "אגב מחאה" את חוב המע"מ הנכלל בהודעת הגירעון, היות שסכום זה ניתן לקיזוז כמס תשומות על ידה. המדובר בסכום של 295,819 ₪, נכון ליום 2.3.06 (להלן-"חוב המע"מ"). בסיכומי המשיבה לא מצאתי כל התייחסות להתחייבות זו של המבקשת והשלכותיה.

 

לטעמי, ראוי לאפשר למבקשת לקיים התחייבותה לשלם למשיבה "אגב מחאה" את חוב המע"מ. יש להניח ואף לקוות, כי התחייבות זו תקוים בהקדם האפשרי.

 

לאור התחייבות זו, המצמצמת את יריעת המחלוקת, עלינו לבחון, האם קמה, בנסיבות, עילה חוקית לעיכוב הליכי הגבייה של חוב מיסי הייבוא בסך 1,304,973 ₪ (נכון ליום 2.3.06) ולא בסך 1,600,792 ₪, על-פי הודעת הגירעון. חובות אלה, המורכבים מחוב מס קניה, מכס וריבית, נכון ליום 2.3.06, יכונו על ידי להלן-"חוב המס".

 

לפיכך, החלטתי באשר לעיכובם או אי עיכובם של הליכי הגבייה על-פי פקודת המיסים, תתייחס לחוב המס, כהגדרתו לעיל.

 

17.      טרם דיון לעצם העניין, שומה עלי להתייחס לשתי טענות מקדמיות שהעלתה המשיבה בסיכומיה.

 

טענתה הראשונה של המשיבה היא, כי יש למחוק על הסף מספר סעיפים בסיכומי המבקשת הכוללים (בין השאר) טענות עובדה שלא אומתו בתצהיר (סעיפים 2.3, 4.3 ו- 5.2) או המהווים הרחבת חזית אסורה (סעיפים 5.4 ו-5.5). עיינתי בסעיפים המדוברים. אני סבור, כי יש ממש בדברי המשיבה באשר לטענות העובדה הנזכרות בסעיפים 2.3, 4.3 ו-5.2. ברם, אינני מוצא לנכון למחוק על הסף את טענות העובדה הבעייתיות. די לי בכך שלא אסתמך בהחלטתי על טענות העובדה דנן. לגבי סעיפים 5.4 ו-5.5 בסיכומי המבקשת, לא מצאתי כי הם מהווים הרחבת חזית פסולה. האמור בסעיף 5.4 נטען בסעיף 3.3 לכתב התביעה וכן הועלה ע"י ב"כ המבקשת בפתח הדיון בבקשה (עמ' 1 לפרוטוקול).  האמור בסעיף 5.5, הועלה בסעיף 6.2 לתשובה לתגובה.

 

טענתה השנייה של המשיבה היא, כי עלי להתעלם מנספחים א' ו-ב' לסיכומי המבקשת. נספח א' הינו החלטה למתן צו ארעי, שאין בה כל פירוט ביחס להודעת הגירעון. נספח ב' הינו הסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה, אשר גם בו אין כל פירוט ביחס להודעת הגירעון. המשיבה הפנתה את תשומת ליבי לכך שנספחים אלה הובאו ע"י המבקשת על מנת להראות, כי הפקדת תמהיל של ערבויות עד לבירור החבות במס, והפקדת ערבויות בנקאיות ביחס לחלק מסוים מתוך חוב המס הנטען, הינה דבר מקובל ונהוג (ס' 3.1 לסיכומי המבקשת). לטענת המשיבה, זוהי טענת עובדה שאיננה מצויה בידיעתה.

 

אני מקבל את הטענה. נספחים א' ו-ב' לסיכומי המבקשת אינם אסמכתאות משפטיות אותן מותר לצרף לסיכומים לביסוס ולתמיכה בטענות משפטיות. המבקשת מנסה באמצעות צירוף הנספחים הנ"ל להוכיח קיומו של נוהג, כמקור ליצירת נורמות משפטיות.

למרבה הצער, נספחים אלה אינם יכולים לסייע לה. נספח א' הינו החלטה למתן צו ארעי, עד לדיון במעמד הצדדים. המבקשת לא צירפה את החלטת בית המשפט לאחר קיום דיון במעמד הצדדים. עיון בהחלטה שצורפה מגלה, כי היא חסרה פרטים עובדתיים בסיסיים דוגמת מיהות הצדדים ועובדות המקרה. משכך, אין לסמוך עליה. נספח ב' הינו, כאמור, הסכם פשרה. ברי, כי הסכמות בעלי דין במסגרת הסדר פשרה אינן מחייבות את בית המשפט ואף אין בהן כדי לבסס קיומו של נוהג.

 

המתווה הנורמטיבי

18.      התביעה העיקרית מעוררת שורה של שאלות מעניינות לגבי חבות בעל מחסן רשוי בתשלום מיסי ייבוא בגין טובין שנגנבו ממחסניו במסגרת אירוע פריצה. על חבות זו- טיבה, היקפה ותנאיה- נטושה המערכה בין בעלי הדין. הכרעה בשאלות האמורות, מחייבת לקבוע מהו הפירוש הנכון והראוי של הוראות חיקוק בפקודת המכס ובחיקוקים נוספים, העומדות בבסיס הדיון. שאלות אלה טרם נדונו בפסיקת בית המשפט ונדמה, כי יהיה על בית המשפט לחרוש בעניין זה תלם ראשון.

 

19.      דא עקא, התביעה העיקרית טרם הגיעה לידי בירור. החלטה זו ניתנת במסגרת בקשה למתן סעד זמני. בגדרי הליך שכזה, על בית המשפט להימנע מקביעות גורפות ונחרצות הנוגעות במישרין לסעד העיקרי המבוקש על ידי המבקשת. הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי בקשה לסעד זמני נחתכת לפי ראיות וטענות לכאורה, ולעולם חייב השופט המקיים דיון בה להימנע במחשבה ובניסוח מקביעות מוחלטות המתיימרות להכריע את גורל המשפט (רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ, פ"ד מג(1) 579, 582).

 

בדונו במתן סעד זמני אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות, ואף אין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות, כאילו עמד להכריע בעניין סופית. בשקלו את עניין הסעד הזמני מתחשב בית המשפט באיזון שבין האינטרס של התובע לקבל סעד זמני מיידי לבין הפגיעה האפשרית בנתבע (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108). זאת ועוד: סעד זמני אינו מקנה זכויות ואינו מתיימר להקנות זכויות. סעד זמני אף אינו מהווה מעשה בית דין (ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525, 528).

 

20.      על רקע אמות מידה אלה, נציג נגד עינינו מספר הנחות יסוד הנוגעות למיסי ייבוא ולהליכי גבייה לפי פקודת המסים. נעשה זאת, בקצרה, כדי להקל על בחינת סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות.

 

א.    מיסי ייבוא כוללים מכס, מס ערך מוסף, מס קניה וכן מסים אחרים המוטלים לפי כל דין בישראל על ייבוא (סעיף 1 לפקודת המכס; תקנה 1 לתקנות המכס). חיוב המס בייבוא טובין אינו נעשה על-פי שומה אלא על-פי חיוב ודרישה. מיסי ייבוא הינם מיסים עקיפים.

 

ב.     במיסי ייבוא מתגבשת החבות במס בעת שחרור הטובין מפיקוח המכס או כאשר מתגלה החסר בתשלום המס. בהתאם להוראת סעיף 14 לפקודת המכס, טובין המיובאים לישראל נתונים לפיקוח רשות המכס עד למסירתם לצריכה בארץ, או לחלופין, עד לאחר ייצואם מחוץ לשטח המדינה. המלומדים א' דורות וד' זיתון כותבים בספרם דיני מכס וסחר חוץ (הוצאת איגוד לשכות המסחר, 2006) עמ' 63 (להלן-"ספרם של דורות וזיתון"), כי ניתן לשחרר טובין "לצריכה בארץ" רק לאחר שיבואן מגיש בגינם רשימון "לצריכה בארץ", ורק לאחר שרשימון כאמור מקבל התרה על ידי בית המכס הרלבנטי. המשיבה טוענת בתגובתה, כי טובין שנגנבו ממחסן רשוי, אף שלא הוגש בגינם רשימון "לצריכה בארץ" נחשבים לטובין שנצרכו בישראל.

 

ג.     הדרישה שהוציאה המשיבה למבקשת לתשלום מיסי הייבוא, נעשתה על סמך שלוש הוראות חיקוק שונות. הראשונה, הוראת ס' 83 לפקודת המכס, שכותרתה "חובתו של בעל רשיון", ולפיה:

"טובין מוחסנים שסולקו מן המחסן בלי רשות, או לא הוגשו לפקיד המכס כשדרש זאת, ולא ניתן עליהם הסבר להנחת דעתו של גובה המכס- בעל הרישיון של המחסן ישלם את כל המכס על אותם טובין ונוסף על המכס סכום של חמש לירות על כל אריזה או חבילה שסולקה, או שלא הוגשה, או כפל המכס"

                                                                                          (ההדגשה שלי- מ' י'). 

 

יצוין, כי סעיף 83 לפקודת המכס חל בנוסף על מכס, גם על מס קניה מכוח סעיף 29ג לחוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 (להלן-"חוק מס קניה"), וגם על מס ערך מוסף מכוח סעיף 144 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן-"חוק מע"מ").

       

        השנייה, הוראת תקנה 23ז(ב) לתקנות המכס, שכותרתה "אחריות בעל הרישיון", ולפיה: 

"נתקבלו טובין להחסנה במחסן רשוי יראו את בעל הרישיון כאחראי לתשלום המיסים החלים על הטובין מעת קבלתם בפועל להחסנה עד לסילוקם מפיקוח רשות המכס"

 

                                                                                     (ההדגשה הוספה- מ' י').

 

השלישית, הוראת סעיף 2 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן-"חוק מסים עקיפים"). בס"ק (א) של סעיף 2 לחוק זה נקבע כי: "נישום יהא חייב בתשלום חסר אם נדרש לעשות כן תוך התקופה הקובעת". התקופה הקובעת מוגדרת בסעיף 1 לחוק מסים עקיפים כדלהלן: "(1) לגבי טובין שיובאו- חמש שנים מן היום בו נתהווה החסר או היתר. ...". חסר מוגדר בסעיף 1 לחוק מסים עקיפים כדלקמן: "חסר- מס עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו".

 

ד.     המבקשת איננה יבואנית. המבקשת הינה בעלת רישיון להפעלת מחסן רשוי. מחסן רשוי מוגדר בסעיף 1 לפקודת המכס כדלקמן:

 

"מקום שהוא רשוי להפקיד בו טובין רשומים להחסנה ושבו מותר להניחם, להחזיקם ולהבטיחם עד לשחרורם מפיקוח רשות המכס כאמור בסעיף 14".

 

מן האמור אנו למדים, כי ניתן לאחסן טובין מיובאים במחסן רשוי משעת יבואם ועד למועד מסירתם לצריכה בארץ. המלומדים דורות וזיתון כותבים בספרם (עמ' 64) כי "היות ומיסי הייבוא משולמים בגין טובין מיובאים רק בעת שחרורם מפיקוח המכס, אזי אחסנתם של הטובין במחסנים הרשויים מביאה לכך כי בעת אחסנתם, אין לשלם בגינם את מיסי הייבוא בהם הם חבים".

 

ה.    תכלית קיומם של המחסנים הרשויים היא להבטיח את הטובין אשר לא שולמו עליהם מיסי ייבוא, ולהבטיח את מיסי הייבוא החלים על הטובין. בעליו של מחסן רשוי משמש כנאמן של רשות המכס ומחזיק במחסן בנאמנות עבור רשות המכס (ראו דברי השופט חשין בפסקה 66 לפסק דינו בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס ומע"מ ואח', פ"ד נב(1) 289). המלומדים דורות וזיתון מוסיפים (בעמ' 67 לספרם) כי:

 

"...מחסנים רשויים הם מחסנים המצויים בבעלות פרטית, המנוהלים כעסק לכל עניין ודבר, והפועלים בהתאם לתנאי הרישיון הניתן להם מכוח פקודת המכס ותקנות המכס.

היות ואין פיקוח קבוע של רשות המסים על המחסנים, מטילה פקודת המכס על בעל מחסן הרשוי חובות ההופכות אותו למעין "נאמן" של רשות המסים, בדומה לחובות המוטלות על סוכן המכס, ובמקביל מקנה לרשות המסים את הסמכות לבדוק את המחסנים ואת הטובין המאוחסנים בהם".

 

 

ו.     הדרך לבירור מחלוקת בדבר תשלום מיסי ייבוא קבועה בסעיף 154 לפקודת המכס. מכוח סעיף זה על בעל הטובין (כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת המכס) לשלם "תחת מחאה" את מלוא המס (ובכלל זה המס השנוי במחלוקת) ובתוך שלושה חודשים מיום התשלום להגיש תובענה כנגד רשות המסים להחזרת מיסי הייבוא אשר שולמו, כולם או מקצתם. דרך זו הוחלה אף לגבי מיסי ייבוא אחרים כדוגמת מס קניה ומע"מ (ראו: סעיף 5ח(ב) לחוק מס קניה וסעיף 86 לחוק מע"מ). וזהו נוסח סעיף 154 לפקודת המכס, בחלקים הרלבנטיים לענייננו:

 

"(א)   התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסוימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה. 

 

(ב)     בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חודשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו".  

 

בעל טובין, מוגדר בסעיף 1 לפקודת המכס בצורה רחבה: "הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד מכס במילוי תפקידו הרשמי".

 

ז.     בפסיקת בית המשפט העליון הושארה בצריך עיון השאלה האם ס' 154 לפקודת המכס יוצר הסדר ייחודי ובלעדי, או שמא ניתן לפנות לבית המשפט בתביעה למתן סעד הצהרתי מבלי לשלם תחילה את המס השנוי במחלוקת (ראו: ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579; ע"א 10608/02 שריף הזימה נ' אגף המכס והמע"מ, פ"ד נח   (3) 663; להלן-"פסק הדין בעניין שריף הזימה"). 

 

ח.    בהתאם להנחיה שיצאה מאת פרקליטת המדינה (עליה ניתן ללמוד מהעמדה שהוצגה בפני בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין שריף הזימה) המדינה אינה מתנה הגשת תובענה למתן סעד הצהרתי אודות עצם החבות במס בתשלום מראש של המס.

        למעשה, המדינה אינה מפעילה את זכותה המפורשת לפי ס' 154 לפקודת המכס, להגיש בקשות לדחייה על הסף של תובענות שעניינן היקף החבות במיסי ייבוא בשל אי תשלום חוב המס, מתוך הכרה בזכות הגישה לערכאות. יחד עם זאת, מנהל המכס פועל, במקביל להגשת התביעה ע"י בעל הטובין, לגביית מלוא המס, באמצעות כלי האכיפה העומדים לרשותו לפי פקודת המסים.

 

ט.    המשיבה מוסמכת לבצע פעולות גביה בכל הנוגע לחובות מיסי ייבוא, מכוח הוראות החיקוק הבאות: סעיף 231א1 לפקודת המכס; סעיף 13 לחוק מס קניה; ס' 102 לחוק מע"מ.

 

י.     מהותה ותכליתה של פקודת המסים היא גביית מסים. במובן זה, כמוה כחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שתכליתו גביית חובות פסוקים (רע"א 2911/95 יוסי אברהם, עו"ד נ' עיריית רמת-גן, פ"ד נג(1) 218, 228). סעיף 4 לפקודת המסים מעניק לחוב המסים מעמד מיוחס, בכך שהוא מאפשר את גבייתו של המס שהוטל ללא צורך בהכרעה שיפוטית לגביו. משניתן לחוב המסים מעמד מיוחס כאמור, יש לראותו כחוב שמעמדו לעניין הגבייה הושווה על פי חוק למעמדו של חוב פסוק. על כן אין מקום להבחנה בין הליכי גביית מיסים להליכי הוצאה לפועל של חובות פסוקים (ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', ניתן ביום 15.12.05, פורסם במאגר נבו; להלן-"פסק הדין בעניין עיריית ראשון לציון").

 

הכרעה

21.      לאחר שנתתי דעתי על טיעוני הצדדים ובחנתי את מכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי אין להורות על עיכוב הליכי הגבייה לגבי חוב מיסי הייבוא בסך 1,304,973 ₪ (נכון ליום 2.3.06). על אף שהמבקשת הוכיחה באופן לכאורי, כי קיים סיכוי ממשי לכך שתביעתה העיקרית תתקבל, המבקשת לא השכילה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. אבאר טעמיי.

 

סיכויי התביעה

22.      על המבקשת רובץ הנטל להראות, כי תביעתה העיקרית אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים (רע"א 7139/96 טריגוב ואח' נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 665-666).

בדיקת קיומם של סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533; להלן-"פסק הדין בעניין אמר").

 

23.      לטעמי, תביעתה העיקרית של המבקשת מעלה שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. מן הראוי לברר שאלות אלה לגופן במסגרת ההליך העיקרי. ואנמק.  

 

24.      הדרישה לתשלום מיסי הייבוא סומכת, בעיקרה, על הוראת סעיף 83 לפקודת המכס. סעיף זה, מקנה לגובה המכס שיקול דעת שלא לדרוש מבעל מחסן רשוי לשלם את כל המכס או כפל המכס, בגין טובין מוחסנים שסולקו מן המחסן בלי רשות.

 

הפעלת שיקול הדעת של גובה המכס תלויה בכך "שיינתן הסבר אשר יניח את דעתו לגבי "הסתלקותם" של הטובין המוחסנים". הצדדים נפלגו באשר לפרשנות הדיבור "הסבר להנחת דעתו של גובה המכס".

 

המשיבה טוענת, כי מקרה של גניבה ממחסן רשוי אינו מהווה סיבה להנחת דעתו של גובה המכס לצורך הפטרת בעל המחסן מהאחריות לתשלום מיסי הייבוא על הטובין הגנובים. המשיבה סבורה, כי אירוע של פריצה הוא אירוע צפוי שניתן למנעו. המשיבה מציינת, כי כעולה מעמדת חברת הביטוח, המבקשת לא קיימה את כל אמצעי המיגון על פי הפוליסה, ועל כן היא בוטלה. מכאן יוצא, כי לפחות, לכאורה, התרשלה המבקשת בשמירה על הטובין, וממילא לא היה מקום שגובה המכס לא יחייבה בתשלום מיסי הייבוא בגין הטובין הגנובים. המשיבה מבססת טיעוניה (בעיקר) על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 361/76 "המגדר-ברזלית" חוטי ברזל ורשתות בע"מ נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 281 (להלן-"פסק הדין בעניין המגדר") בו נדונה פרשנות ס' 83 בכל הנוגע לשיקול דעתו של גובה המכס להטיל סנקציה של תשלום כפל מכס. בעניין המגדר קבע ביהמ"ש העליון, כי ההסבר שצריך להינתן, כדי להניח את דעתו של גובה המכס, צריך להיות מבוסס עובדתית על סיבות שלא היו בשליטתו של בעל הרישיון. אליבא דהמשיבה, לא זה המצב בענייננו. המשיבה מחזיקה בדעה, כי במקרה של פריצה למחסן רשוי, חלה אחריות מוחלטת על בעל המחסן לתשלום מיסי הייבוא, ללא כל אפשרות מצידו להעלות טענות הגנה שתפטורנה אותו, באופן מלא או חלקי, מאחריות זו.

 

המבקשת טוענת, כי בנסיבות המקרה קיים הסבר "מניח את הדעת" באשר ל"הסתלקותם" של הטובין באירוע הגניבה שהתרחש במחסנה. המבקשת סומכת את טיעונה דברי השופט י. כהן בעניין המגדר, שהתייחסו לתשלומים הנוספים שמוסמך גובה המכס לחייב בעל מחסן רשוי מעבר לתשלום כל המכס, בהם נאמר, בין היתר, כך: "נראה לי, שגם לשלטונות המכס יש סמכות להשתמש בהוראות סעיף 83 בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין ואין הם חייבים להפעילו באופן דרקוני, כשאין הצדקה לכך מבחינה עניינית, אלא רשאים הם להפחית מהתשלום הנוסף המגיע להם לפי סעיף זה, לפי שיקול דעתם, בהתאם לכללים שלפיהם חייבת לנהוג רשות מנהלית בשימוש בשיקול דעתה". לדברי המבקשת, במקרה דנן היא נקטה כל אמצעי המיגון שמחסן סביר מבצע כדי להבטיח את הטובין המאוחסנים במחסניו מפני מקרה של פריצה.

 

המבקשת אף פעלה בהתאם להוראות תדריכי אגף המכס והמע"מ (מוצג מב/1) ולא הפרה כל דרישה של המשיבה ממנה.

 

זאת ועוד. המבקשת מציינת, כי לטענת המשיבה לפיה, ס' 83 מקים אחריות מוחלטת למחסן רשוי במקרה של גניבה, אין כל תימוכין בלשון החוק ואף מהפסיקה אשר צורפה לתגובת המשיבה, ניתן ללמוד את ההיפך. המבקשת מוסיפה, כי פרשנותה של המשיבה הינה פרשנות הכובלת את שיקול דעת הרשות, וככזאת אין לה מקום.

 

25.      אני סבור, כי לא ניתן לקבוע, באורח כוללני וגורף, שכל מקרה של פריצה למחסן רשוי מקים, מניה וביה, חבות של בעל המחסן בתשלום מיסי ייבוא בגין הטובין הגנובים. להשקפתי, כל מקרה נבחן לפי הקשרו וההקשר מורכב מפרטיו. תימוכין לעמדתי אני מוצא בפסק הדין בעניין המגדר, במסגרתו פירש בית המשפט העליון את הדיבור "הסבר להנחת דעתו של גובה המכס" באורח רחב. בית המשפט העליון קבע, כי הסבר של בעל הרישיון, שהטובין סולקו ללא רשות מסיבות שלא היו בשליטתו, צריך להניח את דעת גובה המכס, אם ההסבר מבוסס מבחינה עובדתית. בשלב ביניים זה של הדיון, הצדדים לא פרשו את מלוא היריעה בטיעוניהם. יש צורך לשמוע ראיות על מנת לקבוע, אם הפריצה למחסן נעשתה בנסיבות שלא היו בשליטת המבקשת או שלא באשמתה. בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, נשאל מנכ"ל המבקשת, מר עופר כהן, האם עמדת חברת הביטוח מיום 1.3.06 (נספח ג' לבקשה), לפיה, המבקשת לא עמדה בתנאי המיגון ההכרחיים על-פי הפוליסה, מתייחסת לאירוע הפריצה. תשובתו של מר כהן הייתה זו (עמ' 4, שורות 15-16):

 

"כמובן שזה מה שהם טוענים. אני אומר פה שזה שקרי. הטענה של חב' הביטוח וזה מה שהם תמיד טוענים- שיש סעיפים שלא התקיימו".

 

 

יתר על כן: במהלך חקירתו הנגדית של מנכ"ל המבקשת, הוברר, כי קיים דו"ח חקירה של חברת הביטוח לגבי אירוע הפריצה. פרטי דו"ח חקירה זה לא הוצגו בביהמ"ש ומסופקני אם מצוי הוא בידי המבקשת. עולה, אם כן, כי יש ליתן למבקשת שעת כושר נאותה, להוכיח במאזן ההסתברות הנוהג בהליך אזרחי, כי הפריצה למחסן נעשתה שלא בשליטתה או שלא באשמתה. 

 

26.      ניתן להקשות ולומר, כי פרשנותה של המשיבה לדיבור "הסבר להנחת דעתו של גובה המכס" עולה בקנה אחד עם האמור בהוראת תקנה 23ז(ב) לתקנות המכס. תקנה זו קובעת הוראה גורפת לפיה, מהרגע שנתקבלו טובין לאחסנה במחסן רשוי, יש לראות את בעל המחסן כאחראי לתשלום המסים בגינם. נראה לי, מבלי לקבוע מסמרות, כי יש לקרוא את הוראת תקנה 23ז(ב) לתקנות המכס יחד עם הוראת סעיף 83 לפקודת המכס, כפי שזו האחרונה נתפרשה בפסק הדין בעניין המגדר. דעה דומה ניתן למצוא בספרם של  המלומדים דורות וזיתון, בעמ' 74 לספרם. 

 

27.      לאחר שבחנו מהן טענות הצדדים לגבי הוראות החיקוק עליהן נשענת הדרישה לתשלום מיסי הייבוא, נעבור ונראה מהו המסד החקיקתי עליו סומכת התביעה העיקרית. תביעה זו נשענת על שני סעיפי חוק. האחד, סעיף 92 לפקודת המכס והשני, סעיף 150(1) לפקודת המכס. המבקשת סבורה, כי בהתקיים הנסיבות הקבועות בכל אחד מסעיפי החוק הנ"ל, קמה למנהל אגף המכס סמכות חובה לוותר על תשלום מיסי הייבוא. בשל חשיבות הוראות החיקוק דנן, נביא אותן כלשונן: 

 

סעיף 92 לפקודת המכס כותרתו "המנהל רשאי לוותר על מכס של טובין מוחסנים שאבדו או שהושמדו", ונקבע בו: 

 

"טובין שהוחסנו או שנרשמו להחסנה או למסירה מן המחסן, ואבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן למנוע, אם בהיותם באניה ואם בשעת סילוקם, הנחתם או קבלתם למחסן ואם בתוך המחסן, רשאי המנהל לוותר על המכס החל עליהם או להחזיר את המכס ששולם עליהם, כולו או מקצתו"

 

                                                                                          (ההדגשה שלי- מ' י').

 

 

סעיף 150 לפקודת המכס כותרתו "החזרת מכס ששולם" והוא קובע בס"ק (1) כך:

"המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה:

 

(1)      הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן; ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס;"

 

                                                                                   (ההדגשה הוספה- מ' י').

 

 

28.      בסקירה ראשונה ואף שנייה של הטיעונים והטיעונים שכנגד, ביחס לסעיפי החוק דנן, מצאתי טעם לכאורי גם באלה וגם באלה.

 

אין אני יכול לומר כי טענות המבקשת הן טענות סרק סתמיות ואבסורדיות. לגבי דידי, מן הצורך לברר לגופן את הטענות האמורות בהליך העיקרי. מפאת קוצר היריעה, אסתפק בהעלאת מחשבות אחדות בסוגיה.

 

א.    המשיבה טוענת, כי המבקשת לא זכאית להסתמך על סעיף 150(1) לפקודת המכס כבסיס למתן פטור מתשלום מיסי ייבוא במקרה דנן. המשיבה מציינת, כי סעיף זה איננו רלבנטי בענייננו. זהו סעיף כללי. הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 92 לפקודת המכס המתייחס ספציפית למחסנים רשויים. המבקשת טוענת, כי לסעיף 150(1) יש תחולה בנסיבות המקרה. לשיטתה, ניתן ללמוד מסעיף זה על כוונת המחוקק ביחס למקרים המקנים פטור או השבה של מכס. לטעמי, שאלת היחס בין סעיף 92 וסעיף 150(1) היא שאלה חשובה ורצינית, אשר תתברר לעומקה בגדרי ההליך העיקרי. יש לציין, כי בספרם של דורות וזיתון (עמ' 164-165) הועלו הרהורים אחדים בשאלה זו, כדלהלן:

 

"סעיף 150(1) דן בסמכותו הכללית של מנהל המכס להחזר מכס מקום בו הטובין אבדו או ניזוקו והתביעה הוגשה בטרם שוחררו הטובין מהמכס. מנוסח הסעיף ניתן לראות כי ציר הזמן אליו מתייחס הסעיף כולל טובין אשר אבדו או ניזוקו גם בטרם הגיעו לפיקוח רשות המכס. עולה אם כן השאלה, מדוע היה צורך בהסדר המיוחד אשר נקבע במסגרת סעיפים 92 ו-93 לפקודה מקום בו סעיף 150(1) מסדיר באופן כללי גם את הנזקים אשר נגרמו בטרם הגיעו הטובין לפיקוח המכס ובין היתר גם נזקים אשר התרחשו במחסני רשוי. פרשנות אפשרית לכפילות זו היא כוונתו של המחוקק להטיל נטל מוגבר מקום בו הנזק לטובין נעשה במסגרת אחסונם במחסן רשוי. במקרה שכזה הוספה דרישתו של המחוקק כי את המאורע "לא היה ניתן למנוע", דרישה אשר אינה מופיעה בהוראות סעיף 150(1) לפקודה.

בפרשת אלישר צמצם, כאמור, בית המשפט המחוזי דרישה זו כשקבע כי מקום בו הוכח כי ארע מקרה אמיתי, ללא קנוניה או ידיעה מראש של היבואן, אשר הביא לאובדן המטען, די בכך, ואין להטיל על היבואן את הנטל להוכיח כי לא ניתן היה למנוע את האירוע".

 

 

ב.     הצדדים העלו פרשנויות שונות למונחים "אבדו" ו-"מחמת מאורע שלא ניתן למנוע" המנויים בסעיף 92 לפקודת המכס. שאלה היא מתי טובין ייחשבו ככאלה ש"אבדו" ומתי ייחשב מאורע כמאורע אשר "לא ניתן למנוע".

 

        המבקשת אוחזת בדעה, כי את המונח "אבדו" יש לפרש ככולל גם טובין שנגנבו, ואת המונח "מחמת מאורע שלא ניתן היה למנוע" יש לפרש כקרות מקרה אמיתי, ללא קנוניה או ידיעה מראש של בעל מחסן הרשוי, שהביא לאבדן הטובין. המבקשת מציינת, כי לצורך התקיימות התנאי "מחמת מאורע שלא ניתן למנוע" אין לבדוק את סבירות האמצעים שננקטו למניעת כל מקרה של אובדן, שאם לא כן, היה החריג מצטמצם באופן ניכר.

 

        המבקשת מוצאת אסמכתא לפרשנותה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 3281/98 מנשה ח. אלישר ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.9.01, צורף כנספח ב' לתשובה; להלן-"פסק הדין בעניין אלישר"). המבקשת מוסיפה, כי טענת המשיבה כאילו כל גניבה היא מאורע שניתן למנוע ומשכך, ס' 92 לעולם לא יחול על מקרה של גניבה, מרוקנת את הסעיף מתוכנו. על כן, שומה עליה להידחות. 

 

        המשיבה גורסת, כי אירוע גניבה אינו נכנס בגדר "מאורע שלא ניתן למנוע" וכי הטובין שאוחסנו במחסן המבקשת "נגנבו" ולא "אבדו". המשיבה טוענת, כי פסק הדין בעניין אלישר  איננו רלבנטי למקרה של גניבה ממחסן רשוי. פסק הדין אלישר מדבר על מקרה חריג של מעשה שוד מהיבואן עצמו, כאשר בית המשפט באותה פרשה נתן משקל מכריע לעובדה, כי ליבואן לא צמח כל רווח מן הטובין שיובאו ונשדדו.

 

        אכן עסקינן בשאלות נכבדות ובלתי פתורות. ברי, כי בית המשפט אשר ידון בתיק העיקרי יפרש מונחים אלה בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים. בע"א 5773/99 סובול נ' מנהל מס שבח מקרקעין-ת"א, תקדין עליון 2003 (1) 1434 נדונה שאלה של פרשנות הוראת מס. בהקשר זה נאמרו הדברים הבאים:

 

"במלאכת הפרשנות של הוראות המס שלפנינו- בדומה לפרשנות של הוראות חוק אחרות- עלינו לבחור, מבין האפשרויות הלשוניות השונות אשר הציעו הצדדים, באותה אפשרות המגשימה את מטרתה של חקיקה. "לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו, על הפרשן ליתן אותו פירוש המביא להגשמת תכלית החקיקה" (דברי הנשיא (אז השופט) א' ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74- 75 (להלן-פרשת חצור)...".

 

 

לא זו כי אם אף זו: ברע"א 3527/96 אקסלברד ואח' נ' מנהל מס רכוש-אזור חדרה, פ"ד נב  (5) 385, הסביר ביהמ"ש העליון, כי בשאלת פרשנותו של דבר חקיקה אין בית המשפט קשור בפרשנותה של הרשות או בהנחיות המנהליות שניתנו על ידה, אם כי בנסיבות מסוימות הוא יכול לתת להן משקל.

 

יחד עם זאת, פרשנות זו אינה מחייבת ובית המשפט הוא שיכריע בעניין הפרשנות הנכונה (ראו בג"צ 6395/98 אלקושי תרזה נ' קצין התגמולים- משרד הביטחון, תקדין עליון 2000(1) 878) .

 

ג.     המשיבה מוסיפה, כי המבקשת מנועה מלהעלות טענות לעניין תחולת ס' 92 לפקודת המכס על עניינה, כאשר לא העלתה טענות אלה בפני מנהל המכס. המשיבה מציינת, כי עובר להגשת הבקשה, המבקשת לא חלקה על חבותה בתשלום מיסי הייבוא. מנהל המכס לא נתבקש להפעיל שיקול דעתו ולפטור את המבקשת מתשלום מיסים אלה. להשקפת המשיבה, ביהמ"ש רשאי לבדוק ולבקר את שיקול דעתו של מנהל המכס, אם וכאשר נתבקשה הפעלה של שיקול הדעת הנ"ל. לפיכך, אין כל יסוד ובסיס לתקיפת שיקול דעת שלא נתבקשה הפעלתו כלל. המבקשת טוענת מנגד, כי היא לא הייתה חייבת לפנות למנהל המכס בטרם פנייתה לביהמ"ש בדרישה כי יוצהר כי אין היא חייבת בתשלום מיסי הייבוא הנדרשים ממנה מאת המשיבה. בנדון זה סומכת המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א בת"א 107252/00, 162847/02, 107312/01, 189634/02 (באיחוד דיון) קשר אור בע"מ נ' מדינת ישראל-אגף המכס והמע"מ (ניתן ביום 13.11.05, צורף כנספח ג' לתשובה).

 

        ניתן לראות, כי גם בנקודה זו ניצבת בפנינו שאלה ראויה, אשר יש לדון בה בכובד ראש במסגרת ההליך העיקרי.

 

ד.     שאלה נוספת הטעונה בירור וליבון בגדרי ההליך העיקרי, נוגעת לטיב סמכותו של מנהל אגף המכס, בסעיפים 92 ו-150(1) לפקודת המכס. בהקשר זה יצטרך ביהמ"ש לקבוע מהי המשמעות הנכונה של המונח "רשאי" באותם סעיפים. 

 

29.      על יסוד כל המקובץ לעיל, אני קובע, כי הוכח לי, לכאורה, שלתביעה העיקרית סיכויים טובים להתקבל. תביעה זו מעלה אסופת שאלות רציניות, שיש לדון בהן בהליך שלם ומלא.

 

מאזן הנוחות

30.      כדי לזכות בסעד זמני, על המבקשת מוטל הנטל להוכיח תנאי מצטבר נוסף. על המבקשת להראות כי מאזן הנוחות נוטה יותר לטובתה. במקרה שבפני המבקשת לא עמדה בנטל האמור. ואנמק.

 

31.      המבקשת מבססת את הטענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה על שני ראשים.

 

הראש האחד יסודו בטענה, כי חוב המס יובטח למשיבה באופן מלא על ידי צירוף תמהיל של ערבויות לבטוחות שנמצאות כבר בידה. לפיכך, לא ייגרם לה כל נזק.

 

לפי הטענה, בידי המשיבה מצויה ערבות בנקאית בסך 4,953,300 ₪ שתוקפה עד יום 31.12.06 (מוצג מש/2). בנוסף, במסגרת התיק הנוכחי, וכתנאי לכניסת צו המניעה הארעי לתוקף, הפקידה המבקשת ערבות בנקאית בסך 75,000 ₪ לטובת המשיבה, והתחייבות עצמית של בעלת מניותיה לפיצוי כל נזק שייגרם למשיבה ממתן הסעד הזמני. המבקשת מוכנה להפקיד בנוסף לבטוחות אלה, ערבות בנקאית בסך של 325,000 ₪ וערבות צד ג' להבטחת חוב המס בסך 1,304,973 ₪, נכון ליום 2.3.06 (לא כולל חוב המע"מ, אשר ישולם, לדברי המבקשת, "תחת מחאה"). לנוכח כל אלה, טען מנכ"ל המבקשת בתצהירו (ס' 6.3), כי: "עמידת המשיבה על הפקדת ערבות בנקאית נוספת, על מלוא גובה החוב הנטען, אינה סבירה ואינה מידתית".

 

הראש השני יסודו בטענה, כי הפקדת ערבות בנקאית נוספת על מלוא החוב הנטען, תכביד ותקשה על התנהלותה הכלכלית של המבקשת מעל ומעבר לנדרש. כך הצהיר מנכ"ל המבקשת בסעיף 6.4 לתצהירו, התומך בעובדות המועלות בבקשה: 

 

"הפקדת ערבות בנקאית נוספת על מלוא החוב הנטען, כנדרש על ידי המשיבה, תכביד ותקשה על התנהלותה הכלכלית של המבקשת מעל ומעבר לנדרש ותגרום לה נזק כלכלי".

 

 

יוער, כי מנכ"ל המבקשת לא נחקר בחקירה נגדית, על הנטען בסעיפים 6.3 ו-6.4 לתצהירו.

 

32.      חוששני, כי אין בטענות המבקשת כדי לסייע לה להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

 

33.      בתגובה מטעם המשיבה ובמהלך הדיון במעמד הצדדים, הוברר, כי הערבות הבנקאית בסך 4,953,300 ₪ (מוצג מש/2) לא נועדה לכסות את מיסי הייבוא בגין הטובין שנגנבו ממחסן המבקשת. מדובר בערבות בנקאית, בסכום השווה ל-50% ממיסי הייבוא, הבאה במקום ביטוח, וחלה על הטובין המוחסנים או העומדים להיות מוחסנים במחסן בתקופת הרישיון (ראו האמור בהוראת תקנה 15(א)(1) לתקנות המכס).

 

בתשובה לתגובה, טענה המבקשת, כי בהתאם לדו"ח שהוצא על ידה (מיום 13.7.06; נספח א' לתשובה), 50% ממיסי הייבוא על הטובין המוחסנים במחסן, נכון לאותו מועד, עמד על כ-3.6 מיליון ₪ בלבד. מכאן שקיים "עודף" בערבות המופקדת לטובת המשיבה העולה על 1.4 מיליון ₪. היינו, מדובר ב"עודף" העולה על חוב המס ללא חוב המע"מ.

 

במהלך חקירתה הנגדית של הגב' שרה הוד מטעם המשיבה, התנגדה ב"כ המשיבה לחקירת הגב' הוד בנקודה דנן. ב"כ המשיבה ציינה, כי מדובר בנקודה שלא הועלתה בבקשה, אלא רק בתשובה, אשר לא נתמכה בתצהיר (עמ' 14-15 לפרוטוקול). בהחלטתי (עמ' 14 לפרוטוקול), קיבלתי את התנגדותה של ב"כ המשיבה.

 

34.      יש לציין, כי בסיכומיה חזרה המבקשת על טענתה לגבי ה"עודף" בערבות הבנקאית, העולה על חוב המס ללא חוב המע"מ (ס' 2.3). כנזכר דלעיל, ב"כ המשיבה ביקשה למחוק על הסף סעיף זה, הכולל טענה עובדתית, אשר לא צורף כל תצהיר התומך בה. בס' 17 לעיל, קיבלתי את הטענה, תוך שקבעתי, כי לא אזקק בהחלטתי לטענת העובדה דנא. לנוכח קביעה זו, ברור, כי טענת ה"עודף" בערבות הבנקאית איננה יכולה להועיל למבקשת לשם הוכחת  הטענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.  

 

35.       ומכאן לראש הטיעון השני. המדובר בטענה כללית, סתמית ולאקונית. ניתן לראות, כי מנכ"ל המבקשת לא פירט בתצהירו מהו הנזק הספציפי שייגרם למבקשת כתוצאה מאי עיכוב הליכי גביית חוב המס. מנכ"ל המבקשת אף לא טען, כי ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך אם הבקשה לא תתקבל. בסיכומיה (ס' 4.3), ניסתה המבקשת לעשות "מקצה שיפורים". היא כללה בס' 4.3 טענה עובדתית חדשה לגבי מידת הנזק הכלכלי שייגרם לה, אם תחויב בהפקדת ערבות בנקאית על מלוא חוב המס. כאמור, ב"כ המשיבה התנגדה להכללת טענה עובדתית זו בסיכומים. בס' 17 לעיל נעתרתי למבוקשה, תוך שקבעתי כי לא אסתמך על טענת העובדה האמורה בהחלטתי.

 

הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי "...סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט כאשר הייתה שהות לצדדים להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים" (ע"א 496/89 אל קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואח', פ"ד מה(4) 343). דברים נכוחים אלה, יפים והולמים לענייננו.

 

36.      יתר על כן, במהלך הדיון שקוים במעמד הצדדים, ציין ב"כ המבקשת (עמ' 2 לפרוטוקול), כי:

&n